בראשית · פרק טו׳
אברם שואל על היורש ועל הארץ. הבטחת הצאצאים מתרחבת לברית הכוללת גם גרות, עינוי ושיבה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אחרי הדברים האלה דיבר ה׳ אל אברם במראה נבואי ואמר: ״אל תפחד, אברם. אני מגן עליך; שכרך יהיה רב מאוד״.
אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃״מחזה״ פורש כמראה נבואי. אין להפוך את ההבטחה לשכר לטענה שאברם ביקש שלל במלחמה.
אברם אמר: ״אדוני ה׳, מה תיתן לי, כשאני עדיין בלי ילדים, ומי שמנהל את ביתי הוא אליעזר מדמשק?
וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הֹולֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר׃״בן משק ביתי״ נמסר כממונה על הבית, כפירוש רש״י. ״דמשק אליעזר״ פורש אליעזר מדמשק. בשם המיוחד שבצירוף ״אדוני ה׳״ הקריאה המסורתית היא ״אדוני אלוהים״; כך נכתב בסקריפט הפרטי בלבד.
לא נתת לי צאצאים״, הוסיף אברם, ״והנה אדם מבני ביתי יירש אותי״.
וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יֹורֵ֥שׁ אֹתִֽי׃״בן ביתי״ אינו בן ביולוגי של אברם, אלא אדם המשתייך לביתו. רצף דבריו נשמר בלי להוסיף אימוץ או הליך משפטי שאינם מפורטים כאן.
והנה ה׳ אמר לו: ״האיש הזה לא יירש אותך. בן שייוולד ממך הוא שיירש אותך״.
וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְהוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃שם הבן וזהות אמו אינם נמסרים בפסוק הזה.
הוא הוציא אותו החוצה ואמר: ״הבט בשמיים וספור את הכוכבים, אם תוכל לספור אותם״. ואז אמר לו: ״כך יהיו צאצאיך״.
וַיֹּוצֵ֨א אֹתֹ֜ו הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכֹּ֣וכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר לֹ֔ו כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃אברם האמין בה׳, וה׳ החשיב לו זאת לזכות.
וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לֹּ֖ו צְדָקָֽה׃העיבוד בוחר בפירוש רש״י: ה׳ זוקף את האמונה לזכות אברם. רמב״ן מציע, בין השאר, שאברם רואה בהבטחה חסד וצדקה של ה׳. המחלוקת מוצגת בלימוד; הכינויים הסתומים במקור נשמרים בטאב המקורי.
הוא אמר לו: ״אני ה׳, שהוצאתי אותך מאור כשדים כדי לתת לך את הארץ הזאת לרשת אותה״.
וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֹוצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃אברם אמר: ״אדוני ה׳, איך אדע שאירש אותה?״
וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃המקור אינו מוסיף הערכה מפורשת לשאלה. פירושיה השונים מובאים בלימוד. הוראת הקריאה של הצירוף היא כמו בפסוק ב.
הוא אמר לו: ״קח לי עגלה בת שלוש, עז בת שלוש, איל בן שלוש, תור וגוזל יונה״.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגֹוזָֽל׃״משולשת״ ו״משולש״ פורשו בני שלוש שנים, בעקבות אבן עזרא. רש״י מביא שלושה מכל מין וקושר אותם לקורבנות. ״גוזל״ פורש בן יונה אצל שניהם. אין להציג את בחירת העיבוד כפירוש היחיד.
אברם לקח את כל אלה, חתך את הבהמות לשניים והניח כל חצי מול החצי האחר. את העופות לא חתך.
וַיִּֽקַּֽח־לֹ֣ו אֶת־כָּל־אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ־בִּתְרֹ֖ו לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר׃״הציפור״ הוא שם כולל לתור ולגוזל, כפירוש אבן עזרא; אין להשמיט אחד משני העופות או להמציא ציפור נוספת.
עופות טרף ירדו על הפגרים, ואברם הבריח אותם.
וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם׃״העיט״ נמסר כשם כולל לעופות טרף; ״וישב״ פורש כהברחה, ולא כהחייאת בעלי החיים.
כשהשמש עמדה לשקוע, נפלה על אברם תרדמה, והנה נפלו עליו אימה וחשכה גדולה.
וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָבֹ֔וא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו׃״לבוא״ הוא לפני השלמת השקיעה; בפסוק יז השמש כבר שקעה.
הוא אמר לאברם: ״דע היטב: צאצאיך יהיו גרים בארץ שאינה שלהם במשך ארבע מאות שנה, וישעבדו אותם ויענו אותם.
וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵאֹ֖ות שָׁנָֽה׃בעקבות רמב״ן, ארבע מאות השנים נקשרות לתקופת הגרות, בלי לקבוע שכל התקופה תהיה עבדות ועינוי. רש״י מונה מלידת יצחק עד היציאה ממצרים. שם מצרים אינו נוסף לפסוק, שאומר ״בארץ לא להם״.
