בראשית · פרק יט׳
האירוח בבית לוט מתנגש באלימות העיר. ההצלה והחורבן מובילים למערה ולסיפור הולדתם של מואב ועמון.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
שני המלאכים הגיעו לסדום בערב, ולוט ישב בשער העיר. כשראה אותם, קם לקראתם והשתחווה כשפניו אל הארץ.
וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְלֹ֖וט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לֹוט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃כאן המקרא מכנה את הבאים ״מלאכים״ ומונה שניים. בהמשך הוא שב ומכנה אותם גם ״אנשים״; חילופי הכינויים נשמרים.
הוא אמר: ״אנא, רבותיי, סורו לבית עבדכם, לינו בו ורחצו את רגליכם. בבוקר תשכימו ותמשיכו בדרככם״. הם אמרו: ״לא, נלון ברחוב״.
וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְחֹ֖וב נָלִֽין׃״אֲדֹנַי״ בפסוק זה הוא פנייה מכבדת לרבים, ולכן עובד ל״רבותיי״. סדר ההזמנה — לינה ואז רחיצת רגליים — נשמר, אף שבפרק יח הרחיצה קודמת. רחוב במקרא הוא גם מרחב ציבורי פתוח בעיר.
לוט הפציר בהם מאוד, והם פנו אליו ונכנסו לביתו. הוא הכין להם סעודה ואפה מצות, והם אכלו.
וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּיתֹ֑ו וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצֹּ֥ות אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃לפני ששכבו לישון, אנשי העיר, אנשי סדום, הקיפו את הבית: מצעירים ועד זקנים, כל העם מכל קצות העיר.
טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃היקף ההתקהלות נשמר כפי שהוא מסופר; אין לצמצם אותה בעיבוד לקומץ אנשים.
הם קראו ללוט ואמרו: ״איפה האנשים שבאו אליך הלילה? הוצא אותם אלינו, כדי שנשכב איתם בכוח״.
וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לֹוט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לֹ֔ו אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הֹוצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃״ונדעה אותם״ הוא לשון יחסי מין, כפי שמפרש רש״י ובהקבלה לפסוק ח. ״בכוח״ מבטא את האיום הכפוי העולה מן ההתקהלות והניסיון לפרוץ. אין מדובר בבקשה תמימה להכיר את האורחים.
לוט יצא אליהם אל הפתח וסגר אחריו את הדלת.
וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם לֹ֖וט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃הוא אמר: ״אחיי, בבקשה אל תעשו את הרעה הזאת.
וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃״אחיי״ הוא כינוי פנייה, ולא טענה שכל אנשי סדום הם אחיו הביולוגיים של לוט.
יש לי שתי בנות שלא שכבו עם גבר. אוציא אותן אליכם, ועשו בהן מה שנראה לכם. רק לאנשים האלה אל תעשו דבר, כי הם באו לחסות בביתי״.
הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנֹ֗ות אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אֹוצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטֹּ֖וב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃הצעת לוט הקשה נשמרת במפורש ואינה מוצגת כאישור מוסרי למעשה. רמב״ן מגנה את הפקרת בנותיו; ראו בלימוד. גיל הבנות אינו נמסר בפסוק.
הם אמרו: ״זוז הצידה!״ והוסיפו: ״האיש הזה בא לגור כאן כזר וכבר נעשה שופט! עכשיו נפגע בך יותר משנפגע בהם״. הם דחקו בלוט בכוח רב והתקרבו לשבור את הדלת.
וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפֹ֔וט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלֹוט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃האנשים שבבית הושיטו את ידיהם, הכניסו את לוט אליהם פנימה וסגרו את הדלת.
וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־לֹ֛וט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃את האנשים שבפתח הבית הם היכו בסנוורים, מהקטן ועד הגדול, עד שהתייגעו בניסיונם למצוא את הפתח.
וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּדֹ֑ול וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃״סנוורים״ הם פגיעה בראייה שמונעת מהם למצוא את הפתח. העיבוד אינו מוסיף מנגנון רפואי או משך זמן שאינם נמסרים.
