בראשית · פרק יח׳
אברהם מקבל אורחים, שרה שומעת בשורה, ותפילה נועזת מבקשת להציל את סדום בזכות הצדיקים שבתוכה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
ה׳ נראה אל אברהם באלוני ממרא, כשאברהם ישב בפתח האוהל בשעת חום היום.
וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיֹּֽום׃הכינוי ״אליו״ מתייחס לאברהם מן הפרק הקודם. ביקור החולים לאחר המילה הוא פירוש חז״ל הנידון בלימוד; מועדו המדויק אינו מפורש בפסוק.
הוא הרים את עיניו וראה שלושה אנשים עומדים בקרבתו. כשראה אותם, רץ לקראתם מפתח האוהל והשתחווה ארצה.
וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃המקרא מכנה אותם כאן ״אנשים״. אין להחליף את הכינוי במילה ״מלאכים״ בשלב זה של העיבוד.
הוא אמר: ״אדוני, אם מצאתי חן בעיניך, אל תעבור בבקשה על פני עבדך.
וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃רש״י מביא שתי קריאות: פנייה לראש האורחים, או בקשה מה׳ להמתין בזמן הכנסת האורחים. העיבוד משמר פנייה ביחיד ואינו מוסיף מיהו הנמען. במקור ובהקראה נשמר אֲדֹנָי בקמץ; אין להחליפו כאן באֲדֹנַי, הפנייה לרבים שבפרק יט, ב.
יביאו נא מעט מים; רחצו את רגליכם ונוחו בצל העץ.
יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃הפנייה עוברת לרבים, אל האורחים, כפי שבמקור.
אביא מעט לחם כדי שתתחזקו, ואחר כך תמשיכו בדרככם, שהרי לשם כך עברתם אצל עבדכם״. הם אמרו: ״עשה כפי שאמרת״.
וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃״סעדו ליבכם״ פירושו התחזקו באכילה. ״כי על כן עברתם״ הוא חלק מדברי ההזמנה של אברהם, ולא קביעה של המספר על כל מטרות הביקור.
אברהם מיהר אל שרה שבאוהל ואמר: ״מהרי, קחי שלוש סאים של קמח משובח, לושי ואפי עוגות לחם״.
וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֹֽות׃סאה היא מידת נפח קדומה; לא נוספה המרה מודרנית שאינה ודאית. ״עוגות״ כאן הן מאפה לחם, לא עוגות מתוקות במובן הרגיל היום.
אברהם רץ אל הבקר, לקח עגל רך ומשובח ונתן אותו לנער, שמיהר להכין אותו.
וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטֹוב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשֹׂ֥ות אֹתֹֽו׃העיבוד מייחס לנער את ההכנה המהירה לאחר מסירת העגל. זיהוי הנער עם ישמעאל הוא מדרש המובא ברש״י, ואינו נוסף לגוף הפסוק.
הוא לקח חמאה וחלב ואת העגל שהוכן והגיש להם. הוא עמד לידם תחת העץ, והם אכלו.
וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃רש״י מתאר את החמאה כשומן החלב הנאסף מעליו, ולא בהכרח כמוצר התעשייתי המוכר כיום. ״ויאכלו״ נשמר כפשוטו בסיפור; הדיון המדרשי באכילת המלאכים שייך ללימוד.
הם שאלו אותו: ״איפה שרה אשתך?״ והוא אמר: ״היא באוהל״.
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃אחד מהם אמר: ״אשוב אליך בזמן הזה בשנה הבאה, ולשרה אשתך יהיה בן״. שרה הקשיבה בפתח האוהל, שהיה מאחורי הדובר.
וַיֹּ֗אמֶר שֹׁ֣וב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃״כעת חיה״: בזמן הזה בשנה הבאה, לפי רש״י. ״והוא אחריו״ מתייחס לפתח האוהל שמאחורי הדובר; אין פירושו ששרה עמדה מאחורי אברהם.
אברהם ושרה היו זקנים, בגיל מופלג, ולשרה כבר לא היה מחזור חודשי.
וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְיֹ֣ות לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃״אורח כנשים״ הוא המחזור החודשי. המידע נחוץ להבנת הפליאה על הבשורה, ולכן נשמר במפורש.
