יעקב ישב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען.
וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃בראשית · פרק לז׳
החלומות, הבור והכותונת
העדפת יוסף, חלומותיו ושנאת האחים מובילים למכירה למצרים. יעקב נשאר עם כותונת טבולה בדם ועם אבל שאין לו נחמה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
בבית
יוסף ואחיו
אלה תולדות יעקב: יוסף היה בן שבע עשרה ורעה את הצאן עם אחיו. הנער היה עם בני בלהה ובני זלפה, נשי אביו. יוסף הביא לאביהם דברים רעים עליהם.
אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְדֹ֣ות יַעֲקֹ֗ב יֹוסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יֹוסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃על המילים
״דיבתם רעה״ היא הדיווח שמביא יוסף; הפסוק אינו מפרט את תוכנו או מאמת כל טענה. ״תולדות יעקב״ פותח כאן את סיפור המשפחה דרך יוסף.
ישראל אהב את יוסף יותר מכל בניו, כי הוא היה לו בן שנולד לעת זקנתו. הוא עשה לו כתונת פסים.
וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יֹוסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא לֹ֑ו וְעָ֥שָׂה לֹ֖ו כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃על המילים
״בן זקונים״ מתפרש גם כבן חכם או בן המלווה את האב בזקנתו. ״כתונת פסים״ היא בגד מיוחד; סוג הבד או הגזרה אינו ודאי, ואין להפוך אותו בהכרח לכותונת צבעונית או מפוספסת.
אחיו ראו שאביהם אוהב אותו יותר מכולם, שנאו אותו ולא יכלו לדבר איתו בשלום.
וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹתֹ֞ו אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹתֹ֑ו וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּרֹ֥ו לְשָׁלֹֽם׃החלומות
אלומות וכוכבים
יוסף חלם חלום וסיפר אותו לאחיו, ושנאתם אליו גברה עוד.
וַיַּחֲלֹ֤ם יֹוסֵף֙ חֲלֹ֔ום וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיֹּוסִ֥פוּ עֹ֖וד שְׂנֹ֥א אֹתֹֽו׃הוא אמר להם: ״שמעו בבקשה את החלום שחלמתי.
וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲלֹ֥ום הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃הנה אנחנו קושרים אלומות בשדה. פתאום האלומה שלי קמה וניצבה, והאלומות שלכם הקיפו אותה והשתחוו לה״.
וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּתֹ֣וךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃על המילים
אלומה היא צרור שיבולים שנקשר לאחר הקציר.
אחיו אמרו: ״האם באמת תהיה מלך עלינו? האם תמשול בנו?״ הם הוסיפו לשנוא אותו בגלל חלומותיו ודבריו.
וַיֹּ֤אמְרוּ לֹו֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשֹׁ֥ול תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיֹּוסִ֤פוּ עֹוד֙ שְׂנֹ֣א אֹתֹ֔ו עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃הוא חלם חלום נוסף וסיפר לאחיו: ״חלמתי עוד חלום: השמש, הירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי״.
וַיַּחֲלֹ֥ם עֹוד֙ חֲלֹ֣ום אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹתֹ֖ו לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלֹום֙ עֹ֔וד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כֹּֽוכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃הוא סיפר גם לאביו ולאחיו. אביו גער בו ואמר: ״מה החלום הזה שחלמת? האם נבוא אני, אימך ואחיך להשתחוות לך ארצה?״
וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בֹּ֣ו אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר לֹ֔ו מָ֛ה הַחֲלֹ֥ום הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲבֹ֣וא נָבֹ֗וא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃על המילים
״אימך״ נשמר בדברי יעקב אף שרחל כבר מתה. חז״ל והמפרשים דנים במתח הזה; אין להחזיר את רחל לחיים בעיבוד או להחליף את המילה בבלהה ללא ציון.
אחיו קינאו בו, ואביו שמר את הדבר בלבו.
וַיְקַנְאוּ־בֹ֖ו אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃השליחות
משכם לדותן
אחיו הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם.
וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְעֹ֛ות אֶת־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ישראל אמר ליוסף: ״הרי אחיך רועים בשכם. בוא ואשלח אותך אליהם״. הוא ענה: ״הנני״.
וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יֹוסֵ֗ף הֲלֹ֤וא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר לֹ֖ו הִנֵּֽנִי׃הוא אמר לו: ״לך בבקשה, בדוק מה שלום אחיך ומה שלום הצאן, וחזור לדווח לי״. הוא שלח אותו מעמק חברון, ויוסף הגיע לשכם.
וַיֹּ֣אמֶר לֹ֗ו לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁלֹ֤ום אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלֹ֣ום הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְרֹ֔ון וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃איש מצא את יוסף תועה בשדה ושאל אותו: ״מה אתה מחפש?״
וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃על המילים
המקרא אינו מציין את שם האיש. זיהויו עם גבריאל הוא מדרש המובא ברש״י.
