כך הושלמה בריאת השמיים והארץ וכל מה שבהם.
וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃על המילים
״צבאם״ כאן הוא כלל הדברים והיצורים שבשמיים ובארץ, ולא צבא במובן הצבאי של היום.
בראשית · פרק ב׳
האדם בגן עדן
היום השביעי, נשמת החיים, הגן שנמסר לעבודה ולשמירה, והמפגש שבין האיש לאישה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
היום השביעי
השלמה, ברכה ושביתה
ביום השביעי השלים אלוהים את מלאכתו שעשה, וביום השביעי הפסיק את כל מלאכתו.
וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיֹּ֣ום הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתֹּ֖ו אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיֹּ֣ום הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתֹּ֖ו אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃על המילים
המקור אומר ״ביום השביעי״ גם על השלמת המלאכה; לא הוחלף כאן היום בשישי. ״וישבות״ הוא חדל מן המלאכה. חז״ל דנים ביחס שבין השלמת הבריאה לשביתה בלשונית הלימוד.
אלוהים בירך את היום השביעי וקידש אותו, כי בו הפסיק את כל מלאכת הבריאה שעשה.
וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־יֹ֣ום הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתֹ֑ו כִּ֣י בֹ֤ו שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתֹּ֔ו אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹֽׂות׃על המילים
״קידש״: הבדיל וייחד לקדושה. הצירוף ״אשר ברא אלוהים לעשות״ הונגש כאן כמלאכת הבריאה שעשה; יש למפרשים ביאורים נוספים ל״לעשות״. הפסוק מתאר ברכה וקידוש של היום, בלי לפרט כאן את הלכות השבת.
האדם והאדמה
נשמת חיים בעולם צומח
אלה תולדות השמיים והארץ כשנבראו, ביום שבו עשה ה׳ אלוהים ארץ ושמיים.
אֵ֣לֶּה תֹולְדֹ֧ות הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּיֹ֗ום עֲשֹׂ֛ות יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃על המילים
״תולדות״ היא לשון המציגה את מה שנוצר ואת סיפור הדברים; היא נשמרה כדי לא לצמצם את הקשר בין התיאורים. ה׳ הוא כינוי כתיבה לשם המפורש בנוסח הנגיש בלבד. בנוסח המקרא מוצגות אותיות המקור כמות שהן.
עדיין לא היה בארץ שיח שדה, ועשב השדה עדיין לא צמח, כי ה׳ אלוהים עוד לא הוריד גשם על הארץ, ולא היה אדם שיעבד את האדמה.
וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃על המילים
נשמרו ״שיח השדה״ ו״עשב השדה״; לא הוחלפו בטענה שלא הייתה שום צמחייה. רש״י דן ביחס בין פסוק זה לצמיחה שבפרק א׳.
אד היה עולה מן הארץ ומשקה את כל פני האדמה.
וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה׃על המילים
״אד״ הוא מונח מן המקור המתאר כאן את ההשקיה העולה מן הארץ. הוא נשמר; זיהויו המדויק נתפרש בדרכים שונות.
ה׳ אלוהים יצר את האדם מעפר האדמה, נשף באפיו נשמת חיים, והאדם נעשה יצור חי.
וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃על המילים
״נפש חיה״ מתארת כאן ישות חיה, ולא רק ״נפש״ במובן הנפשי של היום. ״נשמת חיים״ נשמרה. הקשר בין אדם לאדמה נשאר גלוי.
ה׳ אלוהים נטע גן בעדן, במזרח, והניח בו את האדם שיצר.
וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃על המילים
״מקדם״ הונגש כאן כ״במזרח״, בהתאם לפירוש רש״י. הפסוק מבחין בין עדן ובין הגן הנטוע בו; אין כאן קביעה של מיקומו במפה של ימינו.
ה׳ אלוהים הצמיח מן האדמה כל עץ שנעים לראות וטוב לאכול ממנו, וגם את עץ החיים בתוך הגן ואת עץ הדעת טוב ורע.
וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְטֹ֣וב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּתֹ֣וךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת טֹ֥וב וָרָֽע׃על המילים
שמות שני העצים נשמרו. ״עץ הדעת טוב ורע״ לא הוחלף בשם של פרי מסוים, ולא בביאור אחד ובלעדי של משמעות הדעת.
ארבעה נהרות
הגן וסביבתו
נהר יצא מעדן להשקות את הגן, ומשם התפצל לארבעה נהרות.
וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁקֹ֖ות אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃על המילים
״ארבעה ראשים״ הונגש כארבעה נהרות, ששמותיהם נמסרים בפסוקים הבאים.