שרה צחקה בליבה ואמרה לעצמה: ״אחרי שכבר הזדקנתי, האם עוד אשוב לרעננות נעוריי? והרי גם אדוני זקן!״
וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃״עדנה״ עובדה כהתחדשות הגוף והנעורים, בעקבות אחד מפירושי רש״י ובהקשר הפוריות. ״אדוני״ כאן הוא אברהם בעלה, וההגייה אֲדוֹנִי שונה מן השם האלוהי אֲדֹנָי.
ה׳ אמר לאברהם: ״למה שרה צחקה ואמרה: האם באמת אלד, והרי כבר הזדקנתי?
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃הפסוק מביא ״ואני זקנתי״, ואילו בפסוק הקודם שרה אמרה ״ואדוני זקן״. ההבדל נשמר במכוון. חז״ל דורשים אותו כשינוי למען השלום; ראו יבמות סה ע״ב.
האם יש דבר שנבצר מה׳ לעשות? בזמן שנקבע, בזמן הזה בשנה הבאה, אשוב אליך, ולשרה יהיה בן״.
הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמֹּועֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃שרה הכחישה ואמרה: ״לא צחקתי״, כי פחדה. והוא אמר: ״לא; אכן צחקת״.
וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃נשמרת הסיבה שמוסר המקרא להכחשה: פחד. לא נוסף תיאור רגשי אחר.
האנשים קמו משם והשקיפו לעבר סדום. אברהם הלך איתם כדי ללוות אותם בדרכם.
וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃וה׳ אמר: ״האם אסתיר מאברהם את מה שאני עומד לעשות?
וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃הרי אברהם יהיה לעם גדול וחזק, וכל עמי הארץ יתברכו בו.
וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָיֹ֧ו יִֽהְיֶ֛ה לְגֹ֥וי גָּדֹ֖ול וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ בֹ֔ו כֹּ֖ל גֹּויֵ֥י הָאָֽרֶץ׃״יתברכו בו״ משמר את לשון הברכה בלי להוסיף דרך אחת בלבד שבה תתממש.
כי קירבתי אותו אליי כדי שיורה לבניו ולבני ביתו אחריו לשמור את דרך ה׳ ולעשות צדק ומשפט, וכך יקיים ה׳ לאברהם את מה שהבטיח לו״.
כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתֹו֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשֹׂ֥ות צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃״ידעתיו״ עובד כלשון קרבה וחיבה, בעקבות רש״י. ״צדקה ומשפט״ כולל התנהגות צודקת ומשפט הוגן, ואינו מצטמצם לתרומת כסף. ההבטחה נקשרת כאן להנחלת דרך החיים לדור הבא.
ה׳ אמר: ״הזעקה על סדום ועמורה גדולה, וחטאם כבד מאוד.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃הזעקה היא על רעת הערים. זיהוי זעקה מסוימת במדרש מובא בלימוד ואינו נוסף לעיבוד.
ארד ואראה: אם עשו כפי הזעקה המגיעה אליי, אביא עליהם כליה; ואם לא, אדע כיצד לנהוג״.
אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃העיבוד הולך בעקבות רש״י, המפריד בין ״עשו״ ל״כלה״ ומבין כליה כעונש, ואת ״אדעה״ כבירור כיצד להיפרע. רש״י מוסיף שהתנאי תלוי גם בהמשך מרדם. הוא דורש את הירידה כדגם לבירור לפני משפט, ולא כחוסר ידיעה של ה׳.
האנשים פנו משם והלכו לסדום, ואברהם עדיין עמד לפני ה׳.
וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עֹודֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃נשמר הנוסח שבמקרא: אברהם עומד לפני ה׳. דברי רש״י על תיקון סופרים אינם רישיון לשנות את הטקסט המוצג.
אברהם ניגש ואמר: ״האם תשמיד גם צדיק עם רשע?
וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃אולי יש בעיר חמישים צדיקים. האם תשמיד אותה ולא תחוס על המקום בזכות חמישים הצדיקים שבתוכה?
אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּתֹ֣וךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּקֹ֔ום לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃הבקשה אינה רק להציל את הצדיקים עצמם, אלא לחוס על המקום למענם.
