בראשית · פרק ג׳
דברי הנחש, האכילה, ההתחבאות והשאלות. תוצאות המעשה והדרך שנחסמת אל עץ החיים.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הנחש היה ערמומי יותר מכל חיות השדה שעשה ה׳ אלוהים. הוא אמר לאישה: ״האם אלוהים באמת אמר שלא תאכלו משום עץ בגן?״
וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃״ערום״ כאן פירושו בעל עורמה, בשונה מ״ערומים״ בסוף הפרק הקודם. ״אף כי״ הונגש כשאלה המעמידה את האיסור בצורה גורפת; אלו דברי הנחש, ולא תיאור מדויק של הציווי.
האישה אמרה לנחש: ״מפרי עצי הגן אנחנו רשאים לאכול.
וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃תשובת האישה נמשכת בפסוק הבא.
אבל על פרי העץ שבתוך הגן אמר אלוהים: לא תאכלו ממנו ולא תיגעו בו, כדי שלא תמותו.״
וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹוךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בֹּ֑ו פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃״לא תיגעו בו״ נאמר כאן מפי האישה. האיסור שנמסר בפרק ב׳, יז הזכיר אכילה; אין לתקן את דבריה כאן כדי להשוות בין הנוסחים.
הנחש אמר לאישה: ״בוודאי לא תמותו.
וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מֹ֖ות תְּמֻתֽוּן׃השלילה המודגשת של הנחש נשמרת, מול ״מות תמות״ שבציווי. דבריו ממשיכים בפסוק הבא.
אלוהים יודע שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם, ותהיו כאלוהים, יודעים טוב ורע.״
כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיֹום֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י טֹ֥וב וָרָֽע׃״כאלוהים״ נשמר כמות שהוא בנוסח הנגיש, ולא הומר בהבטחה לידיעת הכול. הפסוק מביא את טענת הנחש; אין זו קביעה עצמאית של המספר.
האישה ראתה שהעץ טוב למאכל, מושך את העיניים ומעורר רצון להשכיל. היא לקחה מפריו ואכלה, נתנה גם לאישהּ שהיה איתה, וגם הוא אכל.
וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טֹוב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְיֹ֖ו וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃״אישהּ״ פירושו האיש שלה. שלוש המשיכות שבפסוק נשמרו: מאכל, מראה והשכלה. הפרי אינו מזוהה כתפוח או כפרי מסוים אחר.
עיני שניהם נפקחו, והם הבינו שהם עירומים. הם תפרו עלי תאנה ועשו לעצמם כיסויים סביב המותניים.
וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃״חגורות״ כאן הן כיסויים למותניים, ולא רק חגורת מכנסיים. התאנה נזכרת בוודאות כחומר לכיסוי; זהות עץ הדעת אינה מפורשת בפסוק.
הם שמעו את קול ה׳ אלוהים המתהלך בגן לרוח היום. האדם ואשתו התחבאו מפני ה׳ אלוהים בין עצי הגן.
וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־קֹ֨ול יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיֹּ֑ום וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתֹּ֗ו מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּתֹ֖וךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃״לרוח היום״ נשמר משום שביאורו אינו חד־משמעי. רש״י קושר אותו לכיוון הרוח שלפנות ערב. תיאור הקול וההתהלכות נשאר בלשון הסיפור, בלי להוסיף תיאור גופני של האל.
ה׳ אלוהים קרא לאדם ושאל אותו: ״איפה אתה?״
וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר לֹ֖ו אַיֶּֽכָּה׃״איכה״ היא שאלת מקום. פירוש רש״י, שלפיו השאלה פותחת שיחה ולא נובעת מחוסר ידיעה, מובא בלימוד.
האדם השיב: ״שמעתי את קולך בגן ופחדתי, כי אני עירום, ולכן התחבאתי.״
וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃הוא שאל: ״מי אמר לך שאתה עירום? האם אכלת מן העץ שציוויתי עליך לא לאכול ממנו?״
וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃האדם אמר: ״האישה שנתת לי להיות איתי, היא נתנה לי מפרי העץ, ואכלתי.״
וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃נשמר גם ״אשר נתת עמדי״, ולא רק עצם האכילה. דברי האדם מפנים אל האישה ואל מי שנתן אותה לו.
ה׳ אלוהים אמר לאישה: ״מה עשית?״ האישה אמרה: ״הנחש הטעה אותי, ואכלתי.״
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃״השיאני״ הונגש כ״הטעה אותי״, בהתאם לרש״י; אין הכוונה לנישואים.
ה׳ אלוהים אמר לנחש: ״מפני שעשית זאת, תהיה ארור יותר מכל הבהמות ומכל חיות השדה. תזחל על גחונך ותאכל עפר כל ימי חייך.
וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃״גחון״ הוא צד הבטן. לא נוסף סיפור על רגליים שהיו לנחש לפני כן; זהו פירוש מדרשי שאינו כתוב כאן במפורש.
