ה׳ זכר את שרה כפי שאמר, ועשה למענה כפי שהבטיח.
וַֽיהוָ֛ה פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃על המילים
״פקד״ כאן: נתן את דעתו עליה ופעל למענה, בקיום ההבטחה.
בראשית · פרק כא׳
יצחק נולד, ישמעאל ניצל
שמחה בבית אברהם, פרידה קשה והצלה במדבר. הפרק מסתיים בברית על באר ובקריאה בשם אל עולם.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הבן המובטח
לידת יצחק ושמחת שרה
שרה הרתה וילדה לאברהם בן בזקנתו, במועד שעליו דיבר איתו אלוהים.
וַתַּהַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו לַמֹּועֵ֕ד אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֹתֹ֖ו אֱלֹהִֽים׃אברהם קרא לבנו שנולד לו משרה בשם יצחק.
וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶֽת־שֶׁם־בְּנֹ֧ו הַנֹּֽולַד־לֹ֛ו אֲשֶׁר־יָלְדָה־לֹּ֥ו שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק׃אברהם מל את יצחק בנו כשהיה בן שמונה ימים, כפי שציווה אותו אלוהים.
וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנֹ֔ו בֶּן־שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹתֹ֖ו אֱלֹהִֽים׃אברהם היה בן מאה שנה כשנולד לו יצחק בנו.
וְאַבְרָהָ֖ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֑ה בְּהִוָּ֣לֶד לֹ֔ו אֵ֖ת יִצְחָ֥ק בְּנֹֽו׃שרה אמרה: ״אלוהים הביא לי צחוק ושמחה; כל מי שישמע יצחק וישמח איתי״.
וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי׃על המילים
״יצחק לי״ הובן כאן כהשתתפות בשמחתה, בעקבות רש״י ותרגום אונקלוס.
ועוד אמרה: ״מי היה אומר לאברהם ששרה תניק ילדים? הרי ילדתי לו בן בזקנתו!״
וַתֹּ֗אמֶר מִ֤י מִלֵּל֙ לְאַבְרָהָ֔ם הֵינִ֥יקָה בָנִ֖ים שָׂרָ֑ה כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו׃על המילים
לשון הרבים ״בנים״ נשמרת; היא אינה מוסיפה לסיפור ילדים אחרים של שרה.
הילד גדל ונגמל מהנקה. אברהם ערך סעודה גדולה ביום שבו נגמל יצחק.
וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָדֹ֔ול בְּיֹ֖ום הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק׃הפרידה
הגר וישמעאל במדבר
שרה ראתה את הבן שהגר המצרית ילדה לאברהם מצחק.
וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק׃על המילים
״מצחק״ עשוי לציין משחק, לעג או התנהגות אחרת. המקרא אינו מפרט כאן מה עשה; פירושי חז״ל מוצגים בלימוד.
היא אמרה לאברהם: ״גרש את השפחה הזאת ואת בנה. בן השפחה הזאת לא יירש יחד עם בני, עם יצחק״.
וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק׃הדבר היה קשה מאוד לאברהם, מפני שמדובר בבנו.
וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אֹודֹ֥ת בְּנֹֽו׃אלוהים אמר לאברהם: ״אל תצטער על הנער ועל שפחתך. שמע לכל מה ששרה אומרת לך, כי דרך יצחק ייקראו צאצאיך.
וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל־אַבְרָהָ֗ם אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע׃על המילים
הפסוק הבא מבהיר שגם בן השפחה הוא צאצא אברהם; ההבחנה אינה שוללת את הקשר המשפחתי.
גם את בן השפחה אעשה לעם, כי גם הוא צאצא שלך״.
וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְגֹ֣וי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא׃אברהם השכים בבוקר, לקח לחם ונאד מים ונתן להגר. הוא הניח אותם על כתפה, מסר לה גם את הילד ושלח אותה. היא הלכה ותעתה במדבר באר שבע.
וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם ׀ בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶחֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃על המילים
חמת היא נאד, כלי עור לנוזלים. העיבוד קושר את ״ואת הילד״ לנתינה להגר; רש״י מפרש שגם הילד הונח על כתפה. הכינוי ״ילד״ אינו קביעה שהיה תינוק.
המים בנאד נגמרו, והגר השליכה את הילד תחת אחד השיחים.
וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם׃היא התרחקה וישבה מולו, במרחק של יריית חץ, כי אמרה: ״שלא אראה במות הילד״. היא ישבה מולו, הרימה את קולה ובכתה.
וַתֵּלֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמֹ֣ות הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ׃אלוהים שמע את קול הנער. מלאך אלוהים קרא להגר מן השמיים ואמר: ״מה לך, הגר? אל תפחדי, כי אלוהים שמע את קול הנער במקום שבו הוא נמצא.
וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֮ אֶת־קֹ֣ול הַנַּעַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶל־הָגָר֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־קֹ֥ול הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם׃קומי, הרימי את הנער והחזיקי בו, כי אעשה אותו לעם גדול״.
ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת־הַנַּ֔עַר וְהַחֲזִ֥יקִי אֶת־יָדֵ֖ךְ בֹּ֑ו כִּֽי־לְגֹ֥וי גָּדֹ֖ול אֲשִׂימֶֽנּוּ׃אלוהים פקח את עיניה, והיא ראתה באר מים. היא הלכה, מילאה את הנאד במים והשקתה את הנער.
וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹהִים֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת־הַחֵ֙מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת־הַנָּֽעַר׃אלוהים היה עם הנער, והוא גדל, חי במדבר ונעשה קשת, יורה חיצים.
וַיְהִ֧י אֱלֹהִ֛ים אֶת־הַנַּ֖עַר וַיִּגְדָּ֑ל וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת׃הוא התיישב במדבר פארן, ואימו לקחה לו אישה מארץ מצרים.
וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּֽח־לֹ֥ו אִמֹּ֛ו אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃הברית
באר, שבועה ואשל
באותו זמן אמרו אבימלך ופיכול, שר צבאו, לאברהם: ״אלוהים איתך בכל מה שאתה עושה.
וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָאֹ֔ו אֶל־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹהִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃לכן הישבע לי כאן באלוהים שלא תנהג בשקר כלפיי, כלפי בני וכלפי נכדי. נהג בי ובארץ שבה גרת באותו חסד שנהגתי בך״.
וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹהִים֙ הֵ֔נָּה אִם־תִּשְׁקֹ֣ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר־עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ׃על המילים
״נין״ במקרא הוא בן או צאצא, ולא דווקא בן הנכד במשמעות העברית של ימינו.
אברהם אמר: ״אני נשבע״.
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אָנֹכִ֖י אִשָּׁבֵֽעַ׃אברהם הוכיח את אבימלך על באר המים שעבדי אבימלך גזלו.
וְהֹוכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת־אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־אֹדֹות֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ׃אבימלך אמר: ״לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה. גם אתה לא סיפרת לי, וגם אני לא שמעתי על כך עד היום״.
וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי מִ֥י עָשָׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְגַם־אַתָּ֞ה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיֹּֽום׃אברהם לקח צאן ובקר ונתן לאבימלך, ושניהם כרתו ברית.
וַיִּקַּ֤ח אַבְרָהָם֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַיִּתֵּ֖ן לַאֲבִימֶ֑לֶךְ וַיִּכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בְּרִֽית׃אברהם הציב בנפרד שבע כבשות מן הצאן.
וַיַּצֵּ֣ב אַבְרָהָ֗ם אֶת־שֶׁ֛בַע כִּבְשֹׂ֥ת הַצֹּ֖אן לְבַדְּהֶֽן׃אבימלך שאל את אברהם: ״מה משמעות שבע הכבשות האלה שהצבת בנפרד?״
וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה הֵ֗נָּה שֶׁ֤בַע כְּבָשֹׂת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר הִצַּ֖בְתָּ לְבַדָּֽנָה׃אברהם ענה: ״קח ממני את שבע הכבשות, כדי שהן יהיו לי לעדות שאני חפרתי את הבאר הזאת״.
וַיֹּ֕אמֶר כִּ֚י אֶת־שֶׁ֣בַע כְּבָשֹׂ֔ת תִּקַּ֖ח מִיָּדִ֑י בַּעֲבוּר֙ תִּֽהְיֶה־לִּ֣י לְעֵדָ֔ה כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת־הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת׃לכן קרא למקום באר שבע, כי שם נשבעו שניהם.
עַל־כֵּ֗ן קָרָ֛א לַמָּקֹ֥ום הַה֖וּא בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֛י שָׁ֥ם נִשְׁבְּע֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃הם כרתו ברית בבאר שבע. אבימלך ופיכול שר צבאו קמו וחזרו לארץ פלשתים.
וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיָּ֣קָם אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָאֹ֔ו וַיָּשֻׁ֖בוּ אֶל־אֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּֽים׃אברהם נטע אשל בבאר שבע, וקרא שם בשם ה׳, אל עולם.
וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֵ֥ל עֹולָֽם׃על המילים
״אל עולם״: האל הנצחי. ״אשל״ נשמר כלשון המקור; זיהויו כעץ ופירושיו כפרדס או פונדק נידונים בלימוד.
אברהם התגורר בארץ פלשתים זמן רב.