יוסף ענה: ״אני מחפש את אחיי. אמור לי בבקשה איפה הם רועים״.
וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃האיש אמר: ״הם נסעו מכאן; שמעתי אותם אומרים: נלך לדותן״. יוסף הלך אחרי אחיו ומצא אותם בדותן.
וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יֹוסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃הבור
מזימה ומכירה
הם ראו אותו מרחוק, ולפני שהתקרב אליהם זממו להרוג אותו.
וַיִּרְא֥וּ אֹתֹ֖ו מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹתֹ֖ו לַהֲמִיתֹֽו׃הם אמרו זה לזה: ״הנה בעל החלומות הזה בא!
וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמֹ֥ות הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃בואו נהרוג אותו ונשליך אותו לאחד הבורות. נאמר שחיית טרף אכלה אותו, ונראה מה יהיה עם החלומות שלו״.
וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּרֹ֔ות וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃על המילים
הטענה על חיית הטרף היא חלק מתוכנית ההסתרה.
ראובן שמע והציל אותו מידם. הוא אמר: ״לא נהרוג אותו״.
וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ראובן אמר להם: ״אל תשפכו דם. השליכו אותו לבור הזה שבמדבר, ואל תפגעו בו בידכם״. כוונתו הייתה להציל אותו מידם ולהחזירו לאביו.
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹתֹ֗ו אֶל־הַבֹּ֤ור הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־בֹ֑ו לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתֹו֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיבֹ֖ו אֶל־אָבִֽיו׃על המילים
בניגוד למניעים שהמפרשים משערים במקומות אחרים, כאן המספר מציין במפורש את כוונת ראובן.
כשיוסף הגיע אל אחיו, הם הסירו מעליו את כותנתו, את כתונת הפסים שלבש.
וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יֹוסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יֹוסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתֹּ֔ו אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃הם לקחו אותו והשליכו אותו לבור. הבור היה ריק; לא היו בו מים.
וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹתֹ֖ו הַבֹּ֑רָה וְהַבֹּ֣ור רֵ֔ק אֵ֥ין בֹּ֖ו מָֽיִם׃על המילים
נחשים ועקרבים נזכרים בדרשת חז״ל, ולא בנוסח הפסוק.
הם ישבו לאכול. כשהרימו את עיניהם ראו שיירת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נושאים נכאת, צרי ולוט בדרכם למצרים.
וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הֹולְכִ֖ים לְהֹורִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃על המילים
שלושת השמות הם חומרי בושם או שרף למסחר; זיהוי כל מין אינו ודאי, ולכן השמות נשמרים.
יהודה אמר לאחיו: ״מה נרוויח אם נהרוג את אחינו ונסתיר את מותו?
וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֹֽו׃על המילים
״וכיסינו את דמו״: הסתרת ההריגה ואחריותם לה.
בואו נמכור אותו לישמעאלים, ואל נפגע בו במו ידינו, כי הוא אחינו, בשרנו״. אחיו שמעו בקולו.
לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־בֹ֔ו כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃על המילים
הנימוק של יהודה נשמר כדבריו; המכירה עצמה היא פגיעה חמורה ואינה מוצגת כחירות או כהצלה מלאה.
עברו שם סוחרים מדינים. יוסף נמשה והועלה מן הבור, ונמכר לישמעאלים בעשרים כסף. הם הביאו אותו למצרים.
וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יֹוסֵף֙ מִן־הַבֹּ֔ור וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יֹוסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יֹוסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃על המילים
הנושא של ״וימשכו... וימכרו״ שנוי במחלוקת: רש״י מייחס את ההוצאה לאחים, ורשב״ם למדיינים. הניסוח הסביל משמר את הפעולות בלי להכריע בסתר. ״עשרים כסף״ אינו מומר למטבע מודרני.
האבל
הכותונת חוזרת לבדה
ראובן חזר אל הבור וראה שיוסף אינו שם. הוא קרע את בגדיו.
וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבֹּ֔ור וְהִנֵּ֥ה אֵין־יֹוסֵ֖ף בַּבֹּ֑ור וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃על המילים
הפסוק אינו מספר לאן הלך קודם לכן; הסברים לכך שייכים לפרשנות.
הוא חזר אל אחיו ואמר: ״הילד איננו! ואני — לאן אלך עכשיו?״
וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃הם לקחו את כתונת יוסף, שחטו שעיר עיזים וטבלו את הכותונת בדם.
וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יֹוסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃על המילים
שעיר עיזים הוא זכר מן העיזים; אין בפסוק גיל.
