בראשית · פרק א׳
מן האור הראשון אל בריאת האדם. שישה ימים, עולם אחד, והתחלה לכל הסיפורים.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃״בראשית״ נשמרה בכוונה. רש״י דן בקשר התחבירי בין פסוקים א–ג ואינו רואה בפסוק א רשימה פשוטה של מה נברא ראשון. לכן לא הוספנו כאן ״לפני הכול״ או ״תחילה״. ראו רש״י לבראשית א, א.
הארץ הייתה שוממה וריקה. חושך היה על פני התהום, ורוח אלוהים ריחפה על פני המים.
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְהֹ֑ום וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃״תוהו ובוהו״ הונגש כאן כ״שוממה וריקה״, בעקבות כיוון הביאור של רש״י. ״תהום״ היא עומק המים שבפסוק; ״רוח אלוהים״ נשמרה כלשונה, בלי להחליף אותה ברוח טבעית או בתיאור גשמי של האל.
אלוהים אמר: ״יהיה אור״, והיה אור.
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י אֹ֑ור וַֽיְהִי־אֹֽור׃אלוהים ראה שהאור טוב, והפריד בין האור ובין החושך.
וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאֹ֖ור כִּי־טֹ֑וב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃אלוהים קרא לאור ״יום״, ולחושך קרא ״לילה״. היה ערב והיה בוקר — יום אחד.
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאֹור֙ יֹ֔ום וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום אֶחָֽד׃המקרא אומר ״יום אחד״ ולא ״יום ראשון״. הנוסח העכשווי שומר על ההבדל הזה. רש״י דן בו בפירושו לפסוק.
אלוהים אמר: ״יהיה רקיע בתוך המים, והוא יפריד בין מים למים״.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּתֹ֣וךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃הרקיע הוא המבדיל בין המים שמתחתיו למים שמעליו, ובהמשך נקרא ״שמיים״. לא החלפנו אותו ב״אטמוספרה״, ולא את המים שמעליו ב״עננים״: אלה זיהויים שהפסוק אינו מציין.
אלוהים עשה את הרקיע והפריד בין המים שמתחת לרקיע ובין המים שמעליו. וכך היה.
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃אלוהים קרא לרקיע ״שמיים״. היה ערב והיה בוקר — יום שני.
וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום שֵׁנִֽי׃אלוהים אמר: ״המים שמתחת לשמיים ייאספו אל מקום אחד, והיבשה תיראה״. וכך היה.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָקֹ֣ום אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃אלוהים קרא ליבשה ״ארץ״, ולמקום שבו נאספו המים קרא ״ימים״. אלוהים ראה כי טוב.
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃אלוהים אמר: ״הארץ תצמיח על פניה צמחייה: צמחים המייצרים זרעים, ועצי פרי המניבים פרי לפי מינם, ובפרי שלהם זרעים״. וכך היה.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינֹ֔ו אֲשֶׁ֥ר זַרְעֹו־בֹ֖ו עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃״דשא״ משמש כאן לצמחייה, ו״עשב מזריע זרע״ לצמחים המעמידים זרעים. ״למינו״ נשמר ביחס לעץ. לא נוספה לפסוק חלוקה בוטנית מודרנית. ראו רש״י לפסוק יא.
הארץ הצמיחה צמחייה: צמחים המייצרים זרעים לפי מינם, ועצים המניבים פרי ובו זרעים, לפי מינם. אלוהים ראה כי טוב.
וַתֹּוצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעֹו־בֹ֖ו לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃היה ערב והיה בוקר — יום שלישי.
וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום שְׁלִישִֽׁי׃אלוהים אמר: ״יהיו מאורות ברקיע השמיים, שיפרידו בין היום ובין הלילה. הם ישמשו סימנים ויציינו מועדים, ימים ושנים.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיֹּ֖ום וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמֹ֣ועֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃״אותות״ הונגש כ״סימנים״; ״מועדים״ נשמר, ולא צומצם לעונות השנה בלבד. הדיבור נמשך בפסוק טו. המרכאות והפיסוק הם תוספת עריכה, והפסוקים נשארים נפרדים.
הם יהיו מאורות ברקיע השמיים ויאירו על הארץ״. וכך היה.
וְהָי֤וּ לִמְאֹורֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃אלוהים עשה את שני המאורות הגדולים: את המאור הגדול למשול ביום ואת המאור הקטן למשול בלילה, וגם את הכוכבים.
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּאֹ֤ור הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיֹּ֔ום וְאֶת־הַמָּאֹ֤ור הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכֹּוכָבִֽים׃הכתוב אומר ״המאור הגדול״ ו״המאור הקטן״. השארנו את הכינויים האלה, ולא הכנסנו את השמות ״שמש״ ו״ירח״ אל הנוסח. זיהוים נדון בלימוד.