אבל גם את העם שישעבד אותם אשפוט, ואחרי כן הם יצאו ברכוש רב.
וְגַ֧ם אֶת־הַגֹּ֛וי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֹֽול׃ואתה תבוא אל אבותיך בשלום; תיקבר בשיבה טובה.
וְאַתָּ֛ה תָּבֹ֥וא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁלֹ֑ום תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טֹובָֽה׃״תבוא אל אבותיך״ הוא לשון מיתה, כפי שמסביר אבן עזרא. הדימוי נשמר לצד ההמשך שמבהיר אותו.
בדור הרביעי ישובו צאצאיך לכאן, כי עד אז עדיין לא יתמלאה מידת העוון של האמורים״.
וְדֹ֥ור רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֹ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה׃הדור הרביעי נמסר ככתוב, בלי להניח שכל דור הוא מאה שנים. ההסבר על מידת העוון הולך בעקבות רש״י; זו אינה טענה שהאמורים היו נטולי חטא עד השיבה.
השמש שקעה והשתררה אפלה. והנה נראה תנור מעלה עשן, ולפיד אש עבר בין חלקי הבהמות האלה.
וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃״תנור עשן״ מתאר מראה של תנור שמעלה עשן; לפיד האש עובר בין הבתרים. לא נוסף מעבר של אברם ביניהם, שאינו נאמר כאן.
ביום ההוא כרת ה׳ ברית עם אברם ואמר: ״לצאצאיך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת:
בַּיֹּ֣ום הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃״נתתי״ נשמר בלשון עבר של הבטחה בברית. ״נהר מצרים״ נשמר בשם המקראי, בלי להכריע בין זיהויים או להוסיף מפה של גבולות בני זמננו.
את ארץ הקינים, הקניזים והקדמונים,
אֶת־הַקֵּינִי֙ וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי׃״ארץ״ הושלמה מן הפסוק הקודם כדי להבהיר את המשך רשימת העמים. היא אינה פסוק נוסף.
את ארץ החיתים, הפריזים והרפאים,
וְאֶת־הַחִתִּ֥י וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת־הָרְפָאִֽים׃ואת ארץ האמורים, הכנענים, הגרגשים והיבוסים״.
וְאֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת־הַיְבוּסִֽי׃עשרת שמות העמים נשמרים בסדר המקור, על פני שלושת הפסוקים האחרונים.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הֹולֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר׃
וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יֹורֵ֥שׁ אֹתִֽי׃
וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְהוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃
וַיֹּוצֵ֨א אֹתֹ֜ו הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכֹּ֣וכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר לֹ֔ו כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃
וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לֹּ֖ו צְדָקָֽה׃
וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֹוצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃
וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגֹוזָֽל׃
וַיִּֽקַּֽח־לֹ֣ו אֶת־כָּל־אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ־בִּתְרֹ֖ו לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר׃
וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם׃
וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָבֹ֔וא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו׃
וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵאֹ֖ות שָׁנָֽה׃
וְגַ֧ם אֶת־הַגֹּ֛וי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֹֽול׃
וְאַתָּ֛ה תָּבֹ֥וא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁלֹ֑ום תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טֹובָֽה׃
וְדֹ֥ור רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֹ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה׃
וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃
בַּיֹּ֣ום הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃
אֶת־הַקֵּינִי֙ וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי׃
וְאֶת־הַחִתִּ֥י וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת־הָרְפָאִֽים׃
וְאֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת־הַיְבוּסִֽי׃
{ס}התמונה השלמה
אחרי מלחמת המלכים, ה׳ מבטיח לאברם הגנה ושכר. אברם שואל מה משמעות ההבטחה כל עוד אין לו ילד. הוא מקבל הבטחה ליורש ולצאצאים רבים, ובהמשך נכרתת עימו ברית על הארץ ועל העתיד הצפוי לצאצאיו.
אברם אומר שאין לו צאצאים ושאדם מבני ביתו יירש אותו. ה׳ מבטיח שבן שייוולד ממנו יהיה יורשו, ומראה לו את הכוכבים כדימוי לריבוי צאצאיו. אברם מאמין בה׳.
אברם שואל כיצד ידע שיירש את הארץ. הוא מצטווה לקחת בהמות ועופות, מבתר את הבהמות ומניח את החלקים זה מול זה. את העופות אינו מבתר. עם התקרבות השקיעה נופלת עליו תרדמה, ואיתה אימה וחשכה.
ה׳ מודיע שצאצאי אברם יהיו גרים בארץ שאינה שלהם, ושישועבדו ויעונו. נזכרות ארבע מאות שנה, ובהמשך משפט לעם המשעבד ויציאה ברכוש רב. אברם ימות בשיבה טובה; צאצאיו ישובו בדור הרביעי.