שם הנהר הראשון פישון. הוא מקיף את כל ארץ החווילה, שבה נמצא הזהב.
שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישֹׁ֑ון ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃על המילים
שמות המקומות והנהרות נשמרו בלי להצמיד להם זיהוי גאוגרפי שנוי במחלוקת.
הזהב שבארץ הזאת טוב. נמצאים בה גם הבדולח ואבן השוהם.
וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא טֹ֑וב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃על המילים
״בדולח״ ו״שוהם״ הם שמות חומרים יקרים במקרא. אין הכרח לזהות את הבדולח עם זכוכית הקריסטל המכונה כך כיום.
שם הנהר השני גיחון. הוא מקיף את כל ארץ כוש.
וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיחֹ֑ון ה֣וּא הַסֹּובֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃שם הנהר השלישי חידקל. הוא זורם ממזרח לאשור. הנהר הרביעי הוא פרת.
וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃על המילים
״קדמת אשור״ הונגש כממזרח לאשור, לפי רש״י. נשמר סדר ארבעת הנהרות.
עבודה וגבול
לשמור, לאכול ולהימנע
ה׳ אלוהים לקח את האדם והניח אותו בגן עדן, כדי לעבד את הגן ולשמור עליו.
וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃על המילים
״לעבדה ולשמרה״ נקרא כאן כתפקיד האדם בגן. שתי הפעולות, עבודה ושמירה, נשמרו בנפרד.
ה׳ אלוהים ציווה על האדם: ״מכל עץ בגן אתה רשאי לאכול.
וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃על המילים
הדיבור ממשיך בפסוק הבא. ״אכול תאכל״ מבטא היתר מודגש, מול האיסור שבפסוק יז.
אבל מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, כי ביום שתאכל ממנו, בוודאי תמות.״
וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ טֹ֣וב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּיֹ֛ום אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מֹ֥ות תָּמֽוּת׃על המילים
״מות תמות״ הוא ניסוח מדגיש. נשמרה הזיקה ל״ביום אכלך״, בלי להוסיף לפסוק פתרון פרשני לשאלת מועד המוות.
לא טוב לבדו
שמות, שותפות ובשר אחד
ה׳ אלוהים אמר: ״לא טוב שהאדם יהיה לבדו. אעשה לו עזר כנגדו — עזר שיתאים לו.״
וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־טֹ֛וב הֱיֹ֥ות הָֽאָדָ֖ם לְבַדֹּ֑ו אֶֽעֱשֶׂהּ־לֹּ֥ו עֵ֖זֶר כְּנֶגְדֹּֽו׃על המילים
״כנגדו״ מבטא עמידה מולו והתאמה אליו; הביאור נוסף לצד הביטוי המקורי. דרשת חז״ל על ״עזר״ לעומת ״כנגדו״ היא רובד פרשני נוסף, ולא החלפה של לשון הפסוק.
ה׳ אלוהים יצר מן האדמה את כל חיות השדה ואת כל עופות השמיים, והביא אותם אל האדם לראות איך יקרא להם. כל שם שנתן האדם ליצור חי היה שמו.
וַיִּצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־עֹ֣וף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְאֹ֖ות מַה־יִּקְרָא־לֹ֑ו וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־לֹ֧ו הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֹֽו׃על המילים
לא נוספה כאן הכרעה כרונולוגית ביחס לפרק א׳. רש״י קורא את התיאור כפירוט של הבריאה שכבר סופרה; הדבר מובא בלימוד.
האדם נתן שמות לכל הבהמות, לעופות השמיים ולכל חיות השדה, אבל לאדם לא נמצא עזר שיתאים לו.
וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמֹ֗ות לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְעֹ֣וף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדֹּֽו׃על המילים
הניסוח הסביל ״לא נמצא״ שומר על התוצאה בלי להוסיף זיהוי מפורש למי שחיפש.
ה׳ אלוהים הפיל על האדם שינה עמוקה, והוא נרדם. הוא לקח אחת מצלעותיו וסגר את המקום בבשר.
וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃על המילים
״תרדמה״: שינה עמוקה. ״צלע״ נשמרה, משום שלמילה יש גם משמעות של צד; חז״ל והמפרשים דנים בה, ואין לצמצם את כל המסורת לתיאור אנטומי אחד.
ה׳ אלוהים בנה מן הצלע שלקח מהאדם אישה, והביא אותה אל האדם.
וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃על המילים
הפועל ״בנה״ נשמר, בהתאם ל״ויבן״ במקור.