אלוהים הציב אותם ברקיע השמיים כדי להאיר על הארץ,
וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃המשפט נמשך בפסוק יח; החלוקה לפסוקים לא שונתה גם כשהמשפט אינו מסתיים בגבול הפסוק.
למשול ביום ובלילה ולהפריד בין האור ובין החושך. אלוהים ראה כי טוב.
וְלִמְשֹׁל֙ בַּיֹּ֣ום וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃היה ערב והיה בוקר — יום רביעי.
וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום רְבִיעִֽי׃אלוהים אמר: ״המים יתמלאו ביצורים חיים, ועופות יעופפו מעל הארץ, על פני רקיע השמיים״.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעֹוף֙ יְעֹופֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃אלוהים ברא את התנינים הגדולים, ואת כל היצורים החיים הנעים במים, שהמים התמלאו בהם, לפי מיניהם, ואת כל העופות בעלי הכנף לפי מינם. אלוהים ראה כי טוב.
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־עֹ֤וף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃״תנינים״ במקרא אינו בהכרח התנינים המוכרים בעברית של היום. רש״י מבאר כאן יצורי ים גדולים (בלשונו: ״דגים גדולים שבים״). הביטוי נשמר כדי לא לקבוע זיהוי של בעל חיים מסוים.
אלוהים בירך אותם ואמר: ״העמידו צאצאים והתרבו, ומלאו את המים שבימים; והעופות יתרבו בארץ״.
וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָעֹ֖וף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃היה ערב והיה בוקר — יום חמישי.
וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום חֲמִישִֽׁי׃אלוהים אמר: ״הארץ תוציא בעלי חיים לפי מיניהם: בהמות, רמשים וחיות בר, כל אחד לפי מינו״. וכך היה.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תֹּוצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתֹו־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃״רמשים״ הם בעלי חיים הנעים סמוך לפני הקרקע. אין לצמצם את המונח כאן למחלקת הזוחלים שבמיון הביולוגי המודרני. ״נפש חיה״ הונגש כ״בעלי חיים״.
אלוהים עשה את חיות הבר לפי מיניהן, את הבהמות לפי מיניהן ואת כל הרמשים שעל האדמה לפי מיניהם. אלוהים ראה כי טוב.
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃אלוהים אמר: ״נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו. בני האדם ימשלו בדגי הים, בעופות השמיים, בבהמות, בכל הארץ ובכל הרמשים הנעים על הארץ״.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְעֹ֣וף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃״נעשה״, ״בצלמנו״ ו״כדמותנו״ נשמרו, לרבות לשון הרבים. אין בניסוח העכשווי קביעה שלאל יש גוף או דמות גופנית. ״האדם״ הוא כאן גם שם קיבוצי לאנושות; ״וירדו״ הונגש כ״ימשלו״. בלימוד מובא פירוש רש״י ללשון ״נעשה״.
אלוהים ברא את האדם בצלמו; בצלם אלוהים ברא אותו. זכר ונקבה ברא אותם.
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמֹ֔ו בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹתֹ֑ו זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃נשמר המעבר מן היחיד ״אותו״ לרבים ״אותם״, וכן ״זכר ונקבה״. לא נוספו כאן פרטים מבראשית ב׳, משום שאינם בפסוק זה.
אלוהים בירך אותם ואמר להם: ״העמידו צאצאים והתרבו, מלאו את הארץ והכפיפו אותה לשלטונכם. משלו בדגי הים, בעופות השמיים ובכל בעלי החיים הנעים על הארץ״.
וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְעֹ֣וף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃״וכבשוה״ הונגש כהכפפה לשלטון, ו״ורדו״ כממשלה. לא הוחלפו ב״שמרו על הטבע״, מפני שזה ניסוח של מסר פרשני ולא של הפעולות שבפסוק.
אלוהים אמר: ״הנה, נתתי לכם למאכל את כל הצמחים המייצרים זרעים שעל פני כל הארץ, ואת כל העצים שיש בהם פרי ובו זרעים.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בֹּ֥ו פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה׃״עשב זורע זרע״ הוא צמח המעמיד זרעים; ״עץ ... פרי ... זורע זרע״ הונגש כעץ בעל פרי ובו זרעים. המשפט נמשך בפסוק ל.
ולכל חיות הארץ, לכל עופות השמיים ולכל הרמשים שעל הארץ שיש בהם חיים, נתתי את כל הצמחייה הירוקה למאכל״. וכך היה.
וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־עֹ֨וף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רֹומֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בֹּו֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃״נתתי״ הושלם כאן מכוח המשפט הנמשך מפסוק כט, לצורך בהירות בלבד. ״ירק עשב״ הונגש כצמחייה ירוקה. סוגיית המזון נידונה בבבלי סנהדרין נט ע״ב.
