בראשית · פרק כב׳
הדרך אל ההר, שאלת הבן והקריאה לעצור. ניסיון אברהם מסתיים באיל המוקרב תחת יצחק ובהבטחת ברכה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אחרי הדברים האלה העמיד אלוהים את אברהם בניסיון. הוא קרא אליו: ״אברהם!״ ואברהם ענה: ״הנני״.
וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃המספר מגדיר את האירוע כניסיון כבר בפתיחתו. ״הנני״: אני כאן, מוכן להקשיב.
הוא אמר: ״קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק. לך לארץ המוריה, והקרב אותו שם לקורבן עולה על אחד ההרים שאומר לך״.
וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֙ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃עולה היא קורבן הנשרף על המזבח. ״יחידך״ נשמר כביטוי שבדברי ה׳; הוא אינו מוחק את קיומו של ישמעאל. גיל יצחק אינו נמסר בפרק.
אברהם השכים בבוקר, חבש את חמורו ולקח איתו שניים מנעריו ואת יצחק בנו. הוא ביקע עצים לעולה, קם ויצא אל המקום שעליו אמר לו אלוהים.
וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹרֹ֔ו וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתֹּ֔ו וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנֹ֑ו וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּקֹ֖ום אֲשֶׁר־אָֽמַר־לֹ֥ו הָאֱלֹהִֽים׃ביום השלישי הרים אברהם את עיניו וראה את המקום מרחוק.
בַּיֹּ֣ום הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּקֹ֖ום מֵרָחֹֽק׃אברהם אמר לנעריו: ״הישארו כאן עם החמור. אני והנער נלך עד שם, נשתחווה ונחזור אליכם״.
וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמֹ֔ור וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃״ונשובה״ נאמר בלשון רבים; העיבוד שומר על דברי אברהם בלי לקבוע מה ידע באותו רגע.
אברהם לקח את עצי העולה והניח אותם על יצחק בנו. הוא עצמו לקח בידו את האש ואת סכין השחיטה, ושניהם הלכו יחד.
וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנֹ֔ו וַיִּקַּ֣ח בְּיָדֹ֔ו אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃יצחק פנה אל אברהם אביו: ״אבא!״ הוא ענה: ״הנני, בני״. יצחק שאל: ״הנה האש והעצים, אבל איפה השה לעולה?״
וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃אברהם אמר: ״אלוהים יבחר לו את השה לעולה, בני״. ושניהם הלכו יחד.
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לֹּ֥ו הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃״יראה לו״ הובן כיבחר ויזמן לעצמו. המילה ״בני״ נשמרת בסוף המשפט; חז״ל והמפרשים עוסקים גם במשמעותה הכפולה.
הם הגיעו למקום שעליו אמר לו אלוהים. אברהם בנה שם את המזבח, סידר את העצים, קשר את יצחק בנו והניח אותו על המזבח, מעל העצים.
וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקֹום֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־לֹ֣ו הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנֹ֔ו וַיָּ֤שֶׂם אֹתֹו֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃אברהם הושיט את ידו ולקח את הסכין כדי לשחוט את בנו.
וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָדֹ֔ו וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֹֽו׃מלאך ה׳ קרא אליו מן השמיים: ״אברהם, אברהם!״ והוא ענה: ״הנני״.
וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃המלאך אמר: ״אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעשה לו שום דבר. עכשיו ידעתי שאתה ירא אלוהים, ולא מנעת ממני את בנך, את יחידך״.
וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ לֹ֖ו מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃״עתה ידעתי״ נשמר כדברי המלאך בשם ה׳; שאלת הידיעה האלוהית והניסיון נידונה בלימוד.
אברהם הרים את עיניו וראה אז איל שקרניו נאחזו בסבך. הוא הלך, לקח את האיל והקריב אותו לעולה במקום בנו.
וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֹֽו׃״אחר״ עשוי לציין את מה שנראה לאחר מכן; יש המפרשים מיקום מאחור. העיבוד אינו קובע מיקום שאינו חד־משמעי.
אברהם קרא למקום ההוא ״ה׳ יִרְאֶה״, כפי שנאמר עד היום: ״בהר ה׳ יֵרָאֶה״.
וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּקֹ֥ום הַה֖וּא יְהוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיֹּ֔ום בְּהַ֥ר יְהוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃שתי הצורות שונות: יִרְאֶה — יראה או יבחר; יֵרָאֶה — יתגלה או יהיה נראה. הביטוי ושם המקום נשמרים בשל ריבוי הפירושים. ״היום״ הוא זמנו של המספר.
