דינה בת לאה, שלאה ילדה ליעקב, יצאה לראות את בנות הארץ.
וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְאֹ֖ות בִּבְנֹ֥ות הָאָֽרֶץ׃על המילים
הפסוק אינו מוסר את גילה; אין להוסיף גיל משוער או לייחס לה אחריות למעשה שנעשה בה.
בראשית · פרק לד׳
דינה והעיר שכם
פגיעה בדינה, משא ומתן במרמה ומעשה הרג וביזה. הפרק מציב את כאב המשפחה לצד שאלת האחריות והגבול לנקמה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הפגיעה
דינה בבית שכם
שכם בן חמור החיווי, נשיא הארץ, ראה אותה, לקח אותה ושכב איתה בכפייה ובעינוי.
וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמֹ֛ור הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃על המילים
הצירוף ״וישכב אותה ויענה״ מתאר פגיעה מינית, ולא מפגש בהסכמה. העיבוד משאיר את הפגיעה מפורשת בלי להוסיף פרטים גרפיים.
נפשו נקשרה בדינה בת יעקב. הוא אהב את הנערה וניסה לפייס אותה בדברים.
וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשֹׁ֔ו בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃על המילים
הרגש המיוחס לשכם אינו מבטל את העינוי בפסוק הקודם, ואינו מלמד שדינה הסכימה.
שכם אמר לחמור אביו: ״קח לי את הילדה הזאת לאישה״.
וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמֹ֥ור אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃על המילים
״ילדה״ היא לשון המקור ואינה קובעת כאן גיל מדויק.
יעקב שמע ששכם טימא את דינה בתו. בניו היו בשדה עם המקנה שלו, ויעקב שתק עד שחזרו.
וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתֹּ֔ו וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃על המילים
״טימא״ נשמר כמונח המקראי לפגיעה ולחילול שנעשו בה; אין בו ייחוס אשמה לדינה.
חמור, אבי שכם, יצא אל יעקב לדבר איתו.
וַיֵּצֵ֛א חֲמֹ֥ור אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתֹּֽו׃בני יעקב חזרו מן השדה כששמעו. הם התעצבו וכעסו מאוד, כי שכם עשה מעשה נבלה בישראל כששכב עם בת יעקב — מעשה שאסור לעשות.
וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃על המילים
״ישראל״ הוא הכינוי המקראי למשפחת יעקב ולהמשך העם. ״נבלה״ היא גינוי מוסרי חריף למעשה.
ההצעה
נישואים ומילה
חמור אמר להם: ״שכם בני חשק בבתכם. תנו לו אותה בבקשה לאישה.
וַיְדַבֵּ֥ר חֲמֹ֖ור אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשֹׁו֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ לֹ֖ו לְאִשָּֽׁה׃התחתנו איתנו: תנו לנו את בנותיכם, וקחו לכם את בנותינו.
וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃תשבו איתנו, והארץ תהיה פתוחה לפניכם. שבו בה, סחרו בה ורכשו בה אחוזות״.
וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃על המילים
״היאחזו בה״: קנו אחיזה ונחלה בארץ.
שכם אמר לאביה ולאחיה: ״הלוואי שאמצא חן בעיניכם. אתן כל מה שתבקשו ממני.
וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יה וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃דרשו ממני מוהר ומתנות רבות ככל שתרצו, ואתן כפי שתאמרו; רק תנו לי את הנערה לאישה״.
הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃על המילים
מוהר הוא תשלום הקשור בנישואים במנהגי התקופה; ההצעה היא דברי שכם, ולא המלצה של העיבוד.
בני יעקב ענו לשכם ולחמור אביו במרמה, בגלל שטימא את דינה אחותם.
וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמֹ֥ור אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃על המילים
״במרמה״ נשמר במפורש. תיאור סיבת המרמה אינו קובע שכל מעשה שנעשה אחריה מוצדק.
הם אמרו להם: ״לא נוכל לתת את אחותנו לאיש שלא נימול, כי זו חרפה לנו.
וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשֹׂות֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־לֹ֣ו עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃נסכים רק בתנאי שתהיו כמונו: כל זכר בכם יימול.
אַךְ־בְּזֹ֖את נֵאֹ֣ות לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃אז ניתן את בנותינו לכם, ניקח את בנותיכם לנו, נשב איתכם ונהיה לעם אחד.
וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃ואם לא תשמעו לנו ולא תימולו, ניקח את בתנו ונלך״.
וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמֹּ֑ול וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃על המילים
״בתנו״ היא לשון בני המשפחה על דינה, גם כשהאחים מדברים.
הדברים מצאו חן בעיני חמור ובעיני שכם בנו.
וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמֹ֑ור וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֹֽור׃שכם הצעיר לא התמהמה לעשות זאת, כי רצה בבת יעקב. הוא היה הנכבד ביותר בבית אביו.
וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשֹׂ֣ות הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃על המילים
המעמד החברתי מתואר בלי להפוך אותו להצדקה למעשה.