האדם אמר: ״הפעם זו עצם מעצמיי ובשר מבשרי. לזאת ייקרא אישה, כי מאיש נלקחה.״
וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃על המילים
נשמר משחק המילים ״איש–אישה״. זהו ההסבר הנמסר בפסוק לשם, ולא טענה מחקרית על התפתחות השפה.
לכן איש עוזב את אביו ואת אימו, נקשר לאשתו, והם נעשים בשר אחד.
עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמֹּ֑ו וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתֹּ֔ו וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃על המילים
״ודבק״ מבטא קשר הדוק ומתמשך. ״בשר אחד״ נשמר: יש בו יותר מן הניסוח ״גרים יחד״. פירוש רש״י בדבר הילד המשותף מובא בנפרד בלימוד.
שניהם, האדם ואשתו, היו עירומים ולא התביישו.
וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתֹּ֑ו וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃על המילים
זהו תיאור מצבם בסוף פרק ב׳. שינוי היחס לעירום מסופר בפרק ג׳; הוא אינו נוסף כאן מראש.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
היום השביעי
השלמה, ברכה ושביתה
וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃
וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיֹּ֣ום הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתֹּ֖ו אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיֹּ֣ום הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתֹּ֖ו אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־יֹ֣ום הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתֹ֑ו כִּ֣י בֹ֤ו שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתֹּ֔ו אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹֽׂות׃
{פ}האדם והאדמה
נשמת חיים בעולם צומח
אֵ֣לֶּה תֹולְדֹ֧ות הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּיֹ֗ום עֲשֹׂ֛ות יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃
וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃
וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה׃
וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃
וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְטֹ֣וב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּתֹ֣וךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת טֹ֥וב וָרָֽע׃
ארבעה נהרות
הגן וסביבתו
וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁקֹ֖ות אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃
שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישֹׁ֑ון ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃
וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא טֹ֑וב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃
וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיחֹ֑ון ה֣וּא הַסֹּובֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃
וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃
עבודה וגבול
לשמור, לאכול ולהימנע
וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃
וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃
וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ טֹ֣וב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּיֹ֛ום אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מֹ֥ות תָּמֽוּת׃
לא טוב לבדו
שמות, שותפות ובשר אחד
וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־טֹ֛וב הֱיֹ֥ות הָֽאָדָ֖ם לְבַדֹּ֑ו אֶֽעֱשֶׂהּ־לֹּ֥ו עֵ֖זֶר כְּנֶגְדֹּֽו׃
וַיִּצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־עֹ֣וף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְאֹ֖ות מַה־יִּקְרָא־לֹ֑ו וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־לֹ֧ו הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֹֽו׃
וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמֹ֗ות לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְעֹ֣וף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדֹּֽו׃
וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃
וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃
וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃
עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמֹּ֑ו וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתֹּ֔ו וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃
וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתֹּ֑ו וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק נפתח בהשלמת הבריאה ובקידוש היום השביעי. משם הוא מתמקד באדם: יצירתו מן האדמה, מקומו בגן, האחריות והגבול שניתנו לו, והקשר שנוצר בינו ובין האישה.
פסוקים א–ג
היום השביעי
אלוהים משלים את מלאכתו, שובת ממנה, מברך את היום השביעי ומקדש אותו.
פסוקים ד–ט
מן האדמה אל החיים
הסיפור מתאר אדמה הממתינה לגשם ולעבודת אדם. ה׳ אלוהים יוצר את האדם מעפר, נופח בו נשמת חיים ומניח אותו בגן שנטע בעדן, ובו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.
פסוקים י–יד
המים שסביב הגן
נהר משקה את הגן ומתפצל לארבעה נהרות: פישון, גיחון, חידקל ופרת. הסיפור מציין ארצות וחומרים יקרים הקשורים בהם.
פסוקים טו–יז
תפקיד, היתר ואיסור
האדם מופקד על עבודת הגן ושמירתו. מותר לו לאכול מעציו, אבל נאסר עליו לאכול מעץ הדעת טוב ורע, בצירוף אזהרה מפני מוות.
פסוקים יח–כה
מן הבדידות אל הקשר
האדם נותן שמות לבעלי החיים, אך לא מוצא ביניהם עזר מתאים. ה׳ אלוהים בונה אישה מן הצלע שלקח מן האדם ומביא אותה אליו. הפרק מתאר את הקשר בין איש לאשתו, וחותם בכך ששניהם עירומים ואינם מתביישים.