אשים איבה בינך ובין האישה, ובין הצאצאים שלך לצאצאים שלה. הם יפגעו בראשך, ואתה תפגע בעקבם.״
וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃״זרע״ הוא הצאצאים; לשון היחיד הקיבוצית ״הוא״ הונגשה כרבים. ״ישופך״ ו״תשופנו״ הונגשו כפגיעה, בלי להוסיף דמות שאינה נקובה בפסוק.
לאישה אמר: ״ארבה מאוד את כאבך ואת סבל ההיריון שלך. בכאב תלדי ילדים. תשוקתך תהיה אל אישך, והוא ישלוט בך.״
אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבֹונֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃״עצבונך והרונך״ הונגש ככאב וסבל ההיריון; רש״י מבחין גם בצער גידול הבנים. נשמרו התשוקה והמשילה. אלה דברים הנאמרים לאישה בתיאור תוצאות המעשה, לא ציווי המופנה לאיש לשלוט בה.
ולאדם אמר: ״מפני שהקשבת לאשתך ואכלת מן העץ שציוויתי עליך לא לאכול ממנו, האדמה תהיה ארורה בגללך. בעמל ובסבל תוציא ממנה את מזונך כל ימי חייך.
וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְקֹ֣ול אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבֹון֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃״תאכלנה״ מכוון לאכילה מיבול האדמה; אין הכוונה לאכילת האדמה עצמה. הקללה בפסוק מופנית אל האדמה.
היא תצמיח לך קוצים ודרדרים, ותאכל את צמחי השדה.
וְקֹ֥וץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃בזיעת פניך תאכל לחם, עד שתחזור אל האדמה שממנה נלקחת. כי עפר אתה, ואל העפר תשוב.״
בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃״אפיך״ הונגש כאן כ״פניך״. נשמר הדימוי של זיעה ומאמץ, והקשר בין יצירת האדם מעפר לבין שובו אליו.
האדם קרא לאשתו חווה, כי היא הייתה אם כל חי.
וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתֹּ֖ו חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃״אם כל חי״ מתייחס בהקשר זה למין האנושי. נשמר הקשר שהפסוק יוצר בין השם חווה ובין חיים.
ה׳ אלוהים עשה לאדם ולאשתו כותנות עור והלביש אותם.
וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתֹּ֛ו כָּתְנֹ֥ות עֹ֖ור וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃כותונת היא בגד המכסה את הגוף. במקור ״עור״ בעי״ן; דרשות על ״אור״ הן רובד נוסף ואינן שינוי של אותיות הפסוק.
ה׳ אלוהים אמר: ״הנה האדם נעשה כאחד מאיתנו בידיעת טוב ורע. עכשיו יש לחשוש שישלח יד, ייקח גם מעץ החיים, יאכל ויחיה לעולם.״
וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת טֹ֣וב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָדֹ֗ו וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃״כאחד ממנו״ הונגש כאן לפי צורת הרבים שלו, בלי לקבוע אל מי מכוונת הלשון. רש״י מציע קריאה אחרת, על ייחוד האדם בידיעת טוב ורע; היא מובאת בלימוד. ״יש לחשוש״ מבאר את ״פן״ ואינו פרט נוסף בסיפור.
ה׳ אלוהים שילח אותו מגן עדן, לעבוד את האדמה שממנה נלקח.
וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃הוא גירש את האדם, והציב ממזרח לגן עדן את הכרובים ואת להב החרב הלוהטת והמתהפכת, לשמור על הדרך אל עץ החיים.
וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃״כרובים״ נשמר כשם היצורים השומרים; לא נוסף להם מראה שאינו מתואר כאן. ״להט החרב״ הונגש כלהב לוהט, ונשמרת התהפכות החרב.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃
וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃
וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹוךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בֹּ֑ו פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃
וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מֹ֖ות תְּמֻתֽוּן׃
כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיֹום֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י טֹ֥וב וָרָֽע׃
וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טֹוב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְיֹ֖ו וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃
וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃
וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־קֹ֨ול יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיֹּ֑ום וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתֹּ֗ו מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּתֹ֖וךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃
וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר לֹ֖ו אַיֶּֽכָּה׃
וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃
וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃
וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃
וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃
{ס}אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבֹונֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃
{ס}וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְקֹ֣ול אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבֹון֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
וְקֹ֥וץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃
בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃
וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתֹּ֖ו חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃
וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתֹּ֛ו כָּתְנֹ֥ות עֹ֖ור וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃
{פ}וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת טֹ֣וב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָדֹ֗ו וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃
וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃
וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃
{ס}התמונה השלמה
הנחש מערער על האזהרה שניתנה לאדם. האישה והאדם אוכלים מן הפרי האסור, נעשים מודעים לעירומם ומתחבאים. ה׳ אלוהים פונה אליהם, מודיע על תוצאות המעשה ומשלח את האדם מן הגן.