אלוהים ראה את כל מה שעשה, והנה הכול טוב מאוד. היה ערב והיה בוקר — יום השישי.
וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־טֹ֖וב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום הַשִּׁשִּֽׁי׃הפרק מסתיים ביום השישי. תיאור היום השביעי מופיע בבראשית ב, א–ג, ואינו הועבר לכאן. ״הכול״ משמש בניסוח העכשווי כנגד ״כל אשר עשה״.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְהֹ֑ום וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י אֹ֑ור וַֽיְהִי־אֹֽור׃
וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאֹ֖ור כִּי־טֹ֑וב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאֹור֙ יֹ֔ום וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום אֶחָֽד׃
{פ}וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּתֹ֣וךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום שֵׁנִֽי׃
{פ}וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָקֹ֣ום אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינֹ֔ו אֲשֶׁ֥ר זַרְעֹו־בֹ֖ו עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
וַתֹּוצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעֹו־בֹ֖ו לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃
וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום שְׁלִישִֽׁי׃
{פ}וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיֹּ֖ום וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמֹ֣ועֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃
וְהָי֤וּ לִמְאֹורֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּאֹ֤ור הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיֹּ֔ום וְאֶת־הַמָּאֹ֤ור הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכֹּוכָבִֽים׃
וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃
וְלִמְשֹׁל֙ בַּיֹּ֣ום וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃
וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום רְבִיעִֽי׃
{פ}וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעֹוף֙ יְעֹופֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־עֹ֤וף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃
וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָעֹ֖וף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃
וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום חֲמִישִֽׁי׃
{פ}וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תֹּוצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתֹו־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֹֽוב׃
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְעֹ֣וף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמֹ֔ו בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹתֹ֑ו זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃
וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְעֹ֣וף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בֹּ֥ו פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה׃
וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־עֹ֨וף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רֹומֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בֹּו֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃
וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־טֹ֖וב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום הַשִּׁשִּֽׁי׃
{פ}התמונה השלמה
בראשית א׳ מתאר את בריאת השמיים, הארץ וכל אשר בהם בשישה ימים. אלוהים בורא, מבדיל, קורא שמות ומברך. מתיאור של תוהו, חושך ומים מתקדם הפרק אל עולם שיש בו תחומים, זמנים, צמיחה וחיים.
אלוהים בורא את השמיים ואת הארץ. הארץ מתוארת כשוממה וריקה, והחושך על פני התהום. אלוהים אומר שיהיה אור, מבדיל אותו מן החושך וקורא להם יום ולילה.
אלוהים עושה רקיע שמפריד בין המים שמתחתיו למים שמעליו, וקורא לרקיע שמיים.
המים נאספים והיבשה נראית. אלוהים קורא ליבשה ארץ ולמקווי המים ימים. הארץ מצמיחה צמחים ועצי פרי בעלי זרעים.
המאורות מוצבים ברקיע כדי להאיר על הארץ, להבדיל בין יום ללילה ולציין זמנים. מתוארים המאור הגדול, המאור הקטן והכוכבים.
אלוהים בורא את התנינים הגדולים, את היצורים החיים שבמים ואת העופות. הוא מברך אותם שיתרבו.
אלוהים עושה את בעלי החיים שעל היבשה ובורא את האדם בצלמו, זכר ונקבה. הוא מברך את בני האדם, נותן להם שלטון בארץ ובבעלי החיים, ומייעד מזון מן הצומח להם ולבעלי החיים. הפרק נחתם ב״טוב מאוד״.
כאן מסתיים פרק א׳. השלמת מעשה הבריאה ותיאור היום השביעי נמצאים בתחילת פרק ב׳. החלוקה המקורית לפרקים נשמרת.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״כך היה הקב״ה מביט בתורה, ובורא את העולם״
רבי הושעיה פותח במשל: בנאי אינו בונה ארמון ללא תוכנית. המדרש מתאר את התורה ככלי האומנות של הבורא. זהו לימוד מדרשי על היחס בין התורה לבריאה; אין להוסיף את פרטי המשל אל ניסוח פסוק א.
בראשית רבה א, א ↗״בעשרה מאמרות נברא העולם״
המשנה שואלת מדוע נברא העולם בעשרה מאמרות, אף שאפשר היה לברוא אותו במאמר אחד. היא תולה בכך את חומרת מעשיהם של המאבדים את העולם ואת שכרם של המקיימים אותו. זהו עיון במשמעות החזרה על אמירת האל, ולא הוראה לשנות את מספר הפסוקים או למנות כל הופעה של ״ויאמר״ באותו אופן.
