בראשית · פרק ל׳
כמיהת רחל ולאה נשמעת בשמות הילדים. עם לידת יוסף מבקש יעקב לשוב לביתו, ונקבע הסדר חדש עם לבן.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
רחל ראתה שלא ילדה ליעקב וקינאה באחותה. היא אמרה ליעקב: ״תן לי בנים, ואם לא — אני מתה״.
וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃דברי המצוקה נשמרים כדברי רחל, בלי להפוך אותם לאמירה כללית על ערכם של חיים ללא ילדים.
יעקב כעס על רחל ואמר: ״האם אני במקום אלוהים, שמנע ממך ילדים?״
וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃הפסוק מוסר את תשובתו הכועסת של יעקב; ביקורת חז״ל עליה מוצגת בלימוד.
היא אמרה: ״הנה בלהה שפחתי. שכב איתה, והיא תלד על ברכיי, וכך גם אני אבנה משפחה באמצעותה״.
וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃״תלד על ברכיי״ מתפרש גם כגידול הילד בידי רחל. נשמר הביטוי בלי להמיר את מעמד השפחה למוסד מודרני של פונדקאות.
רחל נתנה ליעקב את בלהה שפחתה לאישה, ויעקב שכב איתה.
וַתִּתֶּן־לֹ֛ו אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃בלהה הרתה וילדה ליעקב בן.
וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃רחל אמרה: ״אלוהים דן בענייני, וגם שמע את קולי ונתן לי בן״. לכן קראה לו דן.
וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמֹ֖ו דָּֽן׃בלהה שפחת רחל הרתה שוב וילדה ליעקב בן שני.
וַתַּ֣הַר עֹ֔וד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃רחל אמרה: ״מאבקי אלוהים נאבקתי עם אחותי, וגם הצלחתי״. היא קראה לו נפתלי.
וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו נַפְתָּלִֽי׃״נפתולי אלוהים״ מתפרש כמאבקים עזים או כמאבק הקשור באלוהים; יש גם פירוש של תפילות והפצרות. שם אלוהים נשמר, והקשר לשם נפתלי מבואר בלימוד.
לאה ראתה שהפסיקה ללדת. היא לקחה את זלפה שפחתה ונתנה אותה ליעקב לאישה.
וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃זלפה שפחת לאה ילדה ליעקב בן.
וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃לאה אמרה: ״בא המזל הטוב!״ וקראה לו גד.
וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה [בְּגָד כ] (בָּ֣א ק) (גָ֑ד ק) וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו גָּֽד׃כתיב ״בגד״; קרי ״בא גד״. ״גד״ מתפרש כאן כמזל או הצלחה.
זלפה שפחת לאה ילדה ליעקב בן שני.
וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃לאה אמרה: ״כמה מאושרת אני! הנשים יקראו לי מאושרת״. היא קראה לו אשר.
וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנֹ֑ות וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו אָשֵֽׁר׃בימי קציר החיטים יצא ראובן ומצא דודאים בשדה. הוא הביא אותם ללאה אימו. רחל אמרה ללאה: ״תני לי בבקשה מן הדודאים של בנך״.
וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמֹּ֑ו וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃דודאים הם צמח או פריו; זהותם ותכונותיהם נידונות במפרשים. הפסוק אינו קובע שהם מרפאים עקרות.
לאה אמרה לה: ״לא די שלקחת את בעלי, ועכשיו תיקחי גם את הדודאים של בני?״ רחל ענתה: ״אם כך, הוא ישכב איתך הלילה תמורת הדודאים של בנך״.
וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃ההאשמה ״לקחת את בעלי״ היא דברי לאה בתוך העימות, ולא ניסוח של המספר.
בערב חזר יעקב מן השדה. לאה יצאה לקראתו ואמרה: ״אליי תבוא, כי שכרתי אותך בדודאים של בני״. הוא שכב איתה באותו לילה.
וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאתֹ֗ו וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּבֹ֔וא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃אלוהים שמע ללאה. היא הרתה וילדה ליעקב בן חמישי.
וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃זהו בנה החמישי של לאה עצמה, לא הבן החמישי בכל משפחת יעקב.
לאה אמרה: ״אלוהים נתן לי את שכרי על שנתתי את שפחתי לבעלי״. היא קראה לו יששכר.
וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו יִשָּׂשכָֽר׃הסבר השכר הוא דברי לאה. בשם יששכר השי״ן השנייה אינה נהגית בקריאה המקובלת.