האנשים אמרו ללוט: ״מי עוד יש לך כאן — חתן, בנים או בנות? הוצא מכאן את כל מי שיש לך בעיר.
וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־לֹ֗וט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הֹוצֵ֖א מִן־הַמָּקֹֽום׃זו שאלה על בני משפחתו, ולא רשימה מאושרת של כל קרוביו. אין להסיק ממנה לבדה שללוט היו גם בנים.
כי אנחנו עומדים להשמיד את המקום הזה. הזעקה עליהם גדלה מאוד לפני ה׳, והוא שלח אותנו להשמיד את העיר״.
כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּקֹ֖ום הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃לוט יצא ודיבר עם חתניו, המיועדים לשאת את בנותיו. הוא אמר: ״קומו, צאו מהמקום הזה, כי ה׳ עומד להשמיד את העיר!״ אבל בעיני חתניו הוא נראה כמתלוצץ.
וַיֵּצֵ֨א לֹ֜וט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּקֹ֣ום הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃״לוקחי בנותיו״ הובן כאן כמיועדים לשאת אותן. רש״י מפרש צירוף זה בארוסי הבנות שבבית, ומבחין ביניהם לבין חתנים של בנות נשואות. העיבוד אינו מוסיף מספר כולל של בנות או חתנים שהפסוק אינו מונה.
כשעלה השחר, המלאכים האיצו בלוט ואמרו: ״קום, קח את אשתך ואת שתי בנותיך שנמצאות כאן, פן תיספה בגלל חטא העיר״.
וּכְמֹו֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּלֹ֣וט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֹ֥ן הָעִֽיר׃לוט התמהמה. האנשים אחזו בידו, ביד אשתו וביד שתי בנותיו, כי ה׳ חמל עליו; הם הוציאו אותו והניחו אותו מחוץ לעיר.
וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָדֹ֣ו וּבְיַד־אִשְׁתֹּ֗ו וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃במקור המוצג נשמר כתיב WLC ״ויחזקו״; במכון ממרא ״ויחזיקו״. זהו הבדל כתיב מלא וחסר, שאינו משנה את העיבוד. הסיבה שמוסר הפסוק להצלה היא חמלת ה׳.
לאחר שהוציאו אותם החוצה, אמר אחד מהם: ״ברח והצל את חייך! אל תביט לאחור ואל תעצור בשום מקום בכיכר. הימלט אל ההר, פן תיספה״.
וַיְהִי֩ כְהֹוצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃״הכיכר״ היא האזור המישורי שסביב ערי סדום, ולא כיכר עירונית. המקור עובר כאן מפעולה ברבים לדיבור ביחיד; המעבר נשמר.
לוט אמר אליהם: ״אנא, לא כך, אדוני.
וַיֹּ֥אמֶר לֹ֖וט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃למרות ״אליהם״, הפנייה מנוקדת אֲדֹנָי בקמץ, בשונה מפסוק ב. רש״י מפרש שהוא פונה כאן לקב״ה. העיבוד משמר את המעבר ואת לשון הפנייה; ההקראה שומרת על ההבחנה בניקוד.
הנה עבדך מצא חן בעיניך, ועשית איתי חסד גדול כשהצלת את חיי. אבל לא אוכל להימלט אל ההר; אני חושש שהאסון ישיג אותי ואמות.
הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲיֹ֖ות אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃העיר הזאת קרובה ואפשר לברוח אליה, והיא קטנה. תן לי להימלט לשם; הרי היא קטנה, וכך אחיה״.
הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃״מצער״ עובד כקטנה, כפי שפירש רש״י בדרך הפשט לצד המדרש על גילה של העיר. במופע הראשון נשמר ב־WLC הכתיב ״והיא״, לעומת ״והוא״ המנוקד בקריאת ״והיא״ במכון ממרא. אין שינוי במשמעות או בהגייה.
הוא אמר ללוט: ״גם לבקשה הזאת אסכים: לא אהפוך את העיר שעליה דיברת.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃המקרא אומר ״ויאמר אליו״ ואינו נוקב כאן מחדש בשם הדובר; העיבוד אינו מוסיף שם.
מהר והימלט לשם, כי לא אוכל לעשות דבר עד שתגיע״. לכן נקראה העיר ״צוער״.
מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשֹׂ֣ות דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֹֽועַר׃השם צוער נקשר ל״מצער״ שבבקשת לוט. נשמר התנאי המפורש: ההרס אינו מתחיל לפני הגעתו.
השמש זרחה על הארץ, ולוט הגיע לצוער.
הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֖וט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃ה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש, מאת ה׳ מן השמיים.
וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃שתי הופעות שם ה׳ נשמרות; אין לקצר את השנייה או להוסיף מן הכפילות דמות אלוהית נוספת.
הוא הפך את הערים האלה ואת כל הכיכר, והשמיד את כל יושבי הערים ואת הצומח באדמה.
וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃אשת לוט, שהייתה מאחוריו, הביטה לאחור ונעשתה עמוד מלח.
וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתֹּ֖ו מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃״נציב״ עובד לעמוד. שם אשת לוט אינו נמסר במקרא ולכן לא נוסף לעיבוד.
אברהם השכים בבוקר וחזר למקום שבו עמד לפני ה׳.
וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּקֹ֔ום אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃הוא השקיף לעבר סדום ועמורה ועל כל אזור הכיכר, וראה עשן עולה מן הארץ כעשן מכבשן.
וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃״קיטור״ כאן הוא עשן עולה. כבשן הוא תנור גדול הבוער בחום רב.
כשאלוהים השמיד את ערי הכיכר, הוא זכר את אברהם והוציא את לוט מתוך ההרס, כשהפך את הערים שבהן ישב לוט.
וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לֹוט֙ מִתֹּ֣וךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֹֽוט׃זהו סיכום החוזר אל ההצלה שכבר סופרה, ולא הצלה שנייה. הפסוק קושר אותה במפורש לזכירת אברהם.
לוט עלה מצוער אל ההר, ושתי בנותיו איתו, כי פחד להישאר בצוער. הוא ושתי בנותיו התיישבו במערה.
וַיַּעַל֩ לֹ֨וט מִצֹּ֜ועַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמֹּ֔ו כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצֹ֑ועַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃הבכורה אמרה לצעירה: ״אבינו זקן, ואין בארץ גבר שישכב איתנו כדרך בני האדם.
וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָבֹ֣וא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃הדברים נמסרים בפי הבכורה, ולא כקביעת המספר שכל האנושות הושמדה. רש״י מפרש שהבנות חשבו שהעולם כולו חרב כמבול. ״לבוא עלינו״ מציין כאן יחסי מין לשם המשכיות.
בואי נשקה את אבינו יין ונשכב איתו, וכך נקים צאצאים מאבינו״.
לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמֹּ֑ו וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃תוכנית הבכורה נמסרת בגלוי ובתמצית, בלי פירוט מיני נוסף ובלי להפוך את תיאור המעשה לאישור שלו.
באותו לילה הן השקו את אביהן יין. הבכורה באה ושכבה עם אביה, והוא לא ידע כשהיא שכבה איתו וכשקמה.
וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּמָֽהּ ׃אי־ידיעתו של לוט נשמרת כפשוטה. הדרשה בנזיר כג ע״א על הנקודה שב״ובקומה״ דנה באחריותו לשתייה בלילה השני; היא מוצגת בנפרד בלימוד ואינה מחליפה את מילות הפסוק.
למחרת אמרה הבכורה לצעירה: ״הנה, שכבתי אמש עם אבי. נשקה אותו יין גם הלילה, ואת תבואי ותשכבי איתו, וכך נקים צאצאים מאבינו״.
וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמֹּ֔ו וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃גם בלילה ההוא הן השקו את אביהן יין. הצעירה קמה ושכבה איתו, והוא לא ידע כשהיא שכבה איתו וכשקמה.
וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמֹּ֔ו וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃שתי בנות לוט הרו מאביהן.
וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֹֽות־לֹ֖וט מֵאֲבִיהֶֽן׃הבכורה ילדה בן וקראה לו מואב. הוא אבי עם מואב עד היום.
וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו מֹואָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מֹואָ֖ב עַד־הַיֹּֽום׃״עד היום״ הוא ביטוי מנקודת מבטו של המספר המקראי, ואינו עדכון היסטורי לימינו.
גם הצעירה ילדה בן וקראה לו בן עמי. הוא אבי בני עמון עד היום.
וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמֹּ֖ון עַד־הַיֹּֽום׃בן עמי הוא שמו של הבן; בני עמון הוא שם העם המיוחס לו. שתי הצורות נשמרות.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְלֹ֖וט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לֹוט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃
וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְחֹ֖וב נָלִֽין׃
וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּיתֹ֑ו וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצֹּ֥ות אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃
טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃
וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לֹוט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לֹ֔ו אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הֹוצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃
וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם לֹ֖וט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃
וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃
הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנֹ֗ות אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אֹוצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטֹּ֖וב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃
וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפֹ֔וט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלֹוט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃
וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־לֹ֛וט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃
וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּדֹ֑ול וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃
וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־לֹ֗וט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הֹוצֵ֖א מִן־הַמָּקֹֽום׃
כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּקֹ֖ום הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃
וַיֵּצֵ֨א לֹ֜וט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּקֹ֣ום הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃
וּכְמֹו֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּלֹ֣וט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֹ֥ן הָעִֽיר׃
וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָדֹ֣ו וּבְיַד־אִשְׁתֹּ֗ו וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃
וַיְהִי֩ כְהֹוצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃
וַיֹּ֥אמֶר לֹ֖וט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃
הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲיֹ֖ות אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃
הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃
מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשֹׂ֣ות דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֹֽועַר׃
הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֖וט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃
וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃
וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃
וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתֹּ֖ו מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃
וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּקֹ֔ום אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃
וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃
וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לֹוט֙ מִתֹּ֣וךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֹֽוט׃
וַיַּעַל֩ לֹ֨וט מִצֹּ֜ועַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמֹּ֔ו כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצֹ֑ועַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃
וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָבֹ֣וא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃
לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמֹּ֑ו וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃
וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּמָֽהּ ׃
וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמֹּ֔ו וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃
וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמֹּ֔ו וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃
וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֹֽות־לֹ֖וט מֵאֲבִיהֶֽן׃
וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו מֹואָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מֹואָ֖ב עַד־הַיֹּֽום׃
וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמֹּ֖ון עַד־הַיֹּֽום׃
{ס}התמונה השלמה
שני מלאכים מגיעים לסדום ולוט מארח אותם. אנשי העיר מאיימים לפגוע באורחים, והמלאכים מחלצים את לוט ואת משפחתו. לאחר חורבן הערים, הסיפור עוקב אחר לוט ובנותיו עד הולדת מואב ובן עמי.
לוט מכניס את האורחים לביתו ומכין סעודה. אנשי סדום מקיפים את הבית ודורשים לפגוע בהם מינית. לוט מנסה להגן עליהם, אך מציע במקומם את בנותיו. האורחים מכניסים אותו פנימה ומכים את ההמון בסנוורים.
המלאכים מזהירים שהעיר תיחרב. חתני לוט אינם מתייחסים ברצינות לאזהרתו. עם עלות השחר, כשהוא מתמהמה, המלאכים אוחזים בו, באשתו ובבנותיו ומוציאים אותם. לוט מבקש להימלט לצוער, ובקשתו מתקבלת.
לאחר שלוט מגיע לצוער, ה׳ ממטיר גופרית ואש והופך את ערי הכיכר. אשת לוט מביטה לאחור ונעשית עמוד מלח. אברהם משקיף ורואה עשן כעשן כבשן. המספר קושר את הצלת לוט לזכירת אברהם.
לוט ובנותיו עוברים למערה. הבכורה אומרת שאין בארץ גבר שישכב איתן, ומציעה להקים צאצאים מאביהן. בשני לילות הן משקות אותו יין ושוכבות איתו בלי שידע בשכיבתן ובקומן. הן הרות ויולדות את אבות מואב ועמון.