חלילה לך לעשות דבר כזה, להמית צדיק עם רשע, כך שדין הצדיק יהיה כדין הרשע. חלילה לך! האם השופט את כל הארץ לא יעשה משפט צדק?״
חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃ה׳ אמר: ״אם אמצא בתוך העיר סדום חמישים צדיקים, אחוס על המקום כולו בגללם״.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּתֹ֣וךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּקֹ֖ום בַּעֲבוּרָֽם׃אברהם השיב: ״הנה העזתי לדבר אל אדוני, אף שאני רק עפר ואפר.
וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הֹואַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃״עפר ואפר״ מבטא את קטנותו של אברהם מול ה׳; הדימוי נשמר.
אולי יחסרו חמישה מחמישים הצדיקים. האם בגלל החמישה החסרים תשמיד את העיר כולה?״ והוא אמר: ״לא אשמיד אותה אם אמצא שם ארבעים וחמישה״.
א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃אברהם המשיך לדבר אליו ואמר: ״אולי יימצאו שם ארבעים״. והוא אמר: ״לא אעשה זאת בזכות הארבעים״.
וַיֹּ֨סֶף עֹ֜וד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃אברהם אמר: ״אל יכעס אדוני, ואדבר: אולי יימצאו שם שלושים״. והוא אמר: ״לא אעשה זאת אם אמצא שם שלושים״.
וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃אברהם אמר: ״הנה העזתי לדבר אל אדוני: אולי יימצאו שם עשרים״. והוא אמר: ״לא אשמיד אותה בזכות העשרים״.
וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הֹואַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃אברהם אמר: ״אל יכעס אדוני, ואדבר רק עוד הפעם הזאת: אולי יימצאו שם עשרה״. והוא אמר: ״לא אשמיד אותה בזכות העשרה״.
וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃רצף המספרים נשמר: חמישים, ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים ועשרה. אין בפסוק בקשה בעד פחות מעשרה.
ה׳ הלך לאחר שסיים לדבר עם אברהם, ואברהם חזר למקומו.
וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֹֽו׃נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיֹּֽום׃
וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃
וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃
יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃
וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃
וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֹֽות׃
וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטֹוב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשֹׂ֥ות אֹתֹֽו׃
וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃
וַיֹּ֗אמֶר שֹׁ֣וב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃
וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְיֹ֣ות לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃
וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃
הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמֹּועֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃
וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃
וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃
וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃
וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָיֹ֧ו יִֽהְיֶ֛ה לְגֹ֥וי גָּדֹ֖ול וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ בֹ֔ו כֹּ֖ל גֹּויֵ֥י הָאָֽרֶץ׃
כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתֹו֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשֹׂ֥ות צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃
אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃
וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עֹודֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃
אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּתֹ֣וךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּקֹ֔ום לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃
חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּתֹ֣וךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּקֹ֖ום בַּעֲבוּרָֽם׃
וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הֹואַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃
א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃
וַיֹּ֨סֶף עֹ֜וד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃
וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃
וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הֹואַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃
וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃
וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֹֽו׃
התמונה השלמה
ה׳ נראה אל אברהם, ושלושה אנשים מגיעים אל אוהלו. לאחר הכנסת האורחים והבשורה על בן לשרה, הסיפור פונה לסדום. אברהם עומד לפני ה׳ ומבקש שלא להמית צדיק עם רשע.
אברהם רואה שלושה אנשים, רץ לקראתם ומזמין אותם לנוח ולאכול. הוא ושרה מכינים מזון, והוא עומד ליד האורחים בשעת אכילתם. התיאור מדגיש את המהירות ואת המעשים הכרוכים באירוח.
שרה שומעת שבשנה הבאה יהיה לה בן, וצוחקת בליבה לנוכח זקנתה וזקנת אברהם. ה׳ שואל מדוע צחקה, ומאשר שאין דבר שנבצר ממנו. שרה מכחישה מתוך פחד, אך הדיבור מעמיד אותה מול צחוקה.
אברהם מלווה את האנשים. ה׳ משתף אותו במה שעומד להיעשות, ומציין את ייעודו להנחיל לבניו צדקה ומשפט. זעקת סדום ועמורה עולה לפני ה׳. האנשים הולכים לסדום, ואברהם נשאר לפניו.
