בראשית · פרק כ׳
אמירה על אח ואחות מובילה ללקיחת שרה. חלום ואזהרה מביאים להשבתה, לבירור האחריות ולתפילה על בית אבימלך.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אברהם נסע משם לאזור הנגב, התיישב בין קדש לשור ושהה כגר בגרר.
וַיִּסַּ֨ע מִשָּׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אַ֣רְצָה הַנֶּ֔גֶב וַיֵּ֥שֶׁב בֵּין־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֣ין שׁ֑וּר וַיָּ֖גָר בִּגְרָֽר׃״ויגר״ מציין שהייה של מי שאינו בן המקום. הנגב הוא אזור דרומי בסיפור, בלי להשליך עליו גבולות מנהליים בני ימינו.
אברהם אמר על שרה אשתו: ״היא אחותי״. אבימלך מלך גרר שלח ולקח את שרה.
וַיֹּ֧אמֶר אַבְרָהָ֛ם אֶל־שָׂרָ֥ה אִשְׁתֹּ֖ו אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיִּשְׁלַ֗ח אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ גְּרָ֔ר וַיִּקַּ֖ח אֶת־שָׂרָֽה׃״אל שרה״ משמש כאן במשמעות ״על שרה״. לקיחתה מתוארת בלי טענה להסכמתה, שאינה נמסרת בפסוק.
אלוהים בא אל אבימלך בחלום הלילה ואמר לו: ״אתה עתיד למות בגלל האישה שלקחת, שכן היא נשואה לבעל״.
וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּחֲלֹ֣ום הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר לֹ֗ו הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל־הָאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל׃האזהרה מנוסחת כאן בחריפותה; האפשרות למנוע את העונש באמצעות השבת שרה מפורשת בפסוק ז.
אבימלך עדיין לא שכב איתה. הוא אמר: ״אדוני, האם תהרוג גם עם חף מפשע?
וַאֲבִימֶ֕לֶךְ לֹ֥א קָרַ֖ב אֵלֶ֑יהָ וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנָ֕י הֲגֹ֥וי גַּם־צַדִּ֖יק תַּהֲרֹֽג׃״לא קרב אליה״ מתייחס בהקשר זה ליחסי מין. טענת החפות היא דברי אבימלך; היא אינה הופכת בעיבוד לפסק דין של המספר על כל מעשיו.
הרי הוא אמר לי: היא אחותי, וגם היא אמרה: הוא אחי. עשיתי זאת בלב תמים ובידיים נקיות״.
הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר־לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא־גַם־הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא בְּתָם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת׃״לב תמים״: בלי כוונת חטא; ״ידיים נקיות״: בלי מעשה אשם, לפי טענתו. שתי הטענות נשמרות כדי להשוות אותן לתשובת ה׳.
אלוהים אמר לו בחלום: ״גם אני ידעתי שעשית זאת בלב תמים. וגם אני מנעתי ממך לחטוא לי; לכן לא הנחתי לך לגעת בה.
וַיֹּאמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם־לְבָבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָאֶחְשֹׂ֧ךְ גַּם־אָנֹכִ֛י אֹֽותְךָ֖ מֵחֲטֹו־לִ֑י עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ׃התשובה מאשרת את תום הלב, אך אינה חוזרת על ״ניקיון כפיים״: מניעת המגע מיוחסת גם להתערבות אלוהים. רש״י מדגיש את ההבדל הזה.
עכשיו השב את אשת האיש, כי הוא נביא. הוא יתפלל בעדך, ותחיה. אם לא תשיב אותה, דע שתמות בוודאות, אתה וכל אשר לך״.
וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת־הָאִישׁ֙ כִּֽי־נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְיֵ֑ה וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מֹ֣ות תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃אבימלך השכים בבוקר, קרא לכל עבדיו וסיפר להם את כל הדברים האלה. האנשים פחדו מאוד.
וַיַּשְׁכֵּ֨ם אֲבִימֶ֜לֶךְ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקְרָא֙ לְכָל־עֲבָדָ֔יו וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים מְאֹֽד׃אבימלך קרא לאברהם ואמר לו: ״מה עשית לנו? במה חטאתי לך שהבאת עליי ועל ממלכתי חטא גדול? עשית לי מעשים שלא ראוי לעשות״.
וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְאַבְרָהָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר לֹ֜ו מֶֽה־עָשִׂ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ וּמֶֽה־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כִּֽי־הֵבֵ֧אתָ עָלַ֛י וְעַל־מַמְלַכְתִּ֖י חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה מַעֲשִׂים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יֵֽעָשׂ֔וּ עָשִׂ֖יתָ עִמָּדִֽי׃תוכחת אבימלך מובאת במלואה כדבריו, בלי לרכך אותה או לייחס לה הסכמה גורפת של המספר.