לאה הרתה שוב וילדה ליעקב בן שישי.
וַתַּ֤הַר עֹוד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְּיַעֲקֹֽב ׃לאה אמרה: ״אלוהים העניק לי מתנה טובה. הפעם בעלי ישכון איתי, כי ילדתי לו שישה בנים״. היא קראה לו זבולון.
וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טֹוב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי לֹ֖ו שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו זְבֻלֽוּן׃״זבד״ הוא מתנה. ״יזבלני״ הובן כשכון עימה, בעקבות רש״י; יש גם פירוש של כבוד ורוממות.
לאחר מכן ילדה בת וקראה לה דינה.
וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃אלוהים זכר את רחל, שמע לה ואפשר לה ללדת.
וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃״זכר״ מציין כאן פנייה ופעולה למענה, ולא שכחה קודמת במובן האנושי.
היא הרתה וילדה בן ואמרה: ״אלוהים הסיר את חרפתי״.
וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃זוהי חווייתה של רחל בעולם הסיפור; אין זו קביעה שערכה של אישה תלוי בלידה.
היא קראה לו יוסף ואמרה: ״הלוואי שה׳ יוסיף לי בן אחר״.
וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמֹ֛ו יֹוסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃שם יוסף נקשר גם ל״אסף״ בפסוק הקודם וגם לבקשת התוספת בפסוק זה.
לאחר שרחל ילדה את יוסף, אמר יעקב ללבן: ״שלח אותי, ואחזור למקומי ולארצי.
וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יֹוסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקֹומִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃תן לי ללכת עם נשיי ועם ילדיי, שבעבור נשיי עבדתי אצלך. אתה יודע איזו עבודה עבדתי למענך״.
תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃לבן אמר לו: ״אם מצאתי חן בעיניך, הישאר. למדתי באמצעות ניחוש שה׳ בירך אותי בזכותך״.
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ׃״ניחשתי״ עשוי לציין בירור באמצעות אותות וניחוש, או הסקת מסקנה מן הניסיון. ״הישאר״ משלים את הבקשה המשתמעת ממשפטו הקטוע של לבן.
הוא הוסיף: ״קבע את השכר שאשלם לך, ואתן אותו״.
וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃יעקב אמר לו: ״אתה יודע איך עבדתי אצלך ומה היה מצב המקנה שלך תחת טיפולי.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃לפני שבאתי היה לך מעט, והוא התרבה מאוד. ה׳ בירך אותך עם בואי. מתי אעשה גם אני למען ביתי?״
כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃לבן שאל: ״מה אתן לך?״ יעקב ענה: ״אינך צריך לתת לי דבר. אם תסכים להסדר הבא, אחזור לרעות ולשמור את צאנך.
וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃אעבור היום בכל צאנך. הוצא משם כל בעל חיים נקוד או בעל כתמים, כל כבש כהה וכל עז נקודה או בעלת כתמים. בעלי סימנים כאלה יהיו שכרי.
אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיֹּ֗ום הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה ׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃לפי רש״י, המופרדים כעת נשארים ללבן; שכר יעקב יהיה הוולדות שייוולדו מכאן ואילך בסימנים האלה. ״חום״ הוא גוון כהה, ולא מידת טמפרטורה. פרטי ההסדר נידונים בלימוד.
בעתיד יעיד היושר שלי עליי כשתבדוק את שכרי: כל עז שתימצא אצלי ואינה נקודה או בעלת כתמים, וכל כבש שאינו כהה, ייחשבו לגנובים בידי״.
וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּיֹ֣ום מָחָ֔ר כִּֽי־תָבֹ֥וא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃לבן אמר: ״כן, הלוואי שיהיה כדבריך״.
וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃באותו יום הפריד לבן את התיישים בעלי הפסים והכתמים, ואת כל העיזים הנקודות ובעלות הכתמים, כל בעל חיים שהיה בו לבן, ואת כל הכבשים הכהות. הוא מסר אותם לבניו.
וַיָּ֣סַר בַּיֹּום֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדֹּ֣ות וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בֹּ֔ו וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו׃״עקודים״: בעלי סימני פסים, בייחוד באזור הרגליים; ״טלואים״: בעלי כתמים.
לבן קבע מרחק של שלושה ימי הליכה בינו ובין יעקב, ויעקב רעה את צאן לבן שנשאר.
וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינֹ֖ו וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנֹּותָרֹֽת׃יעקב לקח ענפים טריים של לבנה, לוז וערמון. הוא קילף בהם פסים וחשף את הלבן שמתחת לקליפה.
וַיִּֽקַּֽח־לֹ֣ו יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעֶרְמֹ֑ון וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָלֹ֣ות לְבָנֹ֔ות מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֹֽות׃שמות העצים נשמרים מן המקרא; אין הכרח ש״ערמון״ זהה לעץ הנקרא כך כיום, וזיהויי המינים שנויים במחלוקת.
הוא הציב את הענפים שקילף בתוך תעלות המים והשקתות שאליהן בא הצאן לשתות, מול הצאן. הצאן התייחם בבואו לשתות.
וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלֹות֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲתֹ֣ות הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתֹּות֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתֹּֽות׃ייחום הוא מצב שבו בעלי החיים מוכנים להזדווגות.
הצאן הזדווג מול הענפים, ונולדו ולדות בעלי פסים, נקודות וכתמים.
וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְלֹ֑ות וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃העיבוד מוסר את רצף האירועים שבסיפור; הוא אינו מוסיף לו הסבר גנטי או טענה מדעית.
יעקב הפריד את הכבשים והפנה את הצאן אל בעלי הפסים ואל כל הכבשים הכהות שבצאן לבן. הוא יצר לעצמו עדרים נפרדים ולא צירף אותם לצאן לבן.
וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־לֹ֤ו עֲדָרִים֙ לְבַדֹּ֔ו וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃זהו תיאור דחוס וקשה של הפרדה והכוונת העדרים; נשמרות הפעולות בלי להמציא תרשים הכלאה שאינו מפורט בפסוק.
בכל פעם שבעלי החיים החזקים התייחמו, הניח יעקב את הענפים בשקתות מול עיניהם, כדי שיזדווגו ליד הענפים.
וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרֹות֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְלֹ֛ות לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֹֽות׃״המקושרות״ הובן כחזקות; במפרשים מובאות גם הבחנות בין עונות ומחזורי לידה.
כשהצאן היה חלש, לא הניח את הענפים. כך היו החלשים ללבן והחזקים ליעקב.
וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃יעקב התעשר מאוד מאוד. היו לו צאן רב, שפחות ועבדים, גמלים וחמורים.
וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לֹו֙ צֹ֣אן רַבֹּ֔ות וּשְׁפָחֹות֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃
וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃
וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃
וַתִּתֶּן־לֹ֛ו אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃
וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃
וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמֹ֖ו דָּֽן׃
וַתַּ֣הַר עֹ֔וד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃
וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו נַפְתָּלִֽי׃
וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃
וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃
וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה [בְּגָד כ] (בָּ֣א ק) (גָ֑ד ק) וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו גָּֽד׃
וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃
וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנֹ֑ות וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו אָשֵֽׁר׃
וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמֹּ֑ו וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃
וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃
וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאתֹ֗ו וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּבֹ֔וא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃
וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃
וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו יִשָּׂשכָֽר׃
וַתַּ֤הַר עֹוד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְּיַעֲקֹֽב ׃
וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טֹוב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי לֹ֖ו שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו זְבֻלֽוּן׃
וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃
וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃
וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃
וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמֹ֛ו יֹוסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃
וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יֹוסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקֹומִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃
תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ׃
וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃
כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃
וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃
אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיֹּ֗ום הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה ׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃
וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּיֹ֣ום מָחָ֔ר כִּֽי־תָבֹ֥וא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃
וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃
וַיָּ֣סַר בַּיֹּום֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדֹּ֣ות וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בֹּ֔ו וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו׃
וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינֹ֖ו וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנֹּותָרֹֽת׃
וַיִּֽקַּֽח־לֹ֣ו יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעֶרְמֹ֑ון וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָלֹ֣ות לְבָנֹ֔ות מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֹֽות׃
וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלֹות֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲתֹ֣ות הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתֹּות֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתֹּֽות׃
וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְלֹ֑ות וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃
וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־לֹ֤ו עֲדָרִים֙ לְבַדֹּ֔ו וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃
וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרֹות֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְלֹ֛ות לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֹֽות׃
וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃
וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לֹו֙ צֹ֣אן רַבֹּ֔ות וּשְׁפָחֹות֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃
התמונה השלמה
התחרות והכאב בבית יעקב מלווים את לידת בני בלהה וזלפה, בני לאה הנוספים ודינה, ולבסוף יוסף. אחר כך הסיפור עובר לבקשת יעקב לשוב ולמשא ומתן על שכרו.