אברהם מבקש לחוס על המקום בזכות חמישים צדיקים, וממשיך בהדרגה עד עשרה. בכל שלב ניתנת תשובה שלא תהיה השמדה אם יימצא המספר שעליו שאל. השיחה מסתיימת, ואברהם שב למקומו.
האירוח והתפילה שייכים לאותו פרק: דאגה לאנשים שפוגשים בדרך, ואחריות לחיי אנשים בעיר רחוקה. שאלת הצדק נשמעת יחד עם ענווה לפני ה׳.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״אף אתה בקר חולים״
התלמוד קורא את התגלות ה׳ לאברהם כביקור חולים, ולומד ממנה דרך של הליכה במידותיו: לבקר חולים, להלביש מי שזקוק לבגד, לנחם אבלים ולדאוג למתים. המפגש האלוהי נעשה מקור למעשה אנושי של חסד. הביקור לאחר המילה הוא קריאת חז״ל ברצף הפרקים; הפסוק עצמו אינו מפרט את סיבת ההתגלות.
בבלי סוטה יד ע״א ↗״גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה״
רב יהודה בשם רב לומד מבקשת אברהם שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה. הלימוד קורא את ״אל נא תעבור״ כבקשה מה׳ להמתין עד שאברהם יטפל באורחיו. זהו פירוש מסוים לפנייה, לצד פירוש המכוון לראש האורחים. בדרשה, תשומת הלב לצורכי הזולת היא עצמה ביטוי עמוק לחיים של אמונה.
בבלי שבת קכז ע״א ↗״צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה״
רבי אלעזר משווה בין הצעת ״פת לחם״ לבין הריצה אל הבקר והסעודה שהוגשה. מתוך הפער הוא לומד שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. ערך האירוח מתגלה במאמץ, בזמן ובמזון, ולא בגודל ההבטחה המילולית. הקריאה הזאת נשענת על פרטים קטנים של הסיפור: מה הוצע בתחילה, ומה נעשה אחר כך.
בבלי בבא מציעא פז ע״א ↗״גדול השלום״
בבית מדרשו של רבי ישמעאל שמים לב להבדל: שרה אומרת ״ואדוני זקן״, ואילו בדברי ה׳ לאברהם נאמר ״ואני זקנתי״. מכאן הם לומדים על מעלת השלום, שאף הקב״ה שינה למענו. הדרשה תלויה דווקא בשימור ההבדל בין הפסוקים. היא מזמינה מחשבה על דיבור שאינו מלבה פגיעה בין בני זוג.
בבלי יבמות סה ע״ב ↗״שהמחבב את האדם מקרבו אצלו״
רש״י מפרש ״ידעתיו״ כלשון חיבה וקרבה, הקשורה לכך שאברהם יצווה את בניו לשמור את דרך ה׳. כך הברית מקבלת גם פנים חינוכיות: צדקה ומשפט צריכים לעבור לדור הבא. סמוך לכך אברהם עצמו מתפלל על צדק בסדום. הקורא רואה קשר בין מה שאב אמור ללמד לבין הדרך שבה הוא פועל.
רש״י לבראשית יח, יט ↗״שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה״
רש״י לומד מלשון ״ארדה נא ואראה״ אחריות של דיינים לברר לפני הכרעה בדיני נפשות. הוא אינו קורא את הירידה כצורך של ה׳ להשלים מידע חסר. בפירושו ל״כלה״ הוא מבחין גם בין כליה לבין עונש אחר, בהתאם למעשיהם ולהמשך מרדם. שפת הסיפור נעשית מקור לזהירות במקום שבו הדין נוגע בחיים.
רש״י לבראשית יח, כא ↗״לדבר קשות ולפיוס ולתפלה״
רש״י רואה בגישת אברהם שילוב של דיבור תקיף, פיוס ותפילה. אברהם שואל שאלה נוקבת על צדק, ובאותו מעמד מכנה את עצמו עפר ואפר. הוא מבקש שוב ושוב למען העיר, לא רק למען קרוביו. בקריאה הזאת ענווה אינה מבטלת את האחריות לבקש רחמים, ותעוזה אינה מבטלת את הכבוד שבפנייה.
רש״י לבראשית יח, כג ↗