בראשית · פרק לב׳
לקראת המפגש עם עשו, יעקב מתפלל, נערך ושולח מתנה. בלילה הוא נאבק עם איש ויוצא עם שם חדש ועם צליעה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
לבן השכים בבוקר, נישק את בניו ואת בנותיו ובירך אותם. אחר כך הלך וחזר למקומו.
וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנֹותָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שָׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֹֽו׃הפרק העברי מתחיל בפרידת לבן; במקורות בעלי חלוקה לועזית זהו לא, נה. ״בניו״ כולל כאן את נכדיו.
יעקב המשיך בדרכו, ומלאכי אלוהים פגשו אותו.
וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכֹּ֑ו וַיִּפְגְּעוּ־בֹ֖ו מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃כשראה אותם, אמר יעקב: ״זה מחנה אלוהים״. הוא קרא למקום ההוא מחניים.
וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּקֹ֥ום הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם׃״מחניים״ מציין זוג מחנות; זיהוי שני המחנות נדון במפרשים.
יעקב שלח שליחים לפניו אל עשו אחיו, לארץ שעיר, שדה אדום.
וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֹֽום׃״מלאכים״ עובד כאן במשמעות שליחים. רש״י מפרש ״מלאכים ממש״; הזיהוי מובא בלימוד.
הוא הורה להם: ״כך תאמרו לאדוני עשו: כך אמר עבדך יעקב — גרתי עם לבן ונשארתי שם עד עכשיו.
וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה׃יש לי שורים, חמורים, צאן, עבדים ושפחות. שלחתי להודיע לך, אדוני, כדי למצוא חן בעיניך״.
וַֽיְהִי־לִי֙ שֹׁ֣ור וַחֲמֹ֔ור צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃שמות היחיד במקור משמשים כאן כשמות קיבוציים, כדברי רש״י.
השליחים חזרו אל יעקב ואמרו: ״באנו אל אחיך, אל עשו. גם הוא בא לקראתך, וארבע מאות איש איתו״.
וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵאֹ֥ות אִ֖ישׁ עִמֹּֽו׃יעקב פחד מאוד והיה במצוקה. הוא חילק את האנשים שאיתו, את הצאן, את הבקר ואת הגמלים לשני מחנות.
וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר לֹ֑ו וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתֹּ֗ו וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֹֽות׃הוא אמר: ״אם עשו יבוא אל מחנה אחד ויכה אותו, המחנה האחר יוכל להימלט״.
וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָבֹ֥וא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃יעקב אמר: ״אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק, ה׳, שאמרת לי: חזור לארצך ולמולדתך ואיטיב איתך —
וַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהוָ֞ה הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמֹולַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃איני ראוי לכל החסד והנאמנות שהראית לי, עבדך. הרי עברתי את הירדן הזה כשרק מקלי בידי, ועכשיו יש לי שני מחנות.
קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֹֽות׃״קטונתי״ עובד כהכרת קטנותו מול החסדים, לפי רמב״ן. רש״י מפרש שנתמעטו זכויותיו; ״אמת״ כאן נאמנות וקיום הבטחה.
הצל אותי בבקשה מיד אחי, מיד עשו. אני פוחד ממנו, שמא יבוא ויכה אותי, את האימהות ואת הבנים יחד.
הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹתֹ֔ו פֶּן־יָבֹ֣וא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃״אם על בנים״ מבטא פגיעה במשפחה כולה; אין כאן דיווח שהפגיעה התרחשה.
ואתה הבטחת להיטיב איתי ולעשות את צאצאיי רבים כחול הים, שאי אפשר לספור מרוב״.
וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּחֹ֣ול הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃הוא לן שם בלילה ההוא, וממה שהיה ברשותו בחר מתנה לעשו אחיו:
וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָדֹ֛ו מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃מאתיים עיזים ועשרים תישים, מאתיים כבשות ועשרים אילים;
עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃שלושים נאקות מיניקות והגורים שלהן, ארבעים פרות ועשרה פרים, עשרים אתונות ועשרה חמורים זכרים.
גְּמַלִּ֧ים מֵינִיקֹ֛ות וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּרֹ֤ות אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃״גמלים מיניקות ובניהם שלושים״ הובן כשלושים נקבות עם ולדותיהן, לפי פשט רש״י; ״עיירים״ כאן זכרים, ולא הוספנו להם גיל.
הוא מסר לעבדיו כל עדר בנפרד ואמר: ״עברו לפניי, והשאירו רווח בין עדר לעדר״.
וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדֹּ֑ו וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃לעבד הראשון הורה: ״כשעשו אחי יפגוש אותך וישאל: למי אתה שייך, לאן אתה הולך ולמי בעלי החיים שלפניך —
וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשֹׁ֖ון לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָּשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וִשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃תענה: אני שייך לעבדך יעקב. זו מתנה שנשלחה לאדוני עשו, וגם יעקב עצמו בא אחרינו״.
וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃כך הורה גם לשני, לשלישי ולכל ההולכים אחרי העדרים: ״כך תדברו אל עשו כשתפגשו אותו.
וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֹֽו׃הוסיפו ואמרו: גם עבדך יעקב בא אחרינו״. כי יעקב אמר: ״אפייס אותו במתנה שהולכת לפניי, ואחר כך אפגוש אותו; אולי יקבל אותי ברצון״.
וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃״אכפרה פניו״: אפייס ואסיר כעס; ״יישא פניי״: יקבל אותי ברצון.
המתנה עברה לפניו, והוא לן בלילה ההוא במחנה.
וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃באותו לילה קם יעקב, לקח את שתי נשיו, את שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, ועבר במעבר של נחל יבוק.
וַיָּ֣קָם ׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק׃המספר אחד עשר נשמר. המקרא אינו מסביר כאן את היעדרה של דינה מן המניין; אין להוסיף את הסיפור המדרשי לגוף הפסוק.
הוא העביר אותם את הנחל, והעביר גם את כל אשר לו.
וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לֹו ׃יעקב נשאר לבדו, ואיש נאבק איתו עד עלות השחר.
וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדֹּ֑ו וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמֹּ֔ו עַ֖ד עֲלֹ֥ות הַשָּֽׁחַר׃המספר מכנה את הדמות ״איש״. הזיהוי כמלאך וכשרו של עשו מובא במסורת הפרשנית ואינו מושתל במקום המילה המקורית.
כשהאיש ראה שאינו מצליח להכריע את יעקב, הוא נגע במפרק ירכו. מפרק ירכו של יעקב יצא ממקומו במהלך המאבק.
וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ לֹ֔ו וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכֹ֑ו וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְקֹ֖ו עִמֹּֽו׃״כף הירך״ הובנה כמפרק הירך, ו״ותקע״ כהינתקות ממקומו; זה ביאור מילים, ולא אבחנה רפואית חדשה.
האיש אמר: ״שחרר אותי, כי עלה השחר״. יעקב ענה: ״לא אשחרר אותך עד שתברך אותי״.
וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי׃האיש שאל אותו: ״מה שמך?״ והוא ענה: ״יעקב״.
וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃האיש אמר: ״לא יעקב יהיה עוד שמך, אלא ישראל, כי נאבקת עם אלוהים ועם אנשים והצלחת לגבור״.
וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עֹוד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃״שרית״: נאבקת או התמודדת בגבורה; השם ישראל נקשר לכך. המילה ״אלוהים״ נשמרת, והבנתה בהקשר של מלאך נדונה בלימוד.
יעקב שאל: ״אמור לי בבקשה מה שמך״. האיש ענה: ״למה אתה שואל לשמי?״ ובירך אותו שם.
וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹתֹ֖ו שָֽׁם׃יעקב קרא למקום פניאל, כי אמר: ״ראיתי אלוהים פנים אל פנים, ונשארתי בחיים״.
וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּקֹ֖ום פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃הפסוק מביא את דברי יעקב על המפגש; אין זו קביעה שלאל גוף או פנים אנושיות.
השמש זרחה לו כאשר עבר את פנואל, והוא צלע בגלל ירכו.
וַיִּֽזְרַֽח־לֹ֣ו הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֹֽו׃צורות השם ״פניאל״ ו״פנואל״ נשמרות במקומן.
לכן בני ישראל אינם אוכלים את גיד הנשה שעל מפרק הירך עד היום הזה: כי האיש נגע במפרק ירכו של יעקב, בגיד הנשה.
עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיֹּ֣ום הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃״עד היום הזה״ הוא לשון המספר המקראי. פרטי ההלכה אינם מתמצים במשפט זה.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנֹותָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שָׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֹֽו׃
וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכֹּ֑ו וַיִּפְגְּעוּ־בֹ֖ו מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃
וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּקֹ֥ום הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם׃
{פ}וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֹֽום׃
וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה׃
וַֽיְהִי־לִי֙ שֹׁ֣ור וַחֲמֹ֔ור צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃
וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵאֹ֥ות אִ֖ישׁ עִמֹּֽו׃
וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר לֹ֑ו וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתֹּ֗ו וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֹֽות׃
וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָבֹ֥וא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃
וַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהוָ֞ה הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמֹולַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃
קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֹֽות׃
הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹתֹ֔ו פֶּן־יָבֹ֣וא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃
וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּחֹ֣ול הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃
וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָדֹ֛ו מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃
עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃
גְּמַלִּ֧ים מֵינִיקֹ֛ות וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּרֹ֤ות אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃
וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדֹּ֑ו וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃
וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשֹׁ֖ון לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָּשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וִשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃
וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃
וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֹֽו׃
וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃
וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃
וַיָּ֣קָם ׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק׃
וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לֹו ׃
וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדֹּ֑ו וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמֹּ֔ו עַ֖ד עֲלֹ֥ות הַשָּֽׁחַר׃
וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ לֹ֔ו וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכֹ֑ו וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְקֹ֖ו עִמֹּֽו׃
וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי׃
וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃
וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עֹוד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃
וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹתֹ֖ו שָֽׁם׃
וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּקֹ֖ום פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃
וַיִּֽזְרַֽח־לֹ֣ו הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֹֽו׃
עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיֹּ֣ום הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃
התמונה השלמה
לאחר פרדת לבן פוגש יעקב מלאכי אלוהים. הידיעה שעשו בא עם ארבע מאות איש מעוררת בו פחד, והוא נערך למפגש בכמה דרכים.
לבן נפרד ממשפחתו. יעקב מכנה את מקום מפגש המלאכים מחניים. לאחר דיווח השליחים על עשו, הוא מחלק את אנשיו ורכושו לשני מחנות.
יעקב מודה על החסדים שזכה להם ומבקש הצלה לו ולמשפחה. הוא מזכיר את ההבטחה לחזרה ולריבוי צאצאים.
יעקב שולח מתנה גדולה של עדרי בעלי חיים, עם רווחים ביניהם. כל מוביל מתבקש להציג אותה כמתנת העבד יעקב לאדונו עשו.
לאחר מעבר המשפחה ביבוק, יעקב נותר לבדו ונאבק עם איש עד השחר. הוא נפגע בירך, דורש ברכה ומקבל את השם ישראל.
יעקב קורא למקום פניאל ויוצא ממנו צולע. הכתוב קושר את איסור אכילת גיד הנשה לפגיעה בירכו.
הפרק מסתיים לפני המפגש עם עשו. הברכה והשם החדש אינם מוחקים את הפחד או את הפציעה שיעקב נושא בגופו.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״ואלה המלאכים הם מעבדיו״
אבן עזרא מזהה את השליחים כעבדיו של יעקב. רש״י, באותו פסוק, מפרש מלאכים ממש. המילה המקראית יכולה לצין שליח אנושי או שליח שמיים. בעיבוד נבחרה המילה הכללית שליחים.
אבן עזרא לבראשית לב, ד ↗״ויירא שמא יהרג״
רש״י מביא מדרש המבחין בין הפחד שיעקב יהרג לצער שמא יהרוג אחרים. כך ההכנה למפגש אינה רק חשבון של הישרדות. היא כוללת גם חשש מן המחיר של אלימות, אפילו במצב של איום.
רש״י לבראשית לב, ח ↗״לדורון לתפלה ולמלחמה״
רש״י מסכם את התכוננות יעקב בשלושה תחומים: מתנה, תפילה ומלחמה. התפילה מופיעה לצד פעולות מעשיות של הגנה ופיוס. בפרק הזה אין מלחמה בפועל; מדובר בהכנה לאפשרות שיעקב חושש ממנה.
רש״י לבראשית לב, ט ↗״קטון הוא מהיותו ראוי״
רמב״ן מפרש שיעקב חש קטן ולא ראוי לכל הטובות שקיבל. הוא מבחין בין חסדים שנעשו בלי הבטחה מוקדמת לנאמנות בקיום הבטחה. כך הבקשה להצלה מתחילה בהכרה במה שכבר ניתן.
רמב״ן לבראשית לב, יא ↗״שהוא שרו של עשו״
רש״י מביא את זיהוי האיש עם שרו של עשו. בקריאה המדרשית המאבק בלילה נקשר למפגש המתקרב בין האחים. הכתוב מכנה את הדמות איש, ודברי יעקב אחר כך מעניקים למפגש משמעות אלוהית.
רש״י לבראשית לב, כה ↗״כי המאורע כלו רמז לדורותיו״
רמב״ן רואה בפגיעה ביעקב רמז לדורות של רדיפה וסבל בקרב צאצאיו. היציאה מן המאבק מבטאת המשך קיום גם לאחר פגיעה. זה רובד של פרשנות לתולדות ישראל; בסיפור עצמו נשמרת הצליעה הממשית.
רמב״ן לבראשית לב, כו ↗״בשררה וגלוי פנים״
רש״י קורא את השם ישראל כמעבר מברכה שמערערים עליה בטענת מרמה לברכה המוכרת בגלוי. הוא קושר את הלילה להתגלות בבית אל שתבוא בהמשך. השם החדש מסמן שינוי במעמדו של יעקב.
רש״י לבראשית לב, כט ↗