אבימלך אמר לאברהם: ״מה גרם לך לעשות את הדבר הזה?״
וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃אברהם אמר: ״חשבתי שאין במקום הזה יראת אלוהים, ושיהרגו אותי בגלל אשתי.
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּקֹ֖ום הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי׃החשש מפני הריגה הוא הסברו של אברהם. אין להחליפו בידיעה ודאית שכך התכוונו אנשי המקום לעשות.
וגם באמת היא אחותי, בת אבי אך לא בת אימי, והיא נעשתה אשתי.
וְגַם־אָמְנָ֗ה אֲחֹתִ֤י בַת־אָבִי֙ הִ֔וא אַ֖ךְ לֹ֣א בַת־אִמִּ֑י וַתְּהִי־לִ֖י לְאִשָּֽׁה׃נשמרים דברי אברהם ״בת אבי״. רש״י, על יסוד זיהוי שרה עם יסכה בת הרן, מפרש זאת כקרבה מצד האב וכינוי לצאצאיו; אין להחליף בגוף העיבוד את המילים המפורשות ב״אחייניתי״. רמב״ן דן גם בקושי המוסרי שבהצגת אמת חלקית.
כשאלוהים הוביל אותי לנדוד מבית אבי, אמרתי לה: זה החסד שתעשי איתי — בכל מקום שנגיע אליו, אמרי עליי: הוא אחי״.
וַיְהִ֞י כַּאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹהִים֮ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ וָאֹמַ֣ר לָ֔הּ זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י אֶ֤ל כָּל־הַמָּקֹום֙ אֲשֶׁ֣ר נָבֹ֣וא שָׁ֔מָּה אִמְרִי־לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃״התעו״ עובד כנדודים ממקום למקום, בעקבות רש״י ואבן עזרא, ולא כהטעיה מוסרית או כאמונה באלים רבים. ״אמרי לי״: אמרי עליי או למעני.
אבימלך לקח צאן ובקר, עבדים ושפחות, ונתן לאברהם. הוא השיב לו את שרה אשתו.
וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב לֹ֔ו אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתֹּֽו׃אבימלך אמר: ״הנה ארצי לפניך; התיישב במקום שנראה לך טוב״.
וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה אַרְצִ֖י לְפָנֶ֑יךָ בַּטֹּ֥וב בְּעֵינֶ֖יךָ שֵֽׁב׃לשרה אמר: ״הנה נתתי לאחיך אלף יחידות כסף. המתנה הזאת תשמור על כבודך בעיני כל מי שאיתך, ובעיני כולם תהיה לך הוכחה לניקיון שמך״.
וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֙סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ הִנֵּ֤ה הוּא־לָךְ֙ כְּס֣וּת עֵינַ֔יִם לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֑ךְ וְאֵ֥ת כֹּ֖ל וְנֹכָֽחַת׃״אלף כסף״ אינו נוקב בשם יחידת המשקל או המטבע, ולכן לא נכתב ״שקלים״. העיבוד של ״כסות עיניים״ ו״ונוכחת״ הולך בעקבות רש״י: המתנה והכבוד מסירים חשד. אבן עזרא ורמב״ן מציעים קריאות אחרות; הן נידונות בלימוד. נשמר הכינוי ״לאחיך״ בפי אבימלך.
אברהם התפלל אל אלוהים. אלוהים ריפא את אבימלך, את אשתו ואת שפחותיו, והנשים ילדו.
וַיִּתְפַּלֵּ֥ל אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּרְפָּ֨א אֱלֹהִ֜ים אֶת־אֲבִימֶ֧לֶךְ וְאֶת־אִשְׁתֹּ֛ו וְאַמְהֹתָ֖יו וַיֵּלֵֽדוּ׃״וילדו״ יוחס לנשים בעקבות אבן עזרא ובהתאם לאזכור הרחם בפסוק הבא. גם אבימלך נרפא, אך אין אמירה שהוא ילד. משך הזמן עד ללידות אינו נמסר; אין להסיק שכולן התרחשו מיד באותו בוקר.
כי ה׳ מנע כל לידה בבית אבימלך בגלל שרה אשת אברהם.