וַיָּ֧גָר אַבְרָהָ֛ם בְּאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים יָמִ֥ים רַבִּֽים׃נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
הבן המובטח
לידת יצחק ושמחת שרה
וַֽיהוָ֛ה פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃
וַתַּהַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו לַמֹּועֵ֕ד אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֹתֹ֖ו אֱלֹהִֽים׃
וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶֽת־שֶׁם־בְּנֹ֧ו הַנֹּֽולַד־לֹ֛ו אֲשֶׁר־יָלְדָה־לֹּ֥ו שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק׃
וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנֹ֔ו בֶּן־שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹתֹ֖ו אֱלֹהִֽים׃
וְאַבְרָהָ֖ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֑ה בְּהִוָּ֣לֶד לֹ֔ו אֵ֖ת יִצְחָ֥ק בְּנֹֽו׃
וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי׃
וַתֹּ֗אמֶר מִ֤י מִלֵּל֙ לְאַבְרָהָ֔ם הֵינִ֥יקָה בָנִ֖ים שָׂרָ֑ה כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו׃
וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָדֹ֔ול בְּיֹ֖ום הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק׃
הפרידה
הגר וישמעאל במדבר
וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק׃
וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק׃
וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אֹודֹ֥ת בְּנֹֽו׃
וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל־אַבְרָהָ֗ם אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע׃
וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְגֹ֣וי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא׃
וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם ׀ בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶחֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃
וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם׃
וַתֵּלֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמֹ֣ות הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ׃
וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֮ אֶת־קֹ֣ול הַנַּעַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶל־הָגָר֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־קֹ֥ול הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם׃
ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת־הַנַּ֔עַר וְהַחֲזִ֥יקִי אֶת־יָדֵ֖ךְ בֹּ֑ו כִּֽי־לְגֹ֥וי גָּדֹ֖ול אֲשִׂימֶֽנּוּ׃
וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹהִים֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת־הַחֵ֙מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת־הַנָּֽעַר׃
וַיְהִ֧י אֱלֹהִ֛ים אֶת־הַנַּ֖עַר וַיִּגְדָּ֑ל וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת׃
וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּֽח־לֹ֥ו אִמֹּ֛ו אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
{פ}הברית
באר, שבועה ואשל
וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָאֹ֔ו אֶל־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹהִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃
וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹהִים֙ הֵ֔נָּה אִם־תִּשְׁקֹ֣ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר־עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אָנֹכִ֖י אִשָּׁבֵֽעַ׃
וְהֹוכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת־אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־אֹדֹות֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ׃
וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי מִ֥י עָשָׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְגַם־אַתָּ֞ה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיֹּֽום׃
וַיִּקַּ֤ח אַבְרָהָם֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַיִּתֵּ֖ן לַאֲבִימֶ֑לֶךְ וַיִּכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בְּרִֽית׃
וַיַּצֵּ֣ב אַבְרָהָ֗ם אֶת־שֶׁ֛בַע כִּבְשֹׂ֥ת הַצֹּ֖אן לְבַדְּהֶֽן׃
וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה הֵ֗נָּה שֶׁ֤בַע כְּבָשֹׂת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר הִצַּ֖בְתָּ לְבַדָּֽנָה׃
וַיֹּ֕אמֶר כִּ֚י אֶת־שֶׁ֣בַע כְּבָשֹׂ֔ת תִּקַּ֖ח מִיָּדִ֑י בַּעֲבוּר֙ תִּֽהְיֶה־לִּ֣י לְעֵדָ֔ה כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת־הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת׃
עַל־כֵּ֗ן קָרָ֛א לַמָּקֹ֥ום הַה֖וּא בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֛י שָׁ֥ם נִשְׁבְּע֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃
וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיָּ֣קָם אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָאֹ֔ו וַיָּשֻׁ֖בוּ אֶל־אֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּֽים׃
וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֵ֥ל עֹולָֽם׃
וַיָּ֧גָר אַבְרָהָ֛ם בְּאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים יָמִ֥ים רַבִּֽים׃
{פ}התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הבטחת הלידה מתממשת, ויצחק נולד. לצד השמחה מתפתח עימות על הירושה, המביא לשילוח הגר ובנה. במדבר נשמע קול הנער והוא ניצל. בהמשך אברהם ואבימלך מסדירים את יחסיהם בברית.
פסוקים א–ח
שמחה לאחר ההמתנה
שרה יולדת במועד שהובטח. אברהם קורא לבן יצחק ומל אותו ביום השמיני. שרה מבטאת פליאה ושמחה, ואברהם חוגג את גמילת הילד.