העיר
השכנוע וההסכמה
חמור ושכם בנו באו אל שער עירם ודיברו אל אנשי העיר:
וַיָּבֹ֥א חֲמֹ֛ור וּשְׁכֶ֥ם בְּנֹ֖ו אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃״האנשים האלה רוצים לחיות איתנו בשלום. שישבו בארץ ויסחרו בה; הרי הארץ רחבת ידיים ויש בה מקום להם. ניקח את בנותיהם לנשים וניתן להם את בנותינו.
הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃על המילים
זה האופן שבו חמור ושכם מציגים את ההצעה לתושבים, ולא אישור המספר לכנות בני יעקב.
הם יסכימו לשבת איתנו ולהיות לעם אחד רק בתנאי שכל זכר בנו יימול, כמוהם.
אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְיֹ֖ות לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמֹּ֥ול לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃הרי המקנה שלהם, רכושם וכל בהמתם יהיו לנו! רק נסכים להם, והם ישבו איתנו״.
מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲלֹ֥וא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵאֹ֣ותָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃על המילים
הציפייה לרכוש משפחת יעקב היא טענת חמור ושכם בניסיון השכנוע.
כל אנשי העיר, היוצאים בשערה, שמעו לחמור ולשכם בנו, וכל זכר בהם נימול.
וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמֹור֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנֹ֔ו כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִירֹ֑ו וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֹֽו׃המעשה
הרג, שבי ומחלוקת
ביום השלישי, כשהיו כואבים, לקחו שני בני יעקב, שמעון ולוי אחי דינה, איש את חרבו. הם באו על העיר בבטחה והרגו כל זכר.
וַיְהִי֩ בַיֹּ֨ום הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹותָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְעֹ֨ון וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבֹּ֔ו וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃על המילים
״בטח״ עשוי לתאר את ביטחון התוקפים או את העיר שלא חששה להתקפה. אין לצמצם את ״כל זכר״ לשכם ולחמור בלבד.
הם הרגו בחרב את חמור ואת שכם בנו, הוציאו את דינה מבית שכם ויצאו.
וְאֶת־חֲמֹור֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנֹ֔ו הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃בני יעקב באו אל ההרוגים ובזזו את העיר שבה טימאו את אחותם.
בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחֹותָֽם׃על המילים
לשון הרבים ״טימאו״ נשמרת; המפרשים דנים במשמעות האחריות המיוחסת לעיר.
הם לקחו את צאנם, את בקרם ואת חמוריהם, ואת מה שהיה בעיר ובשדה.
אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃הם לקחו בשבי את כל הילדים ואת הנשים, ובזזו את כל רכושם ואת כל מה שהיה בבתים.
וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃על המילים
השבי והביזה מתוארים במפורש, ואינם מוחלפים במילים המציגות אותם כפינוי או כהצלה.
יעקב אמר לשמעון וללוי: ״הבאתם עליי אסון והשנאתם אותי על יושבי הארץ, הכנענים והפריזים. אנחנו מעטים. אם יתאספו נגדי ויכו אותי, אני וביתי נושמד״.
וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְעֹ֣ון וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃על המילים
״עכרתם״: הבאתם צרה; ״להבאישני״: לעשות אותי שנוא. בפרק מט יעקב שב לדון באלימותם.
הם ענו: ״האם יתייחס אל אחותנו כאל זונה?״
וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזֹונָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחֹותֵֽנוּ׃על המילים
זו תשובת האחים, שבה הפרק מסתיים. דינה אינה מכונה כך בפי המספר, והסיום אינו פסק דין מפורש המצדיק את כל מעשי האחים.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
הפגיעה
דינה בבית שכם
וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְאֹ֖ות בִּבְנֹ֥ות הָאָֽרֶץ׃
וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמֹ֛ור הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃
וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשֹׁ֔ו בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃
וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמֹ֥ור אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃
וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתֹּ֔ו וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃
וַיֵּצֵ֛א חֲמֹ֥ור אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתֹּֽו׃
וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃
ההצעה
נישואים ומילה
וַיְדַבֵּ֥ר חֲמֹ֖ור אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשֹׁו֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ לֹ֖ו לְאִשָּֽׁה׃
וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃
וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃
וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יה וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃
הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃
וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמֹ֥ור אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃
וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשֹׂות֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־לֹ֣ו עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃
אַךְ־בְּזֹ֖את נֵאֹ֣ות לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃
וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃
וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמֹּ֑ול וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃
וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמֹ֑ור וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֹֽור׃
וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשֹׂ֣ות הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃
העיר
השכנוע וההסכמה
וַיָּבֹ֥א חֲמֹ֛ור וּשְׁכֶ֥ם בְּנֹ֖ו אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃
הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃
אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְיֹ֖ות לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמֹּ֥ול לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃
מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲלֹ֥וא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵאֹ֣ותָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃
וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמֹור֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנֹ֔ו כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִירֹ֑ו וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֹֽו׃
המעשה
הרג, שבי ומחלוקת
וַיְהִי֩ בַיֹּ֨ום הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹותָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְעֹ֨ון וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבֹּ֔ו וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃
וְאֶת־חֲמֹור֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנֹ֔ו הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃
בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחֹותָֽם׃
אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃
וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃
וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְעֹ֣ון וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃
וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזֹונָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחֹותֵֽנוּ׃
{פ}התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
שכם בן חמור לוקח את דינה ופוגע בה מינית. אחר כך הוא מבקש לשאת אותה. בני יעקב עונים להצעה במרמה, והסיפור מסתיים בהרג רב ובוויכוח במשפחה.