כִּֽי־עָצֹ֤ר עָצַר֙ יְהוָ֔ה בְּעַ֥ד כָּל־רֶ֖חֶם לְבֵ֣ית אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרָ֖ה אֵ֥שֶׁת אַבְרָהָֽם׃זהו הסבר הפונה לאחור: עצירת הלידות הייתה קודם לרפואה המסופרת בפסוק יז. רש״י מביא פירוש רחב יותר של עצירת פתחי הגוף; העיבוד הולך כאן בקריאה המתייחסת לרחם וללידה.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַיִּסַּ֨ע מִשָּׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אַ֣רְצָה הַנֶּ֔גֶב וַיֵּ֥שֶׁב בֵּין־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֣ין שׁ֑וּר וַיָּ֖גָר בִּגְרָֽר׃
וַיֹּ֧אמֶר אַבְרָהָ֛ם אֶל־שָׂרָ֥ה אִשְׁתֹּ֖ו אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיִּשְׁלַ֗ח אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ גְּרָ֔ר וַיִּקַּ֖ח אֶת־שָׂרָֽה׃
וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּחֲלֹ֣ום הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר לֹ֗ו הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל־הָאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל׃
וַאֲבִימֶ֕לֶךְ לֹ֥א קָרַ֖ב אֵלֶ֑יהָ וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנָ֕י הֲגֹ֥וי גַּם־צַדִּ֖יק תַּהֲרֹֽג׃
הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר־לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא־גַם־הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא בְּתָם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת׃
וַיֹּאמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם־לְבָבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָאֶחְשֹׂ֧ךְ גַּם־אָנֹכִ֛י אֹֽותְךָ֖ מֵחֲטֹו־לִ֑י עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ׃
וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת־הָאִישׁ֙ כִּֽי־נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְיֵ֑ה וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מֹ֣ות תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃
וַיַּשְׁכֵּ֨ם אֲבִימֶ֜לֶךְ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקְרָא֙ לְכָל־עֲבָדָ֔יו וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים מְאֹֽד׃
וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְאַבְרָהָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר לֹ֜ו מֶֽה־עָשִׂ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ וּמֶֽה־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כִּֽי־הֵבֵ֧אתָ עָלַ֛י וְעַל־מַמְלַכְתִּ֖י חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה מַעֲשִׂים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יֵֽעָשׂ֔וּ עָשִׂ֖יתָ עִמָּדִֽי׃
וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּקֹ֖ום הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי׃
וְגַם־אָמְנָ֗ה אֲחֹתִ֤י בַת־אָבִי֙ הִ֔וא אַ֖ךְ לֹ֣א בַת־אִמִּ֑י וַתְּהִי־לִ֖י לְאִשָּֽׁה׃
וַיְהִ֞י כַּאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹהִים֮ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ וָאֹמַ֣ר לָ֔הּ זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י אֶ֤ל כָּל־הַמָּקֹום֙ אֲשֶׁ֣ר נָבֹ֣וא שָׁ֔מָּה אִמְרִי־לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃
וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב לֹ֔ו אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתֹּֽו׃
וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה אַרְצִ֖י לְפָנֶ֑יךָ בַּטֹּ֥וב בְּעֵינֶ֖יךָ שֵֽׁב׃
וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֙סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ הִנֵּ֤ה הוּא־לָךְ֙ כְּס֣וּת עֵינַ֔יִם לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֑ךְ וְאֵ֥ת כֹּ֖ל וְנֹכָֽחַת׃
וַיִּתְפַּלֵּ֥ל אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּרְפָּ֨א אֱלֹהִ֜ים אֶת־אֲבִימֶ֧לֶךְ וְאֶת־אִשְׁתֹּ֛ו וְאַמְהֹתָ֖יו וַיֵּלֵֽדוּ׃
כִּֽי־עָצֹ֤ר עָצַר֙ יְהוָ֔ה בְּעַ֥ד כָּל־רֶ֖חֶם לְבֵ֣ית אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרָ֖ה אֵ֥שֶׁת אַבְרָהָֽם׃
{ס}התמונה השלמה
אברהם מגיע לגרר ואומר ששרה היא אחותו. אבימלך לוקח אותה, אך אלוהים מזהיר אותו בחלום שהיא אישה נשואה. השיחה בבוקר מעמתת בין פחדו של אברהם, טענות אבימלך והחובה להשיב את שרה.
אברהם עובר לאזור הנגב וגר בגרר. הוא מציג את שרה כאחותו, ואבימלך מלך גרר לוקח אותה. המספר מקפיד לציין שהיא אשת אברהם גם כשהדמויות מדברות על אחווה.
אלוהים מודיע לאבימלך בחלום ששרה נשואה. אבימלך, שלא שכב איתה, טוען שפעל בתום לב. אלוהים מאשר את תום ליבו וגם אומר שהוא שמנע את החטא. אבימלך נדרש להשיב אותה, ואברהם יתפלל בעדו.