לאחר השקיעה נראים תנור עשן ולפיד אש העובר בין הבתרים. ה׳ כורת ברית עם אברם על הארץ מנהר מצרים עד נהר פרת. הרשימה החותמת מונה עשרה עמים בסדרם.
הברית מצרפת הבטחה ארוכת טווח לידיעה על סבל והמתנה. היא אינה מספרת עדיין את לידת הבן או את מימוש ירושת הארץ.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״עד שבא אברהם וקראו אדון״
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי מדגיש שאברהם קרא לה׳ ״אדון״, ולומד זאת מן השאלה ״במה אדע״. הדרשה מעניקה משמעות לאופן הפנייה בתוך שיחה שיש בה בקשה ושאלה. היא אינה מוחקת את שאלתו של אברם; דווקא בתוך השאלה נשמעת הכרה באדנותו של ה׳.
בבלי ברכות ז ע״ב ↗״מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא״
בסוגיית נדרים שמואל מבקר את השאלה ״במה אדע״ וקושר אותה לשעבוד הצאצאים. לעומתו, אבן עזרא מסביר שאברם ביקש ברית שתבטיח את ירושת הארץ בלי תנאי, וכותב שלא חטא בבקשתו. גם רש״י מציע יותר מדרך אחת להבנת הבקשה. הלימוד מציג את ההבדל בין ביקורת על השאלה לבין הבנתה כחיפוש אחר ברית.
בבלי נדרים לב ע״א; אבן עזרא טו, ז ↗״לא בצדקת אברם ובשכרו״
רש״י מפרש שה׳ מחשיב את אמונת אברם לזכות. רמב״ן חולק ומציע שאברם מאמין שהבטחת הבן נובעת מצדקת ה׳, ולא מזכויותיו שלו; הוא מביא גם ניסוח נוסף להבנת הפסוק. זהות הנושא והכינויים משנה את מרכז הכובד של המשפט. העיבוד בחר ברש״י, וההערה מפנה לקריאה האחרת כדי שהבהירות לא תעלים את המחלוקת.
רמב״ן ורש״י לבראשית טו, ו ↗״בת שלש שנים״
אבן עזרא מעדיף להבין ״משולשת״ כבת שלוש שנים, ומפרש ש״הציפור״ כוללת את התור ואת הגוזל. רש״י מפרש שלושה מכל מין בהמה וקושר את הבחירה לקורבנות. העיבוד הולך בעקבות אבן עזרא, אך אינו מסתיר את הקריאה האחרת. בשתי הדרכים חשוב לשמור שהעופות לא בותרו, ושהתור והגוזל הם שני עופות שנזכרו בציווי.
אבן עזרא לבראשית טו, ט–י; רש״י טו, ט ↗״ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי״
רמב״ן קושר את ארבע מאות השנים לגרות בארץ שאינה שלהם, ומדגיש שהפסוק אינו קובע כמה מתוכן יהיו שנות עבדות ועינוי. רש״י מונה את התקופה מלידת יצחק ועד היציאה ממצרים, ולא כארבע מאות שנות שעבוד במצרים. משום כך העיבוד נמנע מהקיצור המטעה ״ארבע מאות שנה של עבדות במצרים״, ושומר את ההבחנה בין גרות, שעבוד ועינוי.
רמב״ן ורש״י לבראשית טו, יג ↗״עד שתתמלא סאתה״
רש״י מסביר שהאמורי אינו נענש בגירוש מארצו לפני שהתמלאה מידת עוונו. ההבטחה לצאצאי אברם כרוכה אפוא גם בשאלת הדין של היושבים בארץ. בפירושו ל״דור רביעי״ הוא מונה דורות של משפחה, ולא יחידות קבועות של מאה שנה. שתי ההערות מונעות להפוך את הפסוק לחשבון פשוט שאין בו מקום לזמן ולמשפט.
רש״י לבראשית טו, טז ↗״וזאת היא השבועה״
אבן עזרא קושר את המעבר בין הבתרים לשבועה ולכריתת ברית, ומשווה לכריתת העגל לשניים שבספר ירמיהו. לכן מחזה האש אינו פרט מבודד: אחריו נאמר במפורש שנכרתה ברית. יש לשמור על פרטי המחזה כפי שנמסרו, בלי להוסיף תיאור של אברם העובר בין החלקים או להפוך את המראה לתיאור גופני של ה׳.
אבן עזרא לבראשית טו, יז ↗״עשר אומות יש כאן״
רש״י מבחין בין עשר האומות המנויות כאן ובין שבעת העמים שניתנו לישראל, ומייחס לשלוש הנוספות הבטחה לעתיד. זהו פירוש להיקף הברית וליחסה להמשך המקרא. העיבוד משמר את כל עשרת השמות בסדרם, ואינו מחליף את הרשימה בזיהויים של מדינות וגבולות בני זמננו.
רש״י לבראשית טו, יט ↗