הפרק מציב זה לצד זה חסד, אלימות, חמלה ומעשים קשים בתוך המשפחה. הנאמנות לסיפור מחייבת לשמוע את כולם, ולהבחין בין דברי הדמויות לבין דברי המספר.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״ויש אומרים, זו מדת סדום״
המשנה מציגה שתי הערכות לאמירה ״שלי שלי ושלך שלך״: מידה בינונית, ולדעה אחרת מידת סדום. אין זו קביעה שכל שמירה על רכוש היא רשע. המחלוקת מעוררת שאלה על גבול העלול להפוך לאטימות כלפי הזולת. בסיפור שלפנינו, עיר שלמה מתקוממת נגד הכנסת זרים לבית, והדיון במשנה מרחיב את המבט מעבר לאירוע יחיד.
משנה אבות ה, י ↗״על עיסקי ריבה״
התלמוד מספר על נערה בסדום שנתנה לחם לעני בסתר ונענשה באכזריות לאחר שנחשפה. רב קושר את זעקת העיר לעניינה של אותה נערה. זהו סיפור מדרשי שאינו מפורט בפרק, והוא מצייר חברה שבה העוול נעשה שיטה. האיום על אורחי לוט נקרא בתוך תמונה רחבה של פגיעה בחלש ושל התנגדות לחסד.
בבלי סנהדרין קט ע״ב ↗״הן שנתכוונו לשם מצוה״
הסוגיה מייחסת לבנות כוונה להמשכיות, אך דנה בנפרד באחריות לוט. מול הטענה שלא ידע, מובאת דרשה על הנקודה שב״ובקומה״: בקומה של הבכורה ידע, ולכן היה עליו להימנע משתייה בלילה הבא. זהו מהלך מדרשי, השונה מקריאת המשפט כפשוטו. בעיבוד נשמר ״ולא ידע״ בשני הלילות, והדרשה מוצגת כאן בשמה.
בבלי נזיר כג ע״א ↗״מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו״
רמב״ן מתחיל במאמץ של לוט להציל את אורחיו, ומיד מגנה את הצעתו למסור את בנותיו להמון. הוא מכנה את הפקרתן רוע לב. הפירוש מחזיק יחד את החסד כלפי האורחים ואת החמס כלפי הבנות. זכותו של אדם בתחום אחד אינה הופכת כל מעשה שלו לראוי, והסיפור אינו דורש מאיתנו למחוק את הסתירה.
רמב״ן לבראשית יט, ח ↗״כדי להציל את ממונו״
רש״י מסביר שלוט התמהמה כדי להציל את ממונו, וקורא את ההוראה להימלט כדרישה להעדיף את הצלת החיים. הסיבה לעיכוב היא פירוש, ואילו העיכוב עצמו וחמלת ה׳ מפורשים בפסוק. המלאכים אוחזים בידיים ומוציאים את המשפחה. כך ההצלה אינה מוצגת כתוצאה של נחישות מושלמת מצד לוט, אלא גם כסיוע למי שמתקשה להיפרד.
רש״י לבראשית יט, טז–יז ↗״שם זה קדש״
בפתח הפרק לוט אומר ״אֲדֹנַי״ לאורחים, בפנייה לרבים. בהמשך מופיע ״אֲדֹנָי״ בקמץ. רש״י מפרש את הפנייה המאוחרת כפנייה לקב״ה, ומסתייע בדברי לוט על חסד והצלת חיים. ההבחנה ממחישה מדוע הניקוד הוא חלק מן התוכן: אותן אותיות עשויות לשאת פנייה שונה, ולכן גם הקריאה בקול צריכה לשמור על התנועות.
רש״י לבראשית יט, יח ↗״סבורות היו שכל העולם נחרב״
רש״י מסביר שבנות לוט סברו שהעולם כולו חרב, כמו בדור המבול. כך הוא מבין את דברי הבכורה שאין איש בארץ ואת מטרתן להקים צאצאים. זו הבנה של תפיסתן, ולא ידיעה שהמספר מאשר: אברהם וצוער כבר נזכרו כמי שנותרו מחוץ לחורבן. חשוב להבדיל בין העולם שהדמויות רואות לבין העולם שהסיפור מתאר.
רש״י לבראשית יט, לא ↗