מלאך ה׳ קרא לאברהם שנית מן השמיים,
וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ואמר: ״בי עצמי נשבעתי, אומר ה׳: מפני שעשית את הדבר הזה ולא מנעת את בנך, את יחידך,
וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃אברך אותך מאוד וארבה מאוד את צאצאיך, כמו כוכבי השמיים וכמו החול שעל שפת הים. צאצאיך יכבשו את שערי אויביהם.
כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכֹוכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַחֹ֕ול אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃שער העיר מייצג גם את השליטה בעיר.
כל עמי הארץ יתברכו בצאצאיך, מפני ששמעת בקולי״.
וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גֹּויֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי׃״יתברכו״ עשוי לציין קבלת ברכה באמצעותם או שימוש בהם כדוגמה בנוסח ברכה; נשמרה לשון המכילה את שתי האפשרויות.
אברהם חזר אל נעריו. הם קמו והלכו יחד לבאר שבע, ואברהם התגורר בבאר שבע.
וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃הפסוק אינו מזכיר כאן את יצחק בשמו; אין להשלים מכאן סיפור על יעד אחר שלו.
אחרי הדברים האלה סופר לאברהם: ״גם מלכה ילדה בנים לנחור אחיך:
וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּה יָלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם־הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָחֹ֥ור אָחִֽיךָ׃את עוץ בכורו, את בוז אחיו ואת קמואל, אבי ארם;
אֶת־ע֥וּץ בְּכֹרֹ֖ו וְאֶת־בּ֣וּז אָחִ֑יו וְאֶת־קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם׃את כשד, את חזו, את פלדש, את ידלף ואת בתואל״.
וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲזֹ֔ו וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל׃בתואל היה אביה של רבקה. את שמונת הבנים האלה ילדה מלכה לנחור, אחי אברהם.
וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת־רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֙לֶּה֙ יָלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָחֹ֖ור אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם׃גם פילגשו, ששמה ראומה, ילדה את טבח, את גחם, את תחש ואת מעכה.
וּפִֽילַגְשֹׁ֖ו וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֤לֶד גַּם־הִוא֙ אֶת־טֶ֣בַח וְאֶת־גַּ֔חַם וְאֶת־תַּ֖חַשׁ וְאֶֽת־מַעֲכָֽה׃פילגש היא בת זוג שמעמדה שונה ממעמדה של אישה נשואה.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃
וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֙ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃
וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹרֹ֔ו וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתֹּ֔ו וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנֹ֑ו וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּקֹ֖ום אֲשֶׁר־אָֽמַר־לֹ֥ו הָאֱלֹהִֽים׃
בַּיֹּ֣ום הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּקֹ֖ום מֵרָחֹֽק׃
וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמֹ֔ור וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃
וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנֹ֔ו וַיִּקַּ֣ח בְּיָדֹ֔ו אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃
וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לֹּ֥ו הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃
וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקֹום֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־לֹ֣ו הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנֹ֔ו וַיָּ֤שֶׂם אֹתֹו֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃
וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָדֹ֔ו וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֹֽו׃
וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ לֹ֖ו מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃
וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֹֽו׃
וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּקֹ֥ום הַה֖וּא יְהוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיֹּ֔ום בְּהַ֥ר יְהוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃
וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃
וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃
כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכֹוכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַחֹ֕ול אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃
וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גֹּויֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי׃
וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃
{פ}וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּה יָלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם־הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָחֹ֥ור אָחִֽיךָ׃
אֶת־ע֥וּץ בְּכֹרֹ֖ו וְאֶת־בּ֣וּז אָחִ֑יו וְאֶת־קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם׃
וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲזֹ֔ו וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל׃
וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת־רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֙לֶּה֙ יָלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָחֹ֖ור אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם׃
וּפִֽילַגְשֹׁ֖ו וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֤לֶד גַּם־הִוא֙ אֶת־טֶ֣בַח וְאֶת־גַּ֔חַם וְאֶת־תַּ֖חַשׁ וְאֶֽת־מַעֲכָֽה׃
{ס}התמונה השלמה
אלוהים מעמיד את אברהם בניסיון ומצווה עליו להעלות את יצחק לעולה. אברהם יוצא לדרך, אך ברגע המכריע המלאך עוצר אותו. יצחק אינו נשחט; איל מוקרב במקומו.