משנה, אבות ה, א ↗״ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבא״
רבי אלעזר מתאר אור של היום הראשון שאפשר להביט בו מסוף העולם ועד סופו, ושנגנז מן הרשעים ונשמר לצדיקים. הסוגיה מביאה גם מחלוקת תנאים: לפי דעה אחת זהו אור מיוחד; לפי חכמים אלה המאורות שנבראו ביום הראשון ונתלו ביום הרביעי. שתי הקריאות מובאות כאפשרויות בדברי חז״ל; אין לערבב ביניהן או להציג אחת מהן כאמירה מפורשת של הפסוקים.
תלמוד בבלי, חגיגה יב ע״א ↗״לא נגמרה מלאכת המים״
המדרש מציע כמה תשובות להיעדר ״כי טוב״ ביום השני. באחת מהן נאמר שעבודת המים טרם הושלמה; היא נשלמה ביום השלישי, שבו מופיע ״כי טוב״ פעמיים. מובאת גם דרשה הקושרת את היום השני להבדלה ולמחלוקת. אלו ביאורים מדרשיים למבנה הפרק, ולא מילים החסרות מן המקרא.
בראשית רבה ד, ו ↗״אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?״
רבי שמעון בן פזי עומד על כך שהפסוק פותח בשני מאורות ״גדולים״ וממשיך במאור ״גדול״ ובמאור ״קטן״. האגדה מתארת שיחה שבה הירח שואל על שתי מלכויות, ונענה שעליו להתמעט; אחר כך ניתנים לו דברי פיוס. זהו סיפור אגדה של חז״ל, ואינו תיאור נוסף שיש לשתול בתוך הנוסח העכשווי של פסוק טז.
תלמוד בבלי, חולין ס ע״ב ↗״חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים״
רבי סימון מתאר מחלוקת בעת בריאת האדם: חסד וצדק מצדדים בבריאתו מפני הטוב שהוא מסוגל לעשות; אמת ושלום מתנגדים בגלל השקר והקטטה. המדרש ממשיך בהשלכת האמת לארץ ובקריאה שתצמח מן הארץ. התיאור מציב יחד את היכולת לטוב ואת הקלקול האנושי. זו דרשה, ואין לומר שהדיון הזה מסופר בפסוק עצמו.
בראשית רבה ח, ה ↗״חביב אדם שנברא בצלם״
רבי עקיבא מלמד על חביבות האדם שנברא בצלם, ועל החיבה הנוספת שבידיעת האדם על כך. המשנה מצטטת במישרין את בראשית ט, ו, ומשמשת כאן מקור משלים ללימוד ״צלם אלוהים״ שבפרק א׳. אין זו הגדרה גופנית של האל, וגם לא היתר למחוק את הביטוי העשיר ״בצלם״ מן הפסוק.
משנה, אבות ג, יד ↗״יתוש קדמך במעשה בראשית״
הברייתא מציעה כמה טעמים לבריאת האדם בערב שבת. אחד מהם הוא שאם האדם מתגאה אפשר להזכיר לו שאפילו היתוש נברא לפניו. טעם אחר מדמה אותו לאורח שנכנס לסעודה שכבר הוכנה. שני הטעמים מעמידים זה לצד זה כבוד לאדם וגבול לגאוותו, ומבארים את מקומו בסדר הבריאה.
תלמוד בבלי, סנהדרין לח ע״א ↗״אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה״
רב יהודה בשם רב לומד מן הפסוקים שהמזון שהותר לאדם הראשון לא כלל בשר. הסוגיה מבחינה בין המצב בראשית הבריאה לבין ההיתר שניתן לבני נח בהמשך. זהו דיון של חז״ל במשמעות פסוקי המזון; הוא אינו קביעה שכל דיני האכילה של הדורות הבאים כבר כתובים בפרק א׳.
תלמוד בבלי, סנהדרין נט ע״ב ↗״ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה״
רש״י מציע לקרוא את הפתיחה בצירוף הפסוקים שאחריה: בראשית בריאת השמיים והארץ, כשהארץ הייתה תוהו ובוהו, נאמר ״יהי אור״. לכן הנוסח העכשווי שומר על ״בראשית״ ואינו מוסיף קביעה כמו ״הדבר הראשון שנברא היה...״. רש״י הוא מפרש מימי הביניים; דבריו מובאים בנפרד ממקורות חז״ל.
רש״י לבראשית א, א ↗״ענותנותו של הקב״ה למדנו מכאן״
רש״י מפרש את לשון הרבים כדרך של התייעצות עם המלאכים המלמדת ענווה, ולא כריבוי בוראים. הוא מפנה לפסוק הבא, שבו ״ויברא״ נאמר בלשון יחיד. משום כך נשמרה לשון ״נעשה״ בנוסח העכשווי, והפירוש הובא בנפרד.
רש״י לבראשית א, כו ↗