פסוקים א–ז
הפגיעה והתגובה
דינה יוצאת לראות את בנות הארץ. שכם פוגע בה ונקשר אליה. יעקב שומע וממתין לבניו, והם חוזרים עצובים וכעוסים.
פסוקים ח–יט
תנאי המילה
חמור מציע נישואים וחיים משותפים, ושכם מבטיח תשלום. האחים מציגים תנאי: מילה של כל הזכרים. המספר מציין שדיברו במרמה.
פסוקים כ–כד
השכנוע בשער העיר
חמור ושכם משכנעים את התושבים ומדגישים גם את הרכוש שיוכלו להשיג. אנשי העיר מסכימים, וכל זכר נימול.
פסוקים כה–כט
הרג, חילוץ וביזה
ביום השלישי שמעון ולוי הורגים כל זכר, ובהם חמור ושכם, ומוציאים את דינה. בני יעקב בוזזים את העיר ולוקחים את הנשים והילדים בשבי.
פסוקים ל–לא
מחלוקת שאינה נסגרת
יעקב מאשים את שמעון ולוי שסיכנו את המשפחה. הם עונים במחאה על היחס לאחותם. הפרק מסתיים בתגובתם, בלי למסור את דברי דינה עצמה.
קריאה נאמנה מחזיקה יחד את חומרת הפגיעה בדינה ואת חומרת המעשים שנעשו בעיר. הוויכוח על שמעון ולוי ישוב בדברי יעקב בסוף חייו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
בעקבות המפרשים
״ויענה״: היעדר הסכמה
״כל ביאה באונסה תקרא ענוי״
רמב״ן מסביר שהמילה ״ויענה״ מלמדת שדינה לא הסכימה. המעמד הגבוה של שכם והאהבה המתוארת בפסוק הבא אינם הופכים את המעשה למעשה שברצונה. ההבחנה הזאת היא יסוד העיבוד לפסוק.
רמב״ן לבראשית לד, ב ↗מילים רכות אחרי מעשה קשה
״דברי רכים ונחומים״
אבן עזרא מפרש את הדיבור על לב הנערה כדברי פיוס ונחמה. זה תיאור של דברי שכם אליה, ולא של תשובתה. המקרא אינו מוסר כאן שהיא נענתה לו, סלחה לו או ביקשה להנשא לו.
אבן עזרא לבראשית לד, ג ↗מי ידע על התוכנית?
״לדעת אחיהם עשו״
אבן עזרא מייחס לאחים ידיעה על המעשה, ונסמך על המענה המשותף במרמה ועל הבזה בידי בני יעקב. את הכעס המיוחד על שמעון ולוי הוא קושר לכך שהם שבצעו את ההרג.
אבן עזרא לבראשית לד, כה ↗חילוץ דינה וההחלטה להרוג
״ויקחו את בתם מבית שכם״
רמב״ן מציע שהתכנית המשותפת הייתה להוציא את דינה בזמן חולשת העיר, וששמעון ולוי הוסיפו את הנקמה בהרג. בכך הוא מבחין בין המרמה שכל האחים שותפים לה למעשה שיעקב מגנה.
רמב״ן לבראשית לד, יג ↗מחלוקת על אחריות אנשי העיר
״ואין דברים הללו נכונים בעיניי״
רמב״ן מביא את עמדת רבי משה בן מימון, שקשר את אחריות אנשי שכם לאי שפיטת הפוגע, וחולק עליה. לדעתו אין בכך הצדקה להרג כל העיר. זו מחלוקת מהותית בפרשנות, ואין להציג את המעשה כמאושר בפה אחד.
רמב״ן לבראשית לד, יג ↗אחווה אינה פוטרת מלקיחת עצה
״שלא נטלו עצה הימנו״
רש״י מדגיש ששמעון ולוי פעלו בלי לטול עצה מאביהם. באותו פסוק הוא מבאר שנקראו אחי דינה מפני שמסרו את עצמם עליה. הפירוש מציג יחד את הקרבה לאחות ואת הבקורת על אופן הפעולה.
רש״י לבראשית לד, כה ↗המשפחה כולה בסכנה
״אנשים מועטים״
רש״י מבאר ש״מתי מספר״ הם אנשים מעטים. יעקב מביט מעבר לנצחון המידי וחושש מתגובה שתפגע בכל ביתו. דברי האחים בסוף משאירים את המתח בין תביעת הכבוד לאחריות לחיים פתוח.
רש״י לבראשית לד, ל ↗