פסוקים ט–יד
ההכרעה והכאב
שרה דורשת לגרש את הגר ובנה כדי שלא יירש עם יצחק. אברהם מצטער על בנו. ה׳ מורה לו לשמוע לשרה, ובה בעת מבטיח שגם מבן השפחה יצא עם.
פסוקים טו–כא
הקול שנשמע במדבר
המים נגמרים והגר בוכה מרחוק. אלוהים שומע את הנער, והמלאך מחזק את אימו. היא רואה באר ומשקה אותו. הנער גדל במדבר, נעשה קשת ונושא אישה ממצרים.
פסוקים כב–לד
ברית שיש בה בירור
אבימלך מבקש שבועת נאמנות. אברהם מעלה את גזלת הבאר, ושבע כבשות משמשות עדות לחפירתה. השניים כורתים ברית בבאר שבע, ואברהם נוטע אשל וקורא בשם ה׳.
הבחירה ביצחק אינה מעלימה את סבל הגר ובנה. הפרק שומר יחד על ההבטחה, על הכאב ועל אפשרות החיים שמחוץ לבית אברהם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
האדם כפי שהוא עכשיו
״לפי מעשיו של אותה שעה״
רבי יצחק לומד מ״באשר הוא שם״ שאין דנים אדם אלא לפי מעשיו באותה שעה. הדרשה מפנה את המבט אל הנער הנתון עכשיו בצמא. עתידם של צאצאיו אינו מוחק את מצוקתו בהווה. כך הופך ביטוי המציין מקום גם לעיקרון של דין ושל התייחסות לאדם עצמו.
בבלי ראש השנה טז ע״ב ↗אשל: נטיעה ואירוח
״חד אמר פרדס וחד אמר פונדק״
התלמוד מביא שתי קריאות לאשל: פרדס ופונדק. הראשונה מדגישה נטיעה ופירות, והשנייה מקום לאירוח. אבן עזרא מפרש בפשטות עץ, ומסתייע בפועל ״וייטע״. הקריאות אינן מחייבות לזהות מבנה מסוים בשטח; הן מרחיבות את דמות אברהם כאדם היוצר מקום של חיים וקבלת אורחים.
בבלי סוטה י ע״א ↗בעקבות המפרשים
תפילה על האחר
״כל המבקש רחמים על חבירו״
רש״י, בעקבות התלמוד, קושר את לידת יצחק לתפילת אברהם על בית אבימלך בפרק הקודם. מי שזקוק לדבר ובכל זאת מבקש אותו למען חברו, נענה תחילה. זו קריאה בסמיכות הפרשות, המבליטה תפילה שאינה נסגרת בתוך הצורך האישי; אין היא נוסחה המבטיחה תוצאה לכל תפילה.
רש״י לבראשית כא, א ↗מה פירוש ״מצחק״?
״לשון גילוי עריות״
רש״י מביא כמה מדרשים: עבודה זרה, גילוי עריות ורציחה. כל אחד נשען על שימוש אחר בשורש צח״ק במקרא. אלו דרכי דרש שונות, ולא רשימת מעשים מפורשת בפסוק. העיבוד משאיר את המילה ״מצחק״ ומפנה לכאן, כדי שלא להפוך אפשרות פרשנית לתיאור עובדתי יחיד.
רש״י לבראשית כא, ט ↗מי הונח על הכתף?
״כי גם הילד נתן לה שילך עמה״
רמב״ן קושר את ״ואת הילד״ לפועל ״וייתן״: אברהם מסר להגר גם את בנה שילך איתה. רש״י מפרש שגם הילד הונח על כתפה, ומוסיף הסבר מדרשי למחלתו. ההבדל הוא תחבירי וגם סיפורי. אין להסיק מן המילה ״ילד״ לבדה שישמעאל היה תינוק.
רמב״ן לבראשית כא, יד ↗עדות על הבאר
״לשון עדות של נקבה״
רש״י מסביר ש״לעדה״ משמעו לעדות, ומביא מדרש שבו המים עולים לקראת אברהם ומבררים מי חפר את הבאר. במקרא עצמו שבע הכבשות הן אות מוסכם בין הצדדים. ההבחנה שומרת הן על סיפור הברית והן על המדרש המרחיב אותו באמצעות הכרה פלאית בזכותו של אברהם.
רש״י לבראשית כא, ל ↗מהי קריאה בשם ה׳?
״אבל אונקלוס אמר ב "ויקרא" שהוא תפלה״
רמב״ן מציג את הקריאה כהודעת הנהגת ה׳ בעולם, ומביא גם את תרגום אונקלוס המפרש אותה כתפילה. ״אל עולם״ נקשר אצלו להנהגת הזמן או העולם כולו. לצד פעולה ציבורית של כריתת ברית ונטיעה, הפרק מסתיים בפנייה אל האל ובהכרה שאינה מוגבלת למשפחה אחת.
רמב״ן לבראשית כא, לג ↗