הם שלחו את כתונת הפסים, והיא הובאה לאביהם עם המילים: ״את זאת מצאנו. בדוק בבקשה אם זו כותונת בנך או לא״.
וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃על המילים
״וישלחו... ויביאו״ נשמר כתהליך של שליחה והבאה; זהות מביאי הכותונת אינה מפורשת.
הוא זיהה אותה ואמר: ״זו כותונת בני! חיית טרף אכלה אותו. יוסף בוודאי נטרף!״
וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יֹוסֵֽף׃על המילים
זו מסקנת יעקב מן הכותונת המוכתמת, ולא דיווח של המספר על גורל יוסף.
יעקב קרע את בגדיו, לבש שק על מותניו והתאבל על בנו ימים רבים.
וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנֹ֖ו יָמִ֥ים רַבִּֽים׃על המילים
שק הוא בגד גס שנלבש כאות אבל.
כל בניו וכל בנותיו ניסו לנחם אותו, אבל הוא סירב להתנחם. הוא אמר: ״ארד אל בני לשאול כשאני אבל״. אביו בכה עליו.
וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמֹ֗ו וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹתֹ֖ו אָבִֽיו׃על המילים
״שאול״ כאן עולם המתים, ולא שם המלך. ״כל בנותיו״ נשמר בלי להמציא מספר בנות. ״אביו״ יכול להתייחס ליעקב; רש״י מביא קריאה על יצחק הבוכה על יעקב.
המדנים מכרו את יוסף במצרים לפוטיפר, פקיד בכיר של פרעה ושר הטבחים.
וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹתֹ֖ו אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֹֽוטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃על המילים
״מדנים״ נשמר כשמו בפסוק ואינו מוחלף ב״מדיינים״ או ״ישמעאלים״. ״סריס״ עשוי לציין פקיד חצר; ״שר הטבחים״ הוא תואר בעל תפקיד בחצר המלך, המזוהה עם השומרים או המוציאים להורג.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
בבית
יוסף ואחיו
וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃
אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְדֹ֣ות יַעֲקֹ֗ב יֹוסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יֹוסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃
וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יֹוסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא לֹ֑ו וְעָ֥שָׂה לֹ֖ו כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃
וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹתֹ֞ו אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹתֹ֑ו וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּרֹ֥ו לְשָׁלֹֽם׃
החלומות
אלומות וכוכבים
וַיַּחֲלֹ֤ם יֹוסֵף֙ חֲלֹ֔ום וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיֹּוסִ֥פוּ עֹ֖וד שְׂנֹ֥א אֹתֹֽו׃
וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲלֹ֥ום הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃
וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּתֹ֣וךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃
וַיֹּ֤אמְרוּ לֹו֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשֹׁ֥ול תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיֹּוסִ֤פוּ עֹוד֙ שְׂנֹ֣א אֹתֹ֔ו עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃
וַיַּחֲלֹ֥ם עֹוד֙ חֲלֹ֣ום אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹתֹ֖ו לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלֹום֙ עֹ֔וד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כֹּֽוכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃
וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בֹּ֣ו אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר לֹ֔ו מָ֛ה הַחֲלֹ֥ום הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲבֹ֣וא נָבֹ֗וא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃
וַיְקַנְאוּ־בֹ֖ו אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃
השליחות
משכם לדותן
וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְעֹ֛ות אֶת־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃
וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יֹוסֵ֗ף הֲלֹ֤וא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר לֹ֖ו הִנֵּֽנִי׃
וַיֹּ֣אמֶר לֹ֗ו לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁלֹ֤ום אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלֹ֣ום הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְרֹ֔ון וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃
וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃
וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃
וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יֹוסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃
הבור
מזימה ומכירה
וַיִּרְא֥וּ אֹתֹ֖ו מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹתֹ֖ו לַהֲמִיתֹֽו׃
וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמֹ֥ות הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃
וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּרֹ֔ות וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃
וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹתֹ֗ו אֶל־הַבֹּ֤ור הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־בֹ֑ו לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתֹו֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיבֹ֖ו אֶל־אָבִֽיו׃
וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יֹוסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יֹוסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתֹּ֔ו אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃
וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹתֹ֖ו הַבֹּ֑רָה וְהַבֹּ֣ור רֵ֔ק אֵ֥ין בֹּ֖ו מָֽיִם׃
וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הֹולְכִ֖ים לְהֹורִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃
וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֹֽו׃
לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־בֹ֔ו כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃
וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יֹוסֵף֙ מִן־הַבֹּ֔ור וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יֹוסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יֹוסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃
האבל
הכותונת חוזרת לבדה
וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבֹּ֔ור וְהִנֵּ֥ה אֵין־יֹוסֵ֖ף בַּבֹּ֑ור וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃
וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃
וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יֹוסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃
וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃
וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יֹוסֵֽף׃
וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנֹ֖ו יָמִ֥ים רַבִּֽים׃
וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמֹ֗ו וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹתֹ֖ו אָבִֽיו׃
וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹתֹ֖ו אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֹֽוטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃
{פ}התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
יוסף בן שבע עשרה מועדף על אביו ומעורר קנאה ושנאה בקרב אחיו. חלומותיו מחריפים את המתח. כשהוא נשלח לדרוש בשלומם, הם זוממים להרוג אותו.