אבימלך מוכיח את אברהם ושואל מה גרם לו לנהוג כך. אברהם מסביר שחשש שיהרגו אותו בגלל אשתו, מוסר את דבריו על הקרבה המשפחתית, ומספר על הסיכום שביקש משרה מראש: להציג אותו כאחיה בכל מקום.
אבימלך משיב את שרה, נותן מתנות ומציע לאברהם להתיישב בארצו. הוא פונה לשרה בדברים על כסף ועל כבודה. אברהם מתפלל, אלוהים מרפא את בית אבימלך והנשים יולדות, לאחר שהלידה נעצרה בגלל שרה.
הסכנה מסתיימת בהשבה וברפואה, אך השאלות על פחד, אמת וכבוד נשארות חלק מן הקריאה. המפרשים נותנים מקום גם למחלוקת וגם לקולה של שרה.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו״
התלמוד מפרש את חששו של אברהם על רקע היחס לזר: את מי שבא לעיר ראוי לשאול על אוכל ושתייה, ולא למהר לברר אם האישה שעימו היא אשתו או אחותו. הדרשה בוחנת את סביבת המפגש, לצד טענת תום הלב של אבימלך. השאלה הראשונה שאדם שואל אורח יכולה להעיד אם הוא דואג לצרכיו או מבקש לנצלו.
בבלי מכות ט ע״ב ↗״כל המבקש רחמים על חבירו״
התלמוד קושר את תפילת אברהם על בית אבימלך לפתיחת הפרק הבא, שבו נפקדת שרה. מכאן הוא לומד על המבקש רחמים על חברו כשהוא עצמו זקוק לאותו דבר. זו דרשה על הרצף ועל תפילה החורגת מן הצורך האישי. בפרק הנוכחי התפילה באה לאחר השבת שרה; אין לדלג על תיקון המעשה בדרך אל בקשת הרפואה.
בבלי בבא קמא צב ע״א ↗״אבל נקיון כפים אין כאן״
אבימלך טוען לתום לב ולניקיון כפיים. רש״י מבחין שתשובת ה׳ מאשרת רק את תום הלב, ומוסיפה שהמגע נמנע בהתערבות אלוהית. הכוונה הפנימית והמעשה בפועל אינם אותו דבר. גם אחרי האישור על הכוונה, אבימלך חייב להשיב את שרה. הידיעה החדשה יוצרת אחריות מעשית, ולא רק הצדקה למפרע.
רש״י לבראשית כ, ו ↗״להטעותם בדבר״
רמב״ן שואל כיצד הקרבה המשפחתית מצדיקה את האמירה, הרי שרה היא גם אשת אברהם. אפילו אם יש אמת בכינוי אחות, השומעים עלולים להבין שאינה נשואה. הוא בוחן את טענת אברהם בתוך נסיבות הפחד והנדודים, ואינו מסתפק באמיתות המילולית. דבריו מזמינים להבחין בין משפט נכון בחלקו לבין הרושם שהוא יוצר אצל הזולת.
רמב״ן לבראשית כ, יב ↗״הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים״
רש״י מפרש את המתנה והכבוד כדרך להסיר חשד מעל שרה: השבתה אינה זלזול בה, אלא מעשה שנעשה בעקבות התערבות ה׳. אבן עזרא מציע שהכיסוי קשור לאברהם כבעלה, המונע מאחרים לשאת אליה עיניים. העיבוד בחר בקריאת רש״י. השוני בין הפירושים מלמד מדוע אין לתרגם את הביטוי כאילו משמעותו פשוטה ומוסכמת.
רש״י ואבן עזרא לבראשית כ, טז ↗״שרה לא נתפייסה לו״
רמב״ן קורא את ״ונוכחת״ כתיאור שרה המוסיפה להתווכח ואינה מתפייסת בדברי אבימלך. הוא אומר שהכתוב מדבר בשבחה. זו קריאה שונה מפירוש רש״י, שבו הדברים נותנים לה הוכחה להגנת כבודה. אין לכסף כוח אוטומטי למחוק פגיעה או לקבוע שהנפגעת מחלה; בפירוש רמב״ן נשאר מקום לעמדתה שלה גם לאחר ההשבה.
רמב״ן לבראשית כ, טז ↗״לא אל אבימלך״
אבן עזרא מדגיש ש״וילדו״ מתייחס לאשת אבימלך ולשפחותיו, ולא לאבימלך עצמו. הוא מסתייע באזכור ״כל רחם״ בפסוק הבא וחולק על הרחבת העצירה לכל פתחי הגוף. זהו דיוק דקדוקי שיש לו משמעות בתיאור המאורע. הפסוק אומר שגם אבימלך נרפא, אך אינו מפרט מה הייתה פגיעתו או כמה זמן חלף עד הלידות.
אבן עזרא לבראשית כ, יז ↗