הפרק מסתיים לפני הפיתוי והאכילה. האדם והאישה עדיין בגן; הנחש והפרת הציווי יופיעו בפרק הבא.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מה היה העולם חסר?
״מה היה העולם חסר? שבת.״
בראשית רבה מציע כמה דרכים להבין את השלמת המלאכה ביום השביעי. במשל אחד העולם דומה לחופה מקושטת שחסרה בה הכלה; במשל אחר הוא דומה לטבעת שחסר בה חותם. השבת משלימה את הבריאה. זהו ביאור מדרשי לשביתה ולהשלמה; הוא אינו מחליף את המילים ״ביום השביעי״ שבפסוק.
בראשית רבה י, ט ↗לעבוד את הגן וגם לשמור עליו
״תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי״
בקהלת רבה מתואר סיור שבו הקדוש ברוך הוא מראה לאדם את עצי גן עדן, ומזהיר אותו שלא להחריב את העולם. זהו סיפור מדרשי המרחיב את העיון בגן, ואינו שיחה הכתובה בפרק זה. לצד ההנאה מהבריאה הוא מדגיש אחריות לשמור עליה. בהמשך המדרש הקלקול נקשר גם למותם של הדורות הבאים.
קהלת רבה ז, יג ↗החוכמה שבקריאת השמות
״חכמתו מרובה משלכם״
רבי אחא מתאר במדרש כיצד המלאכים אינם יודעים לקרוא שמות לבעלי החיים, והאדם יודע. כאשר הוא נשאל לשמו, הוא קושר את ״אדם״ לאדמה שממנה נוצר. הקריאה בשם מבטאת בסיפור חוכמה והכרה. המלאכים והשיחה המפורטת הם חלק מן המדרש, ואינם נוספים לנוסח הפסוקים.
בראשית רבה יז, ד ↗״לא טוב לבדו״ והיחס בין בני הזוג
״האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו״
במסכת יבמות קושרים חכמים את ״לא טוב היות האדם לבדו״ לטובה שבחיי הנישואים. באותו דף מובא שבח לאדם האוהב את אשתו כגופו ומכבד אותה יותר מגופו. הדברים מחברים את הקשר הזוגי לאהבה ולכבוד. זהו לימוד מדברי חכמים המתבונן בפרק; הוא אינו ציטוט נוסף מפי האדם בגן.
בבלי יבמות סב ע״ב ↗יותר מקריאה אחת של הצלע
״חד אמר פרצוף וחד אמר זנב״
במסכת ברכות מובאת מחלוקת רב ושמואל בפירוש הצלע. לפי דעה אחת מדובר בפרצוף, כלומר צד של יצירה שהייתה מתחילה כפולה; לפי הדעה האחרת מדובר בזנב. הסוגיה בוחנת איך כל דעה מיישבת את הפסוקים. עצם המחלוקת מזכיר שאין להציג פירוש אחד כדעת כל חכמינו.
בבלי ברכות סא ע״א ↗בעקבות המפרשים
מן התיאור הכללי אל הפרטים
״ואינו אלא פרטו של ראשון״
לפי פירוש רבי שלמה יצחקי, רש״י, התיאור שבפרק זה מפרט את בריאת האדם שכבר נאמרה בפרק א׳. הכתוב חוזר לתאר ממה נוצר האדם, איפה הונח וכיצד נבנתה האישה. זהו ההסבר של המפרש ליחס בין הפרקים. בנוסח הנגיש נשמר סדר הפסוקים, בלי להעביר מעשים מפרק לפרק.
רש״י לבראשית ב, ח ויט ↗נשמת חיים, דעת ודיבור
״שנתוסף בו דעה ודבור״
רבי שלמה יצחקי מעמיד יחד את שני מרכיבי התיאור: הגוף מן האדמה והנשמה מלמעלה. הוא מזכיר שגם בעלי החיים נקראו נפש חיה, ומבאר את ייחוד האדם בדעה ובדיבור שנוספו בו. הפירוש מפנה את הקורא גם לקרבה לעולם החי וגם לייחוד האנושי.
רש״י לבראשית ב, ז ↗מה פירוש ״בשר אחד״?
״הולד נוצר על ידי שניהם״
רבי שלמה יצחקי מבאר את ״בשר אחד״ בוולד הנוצר משני בני הזוג: בו מתאחד בשרם. זהו ביאור מסוים לקשר המתואר בפסוק. הנוסח הנגיש משאיר את ״בשר אחד״ במקומו, כדי שהקורא יוכל להבחין בין הביטוי המקראי ובין הפירוש שניתן לו.
רש״י לבראשית ב, כד ↗