פסוקים א–יא
העדפה וחלומות
ישראל מעניק ליוסף כתונת פסים. יוסף מספר על אלומות המשתחוות לאלומתו, ועל השמש, הירח ואחד עשר כוכבים המשתחווים לו. האחים כועסים, והאב גוער אך שומר את הדבר.
פסוקים יב–יז
חיפוש האחים
יוסף נשלח לשכם ותועה בשדה. איש מורה לו את הדרך לדותן, והוא מוצא שם את אחיו.
פסוקים יח–כח
מן המזימה אל המכירה
ראובן מונע הריגה מיידית ומציע בור, בכוונה להציל את יוסף בהמשך. יהודה מציע למכור אותו. יוסף מועלה מן הבור, נמכר ומובא למצרים.
פסוקים כט–לו
האב אינו יודע
ראובן מוצא את הבור ריק מיוסף. האחים טובלים את הכותונת בדם עז ושולחים אותה ליעקב. הוא מסיק שבנו נטרף וממאן להתנחם. בינתיים יוסף נמכר לפוטיפר.
הקורא יודע מה שיעקב אינו יודע: יוסף חי. הפער הזה מעמיק את האבל ומכין את הדרך לסיפור הפרדה והמפגש העתידי.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מחיר ההעדפה בין ילדים
״לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים״
התלמוד לומד מן הכותונת את הסכנה שבהעדפה גלויה של ילד אחד. מתנה שנראית קטנה נעשית סימן לפער באהבה ומעוררת קנאה. הדרשה מצביעה על אחריות הורית, בלי לפטור את האחים מאחריותם למעשים שעשו.
בבלי שבת י ע״ב ↗בעקבות המפרשים
בן זקונים כבן מלווה
״להיות עמו לשרתו״
רמב״ן שואל למה דווקא יוסף נקרא בן זקונים, שהרי גם אחים אחרים נולדו בזקנת יעקב. הוא מציע שזה הבן הנשאר לצד האב ומשרת אותו. הפירוש מדגיש קרבה יומיומית, ולא רק תאריך לידה.
רמב״ן לבראשית לז, ג ↗מי היא האם שבחלום?
״שאין חלום בלא דברים בטלים״
רש״י מציג את הקושי שרחל כבר מתה. הוא מביא קישור לבלהה שגדלה את יוסף, וגם את הלימוד שחלום עשוי לכלול פרטים שלא יתקימו. הפירוש מזהיר מקריאת כל פרט בחלום כתחזית מילולית פשוטה.
רש״י לבראשית לז, י ↗האיש שבדרך
״כי סיבות רבות באו אליו״
רמב״ן רואה בתעייה ובמפגש עם האיש שלבים בדרך שהייתה יכולה להקטע. יוסף ממשיך מתוך כבוד אביו, והמסלול מוביל למצרים. הוא קושר את פרטי הדרך להשגחה הפועלת בתוך האירועים.
רמב״ן לבראשית לז, טו ↗מי הוציא את יוסף מן הבור?
״ומכרוהו המדיינים לישמעאלים״
רבי שמואל בן מאיר מציע שהמדינים הוציאו את יוסף ומכרו אותו. את דברי יוסף בהמשך על מכירתו בידי אחיו הוא מבאר באחריותם לגרימת המעשה. רש״י מייחס את ההוצאה לאחים. לכן העיבוד מציג את הפעולות בלי להכריע בנושא בסתר.
רשב״ם לבראשית לז, כח ↗הבור הריק והרחבת המדרש
״מים אין בו״
רש״י מביא את דרשת חכמים שבבור אין מים, אבל יש נחשים ועקרבים. הדרשה נולדת מן הכפילות ״הבור רק, אין בו מים״ ומעמיקה את תחושת הסכנה. בלשון המקרא עצמה בעלי החיים אינם נזכרים.
רש״י לבראשית לז, כד ↗אבל על מי שעדיין חי
״אין אדם מקבל תנחומין על החי״
רש״י מביא מדרש המקשר את סירוב יעקב להתנחם לכך שיוסף עדיין חי. המדרש מעניק לקשר בין האב לבן משמעות החורגת מן הידע הגלוי. אין זו אמת מידה לשפיטת אבל בחיי המעשה.
רש״י לבראשית לז, לה ↗