הנחש שואל על האיסור ומבטיח שהאכילה לא תביא למוות אלא לידיעת טוב ורע. האישה מתארת איסור לאכול מן העץ וגם לגעת בו.
האישה נמשכת למאכל, למראה ולהשכלה, אוכלת ונותנת לאישהּ, שגם הוא אוכל. השניים תופרים עלי תאנה לכיסוי גופם.
האדם ואשתו מתחבאים. ה׳ אלוהים קורא לאדם ושואל על מעשיו. האדם מפנה אל האישה שנתנה לו, והאישה אומרת שהנחש הטעה אותה.
לנחש נאמר שיזחל, יאכל עפר ויהיה באיבה עם האישה וצאצאיה. לאישה נאמרים כאב ההיריון והלידה, התשוקה והמשילה. לאדם נאמר שהאדמה תהיה ארורה ושהשגת מזונו תהיה כרוכה בעמל, עד שישוב לעפר.
האדם קורא לאשתו חווה. ה׳ אלוהים מלביש את שניהם בכותנות עור. האדם משולח מן הגן כדי שלא יאכל גם מעץ החיים ויחיה לעולם; הכרובים והחרב שומרים על הדרך אליו.
המקרא אינו מוסר מה היה סוג הפרי. הפרק מסתיים בגירוש ובשמירת הדרך לעץ החיים; לידת קין והבל תסופר בפרק הבא.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״כל המוסיף גורע״
חזקיה מפנה בתלמוד למילים ״ולא תיגעו בו״ שבדברי האישה, ולומד מהן שתוספת עלולה להביא לגריעה. בציווי המובא בפרק הקודם נאסרה האכילה, וכאן נזכרת גם הנגיעה. הדרשה מעוררת תשומת לב להבדל בין הציווי ובין האופן שבו הוא מסופר. אין להסיק ממנה שכל גדר או תקנה אסורים.
בבלי סנהדרין כט ע״א ↗״שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו״
התלמוד מביא שלוש דעות: רבי מאיר אומר גפן, רבי נחמיה אומר תאנה, ורבי יהודה אומר חיטה. כל דעה קושרת את הזיהוי לפסוק או לרעיון אחר. רבי נחמיה מפנה לעלי התאנה ששימשו לכיסוי הגוף. אלה זיהויים מדרשיים חלופיים; הפרק עצמו אינו נוקב בשם הפרי.
בבלי ברכות מ ע״א ↗״מה הוא מלביש ערומים ... אף אתה הלבש ערומים״
רבי חמא ברבי חנינא לומד מן הלבשת האדם ואשתו שעל האדם ללכת במידותיו של הקדוש ברוך הוא: להלביש את מי שאין לו לבוש, וכן לבקר חולים ולנחם אבלים. רבי שמלאי מוסיף שהתורה פותחת ומסיימת בגמילות חסדים. בלב סיפור החטא ותוצאותיו, חכמים מפנים את המבט גם למעשה החסד.
בבלי סוטה יד ע״א ↗״בזעת אפך תאכל לחם — נתקררה דעתו״
רבי יהושע בן לוי מתאר את דמעות האדם כשהוא שומע שיאכל עשב, כמו הבהמה. לפי האגדה, כאשר נאמר לו שיאכל לחם בזיעת אפיו, דעתו נרגעת. הדמעות והשיחה אינן כתובות בפרק; הן הדרך של האגדה להבחין בין אכילה מן השדה ובין הלחם הכרוך בעמל האדם.
בבלי פסחים קיח ע״א ↗״יודע היה היכן הוא אלא ליכנס עמו בדברים״
רבי שלמה יצחקי מבאר שהשאלה ״איכה״ אינה נובעת מחוסר ידיעה. היא דרך לפתוח בשיחה, כדי שהאדם לא ייבהל מפנייה פתאומית. המפרש משווה אותה גם לשאלה אל קין, היכן הבל אחיו. הפירוש מדגיש את אופן הפנייה לאדם לפני הדין, בלי לבטל את האחריות למעשה.
רש״י לבראשית ג, ט ↗״כאן כפר בטובה״
רבי שלמה יצחקי שם לב למילים ״אשר נתתה עמדי״. האדם אינו מזכיר רק את האישה, אלא גם את מי שנתן אותה לו. המפרש רואה בכך כפירה בטובה שקיבל. בהמשך גם האישה מפנה אל הנחש. הקריאה מבחינה בין ההסבר שאדם נותן למעשיו ובין האחריות שנשארת שלו.
רש״י לבראשית ג, יב–יג ↗״הרי הוא יחיד בתחתונים״
רבי שלמה יצחקי קורא את הביטוי כתיאור ייחודו של האדם בעולם התחתון בידיעת טוב ורע, לעומת הבהמה והחיה. הוא מסביר שחיי עולם עלולים להביא לטעות ולייחס לאדם אלוהות. זהו פירוש מובחן לביטוי הקשה. הנוסח הנגיש שומר על צורת המילים, והלימוד מציג את קריאתו של המפרש.
רש״י לבראשית ג, כב ↗