אברהם לוקח את יצחק, שני נערים ועצי עולה. ביום השלישי הוא רואה את המקום מרחוק ומשאיר את הנערים עם החמור. הוא אומר להם שהוא והנער ישתחוו וישובו.
יצחק נושא את העצים ושואל היכן השה. אברהם משיב שאלוהים יראה לו את השה. הם מגיעים, אברהם בונה מזבח, קושר את יצחק ולוקח את הסכין לשחוט אותו.
מלאך ה׳ אוסר לפגוע בנער. אברהם מקריב איל במקומו וקורא למקום ״ה׳ יראה״. המלאך מבטיח ברכה וריבוי צאצאים. אברהם חוזר אל נעריו והם הולכים לבאר שבע.
לאברהם נמסר על צאצאי נחור. ברשימה נזכר בתואל, אביה של רבקה. לאחר סכנת אובדן הבן, נפתח מבט אל המשפחה שתופיע בהמשך סיפור יצחק.
הפרק אינו מוסר את כל מחשבות האב והבן. הקריאה המדויקת מקשיבה לדיבור, לשתיקה ולצו המפורש שלא לעשות לנער מאומה.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״אין נא אלא לשון בקשה״
התלמוד קורא את ״נא״ כלשון בקשה, ומפתח שיחה סביב ״בנך״, ״יחידך״ ו״אשר אהבת״, עד לאמירת השם יצחק. המדרש מדגיש שאברהם אוהב את שני בניו ואת הקושי לשמוע את הבקשה. השיחה המורחבת שייכת למדרש; במקרא מופיע הצו ברצף אחד.
בבלי סנהדרין פט ע״ב ↗״ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם״
התלמוד דורש את דברי ירמיהו ״ולא עלתה על ליבי״ על יצחק בן אברהם. בכך הוא מדגיש שהקרבת יצחק לא הייתה התוצאה הרצויה. יש לקרוא את העקדה עד סופה: הצו לעצור והאיל המוקרב תחת הבן הם חלק מרכזי של הסיפור, ולא הערת שוליים לניסיון.
בבלי תענית ד ע״א ↗״להוציא הדבר מן הכח אל הפועל״
רמב״ן מסביר שהניסיון אינו נועד לספק לאלוהים מידע חסר. הוא מוציא את הבחירה הטובה של האדם אל המעשה, כך שהשכר הוא על פעולה ולא רק על כוונה. זו תשובה לשאלה תאולוגית המתעוררת מן הסיפור, ואינה החלפה של המילים ״עתה ידעתי״ שבדברי המלאך.
רמב״ן לבראשית כב, א ↗״כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום״
רש״י מפרש את שלושת ימי הדרך כזמן שמונע לראות את המעשה כתגובה מבולבלת לרגע פתאומי. בפרשנותו אברהם פועל לאחר שהייתה לו שהות לשקול. המקרא עצמו מוסר את משך הדרך, אך אינו מתאר את המחשבות שעלו בו בכל אחד מן הימים.
רש״י לבראשית כב, ד ↗״וילכו שניהם יחדו בלב שוה״
רש״י קורא בתשובת אברהם רמז: אם לא יימצא שה, בני יהיה לעולה. לדבריו יצחק הבין ובכל זאת הלך עם אביו בלב שווה. זו מסורת על שותפות יצחק בניסיון. בפסוקים אין אמירה מפורשת של הסכמתו, ולכן העיבוד אינו מוסיף אותה לשיחה.
רש״י לבראשית כב, ח ↗״משם הוראה יוצאה לישראל״
רש״י מזהה את ארץ המוריה עם ירושלים על סמך דברי הימים, ומביא מדרש הקושר את שמה להוראה היוצאת ממנה. הוא מביא גם קשר לבשמי הקטורת. אלו רבדים של זיכרון ופרשנות למקום; הפרק עצמו אינו מציין את שם העיר ירושלים.
רש״י לבראשית כב, ב ↗״לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה״
רש״י רואה באזכור רבקה את מוקד רשימת היוחסין. השמות מכינים את הקרקע לסיפור נישואי יצחק. הקריאה הזאת מחברת בין יחידות שונות בספר, אך אינה מתירה לדלג על שאר השמות או להעביר את הפסוקים למקום אחר.
רש״י לבראשית כב, כג ↗