רחל מבטאת מצוקה, ויעקב משיב בכעס. היא נותנת לו את בלהה, היולדת את דן ונפתלי. לאה נותנת לו את זלפה, היולדת את גד ואשר. רחל ולאה מעניקות לשמות משמעות מתוך חווייתן.
ראובן מביא דודאים ללאה. בעקבות חילופי דברים בין האחיות יעקב שוהה איתה בלילה. אלוהים שומע לה, והיא יולדת את יששכר, אחריו את זבולון ולבסוף את דינה.
אלוהים שומע לרחל והיא יולדת את יוסף. שמו קשור להסרת החרפה ולבקשה לבן נוסף. יעקב פונה ללבן ומבקש לצאת עם נשיו וילדיו אל ארצו.
לבן מבקש שיעקב יישאר. נקבע שכר לפי סימני הצאן, והעדרים מופרדים. יעקב משתמש בענפים מקולפים ומבחין בין בעלי חיים חזקים לחלשים. בסיום הוא בעל צאן ורכוש רב.
בני המשפחה אינם רק רשימת שמות, והעושר אינו מגיע בלי יחסי עבודה מורכבים. הפרק משאיר את שני התחומים פתוחים להמשך הסיפור.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״כך עונים את המעיקות״
בראשית רבה מבקר את כעס יעקב על רחל ושם בפי ה׳ את השאלה ״כך עונים את המעיקות?״ גם טענה על גבולות כוחו של אדם אינה פוטרת מהקשבה לכאב. המדרש אינו חושש לבקר אב מאבות האומה על אופן תגובתו.
בראשית רבה עא, ז ↗״לאחר שדנה לאה דין בעצמה״
התלמוד דורש את לידת דינה כסיפור שבו לאה חושבת על חלקה של רחל בבניין המשפחה. הסוגיה עצמה מבחינה בין נס לבין סדרי הטבע בדיונה בתפילה. המדרש מעניק ללאה מבט מעבר לתחרות; הפסוק מוסר רק את הלידה ואת השם.
בבלי ברכות ס ע״א ↗״כאדם שיאבק עם אחר״
אבן עזרא מפרש את הנפתולים כמאבק, ורואה בהזכרת אלוהים קשר לעזרתו או לכבודו. רש״י מציע הפצרה עיקשת בתפילה ומביא פירושים נוספים. השם נפתלי נושא אפוא גם תחרות בין אחיות וגם פנייה כלפי מעלה.
אבן עזרא לבראשית ל, ח ↗״כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות״
רמב״ן דן בזיהוי הדודאים ובריחם, ומסתייג מן הקביעה שהם הביאו להיריון. הוא מדגיש את התפילה ואת שמיעת ה׳. פירושו חשוב במיוחד כאן: רצף סיפורי על צמח ולידה אינו כשלעצמו הוכחה להשפעה רפואית.
רמב״ן לבראשית ל, יד ↗״אותן שיולדו מכאן ולהבא״
רש״י מפרש שהצאן המסומן שכבר קיים מופרד בידי לבן, ושכר יעקב יהיה ולדות עתידיים בעלי הסימנים המוסכמים. כך ניתן יהיה לבדוק מה שייך למי. רמב״ן דן אחרת בהיקף סימני הכבשים; פרטי ההסכם אינם פשוטים בכל פרטיהם.
רש״י לבראשית ל, לב ↗״ואולי התנה יעקב״
רמב״ן שואל במסגרת פירושו מה הותר ליעקב לעשות כדי להרבות את הצאן שיהיה שכרו, ואף מציע שייתכן שהדבר הותנה מראש. המילה ״אולי״ משאירה את ההצעה כהשערה. אין להוסיף למקרא סעיף הסכם שאינו כתוב בו או להציג את ההסבר כמדע תורשה מודרני.
רמב״ן לבראשית ל, לז ↗״חזקים ובריאים״
אבן עזרא קושר את ״המקושרות״ ללידות בימי ניסן ולוולדות חזקים. רש״י מביא גם לשון של הקדמת ההיריון והלידה. הפירושים מנסים לפענח מונחי רעייה עתיקים. העיבוד מציג את ההבחנה בין חזקים לחלשים, ומותיר את ההסברים העונתיים כאן.
אבן עזרא לבראשית ל, מא ↗