בראשית · פרק יד׳
ארבעה מלכים מול חמישה, לוט בשבי ואברם היוצא להצילו. אחרי הניצחון מגיע המבחן של היחס לשלל.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
בימי אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גויים,
וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְיֹ֖וךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גֹּויִֽם׃רשימת ארבעת המלכים ממשיכה בפסוק הבא. ״גויים״ נשמר כשם שבמקור, בלי להחליפו במדינה מודרנית. כתיב השמות בעיבוד מותאם לקריאה; המקור נשמר במדויק.
יצאו המלכים האלה למלחמה נגד ברע מלך סדום, ברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, שמאבר מלך צבויים ומלך בלע, היא צוער.
עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב ׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ [צְבֹיִים כ] (צְבֹויִ֔ים ק) וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר׃ב־WLC כתיב ״צביים״ וקרי ״צבויים״. הקרי משמש בעיבוד ובהקראה. שמו הפרטי של מלך בלע אינו נמסר.
כל חמשת המלכים האלה חברו יחד בעמק השידים, הוא ים המלח.
כָּל־אֵ֙לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל־עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח׃״הוא ים המלח״ הוא זיהוי המקום שמוסיף המספר; אין פירושו שהצבאות נלחמו בתוך מים.
שתים עשרה שנה היו כפופים לכדרלעומר, ובשנה השלוש עשרה מרדו בו.
שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ׃העיבוד הולך בעקבות אבן עזרא: ״ושלוש עשרה״ פירושו בשנה השלוש עשרה. יש גם חשבון של שלוש עשרה שנות מרד; רש״י בפסוק ה מונה את השנה הארבע עשרה למרדם. אין לערבב את שני החשבונות.
בשנה הארבע עשרה באו כדרלעומר והמלכים שאיתו, והיכו את הרפאים בעשתרות קרניים, את הזוזים בהָם ואת האימים בשווה קרייתיים,
וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדָרְלָעֹ֗מֶר וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתֹּ֔ו וַיַּכּ֤וּ אֶת־רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת־הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔ים בְּשָׁוֵ֖ה קִרְיָתָֽיִם׃״הָם״ נמסר כאן כשם מקום, כקריאה הפשוטה של ״בהם״ בהקשר רשימת המקומות; נשמר ניקוד עזר כדי שלא ייקרא ככינוי הגוף ״בהם״. חשבון השנה ממשיך את בחירת העיבוד בפסוק ד.
ואת החורים בהר שלהם, שעיר, עד איל פארן שליד המדבר.
וְאֶת־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּדְבָּֽר׃״בהררם״ פורש ״בהר שלהם״, בעקבות רש״י. אבן עזרא מציע פירוש פועלי: בעלותם אל הר שעיר.
הם שבו ובאו אל עין משפט, היא קדש, והיכו את כל אזור העמלקים וגם את האמורים שישבו בחצצון תמר.
וַ֠יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר׃״שדה העמלקי״ הוא כינוי האזור בפי המספר; רש״י מסביר שנקרא על שם העתיד. אין כאן טענה שעמלק, צאצא עשו, כבר נולד.
מלכי סדום, עמורה, אדמה, צבויים ובלע, היא צוער, יצאו ונערכו למלחמה בעמק השידים,
וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ־סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְ [צְבֹיִים כ] (צְבֹויִ֔ם ק) וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא־צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים׃ב־WLC כתיב ״צביים״ וקרי ״צבוים״, בכתיב שונה מן הקרי בפסוק ב; שתי צורות המקור נשמרות בדיוק. ״צבויים״ בעיבוד הוא כתיב עזר עקבי לאותו שם.
מול כדרלעומר מלך עילם, תדעל מלך גויים, אמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר: ארבעה מלכים מול החמישה.
אֵ֣ת כְּדָרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גֹּויִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְיֹ֖וךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה׃בעמק השידים היו בורות רבים של זפת. מלכי סדום ועמורה ברחו ונפלו שם, והנותרים ברחו אל ההר.
וְעֵ֣מֶק הַשִׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ׃״ויפלו שמה״ נשמר בלי להוסיף שמתו. אבן עזרא מפרש כניסה מכוונת לבורות כדי להימלט; רש״י מביא מדרש על הצלת מלך סדום. מלך סדום שב ומופיע בהמשך הפרק.
המנצחים לקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל מזונם, והלכו.
וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ׃הם לקחו גם את לוט, בן אחיו של אברם, ואת רכושו, והלכו. לוט ישב אז בסדום.
וַיִּקְח֨וּ אֶת־לֹ֧וט וְאֶת־רְכֻשֹׁ֛ו בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם׃אדם שנמלט בא וסיפר לאברם העברי. אברם שכן באלוני ממרא האמורי, אחיהם של אשכול ושל ענר; הם היו בעלי בריתו.
וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־אַבְרָֽם׃ממרא הוא אחיהם של אשכול וענר. זהות הפליט אינה מפורשת בפסוק; זיהויו המדרשי עם עוג אינו נוסף לעיבוד.
כששמע אברם שקרוב משפחתו נשבה, גייס את אנשיו המאומנים, ילידי ביתו, שלוש מאות ושמונה עשר איש, ורדף עד דן.
וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵיתֹ֗ו שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵאֹ֔ות וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃״חניכיו״ פורש כאנשים שאימן, בעקבות אבן עזרא. הדרש על אליעזר והמספר 318 מופיע בלימוד; הוא אינו מחליף את המספר שבפסוק.
בלילה התפצלו אברם ועבדיו, תקפו אותם והיכו בהם. הם רדפו אחריהם עד חובה, שמצפון לדמשק.
וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חֹובָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק׃״משמאל לדמשק״ הוא מצפון לה, לפי הכיוון המקראי שבו מזרח לפנים וצפון משמאל.
אברם החזיר את כל הרכוש, וגם את לוט קרובו ואת רכושו, את הנשים ואת האנשים.
וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־לֹ֨וט אָחִ֤יו וּרְכֻשֹׁו֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם׃״העם״ כולל את האנשים שנלקחו; אין בפסוק מניין של השבויים או של ההרוגים.
אחרי שאברם חזר מן הניצחון על כדרלעומר ועל המלכים שאיתו, יצא מלך סדום לקראתו אל עמק שווה, הוא עמק המלך.
וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתֹו֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּבֹ֗ו מֵֽהַכֹּות֙ אֶת־כְּדָר־לָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתֹּ֑ו אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃מלכי צדק, מלך שלם, הוציא לחם ויין. הוא היה כוהן לאל עליון.
וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הֹוצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֹֽון׃השם ״שלם״ והתואר ״כוהן לאל עליון״ נשמרים. הזיהויים הפרשניים של שלם ושל מלכי צדק מוצגים בלימוד.
הוא בירך את אברם ואמר: ״ברוך אברם לאל עליון, בורא שמיים וארץ.
וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְיֹ֔ון קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃״קונה שמיים וארץ״ נמסר כבורא שמיים וארץ, בעקבות רש״י. בפירושו נכלל גם רעיון הבעלות על הבריאה.
וברוך אל עליון, שמסר את אויביך בידך״. אברם נתן לו עשירית מן הכול.
וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְיֹ֔ון אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לֹ֥ו מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃״וייתן לו״ הובהר כנתינת אברם למלכי צדק, בעקבות רש״י ואבן עזרא. המילה ״מכול״ נשמרת בלי להכריע בעיבוד מהו מלוא בסיס המעשר. ״מיגן״ הוא מסר, ולא הגן.
מלך סדום אמר לאברם: ״תן לי את האנשים, ואת הרכוש קח לעצמך״.
וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃״הנפש״ כאן היא האנשים שנשבו, ולא נשמה במובנה המופשט.
אברם אמר למלך סדום: ״אני מרים את ידי בשבועה לה׳, אל עליון, בורא שמיים וארץ:
וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְיֹ֔ון קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃הרמת היד היא לשון שבועה, לפי רש״י ואבן עזרא. במקור WLC ״הרימתי״ ובמכון ממרא ״הרמתי״; נשמר WLC.
לא אקח שום דבר משלך, אפילו לא חוט או שרוך נעל, כדי שלא תאמר: אני העשרתי את אברם.
אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֹֽוךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃״אם אקח״ הוא ניסוח של שבועת שלילה; לכן הובהר ״לא אקח״.
לי לא יהיה חלק, מלבד מה שכבר אכלו הנערים וחלקם של האנשים שהלכו איתי: ענר, אשכול וממרא. הם ייקחו את חלקם״.
בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃אברם מוותר על חלקו שלו; הוצאות האוכל וזכויות בעלי בריתו מוחרגות במפורש.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְיֹ֖וךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גֹּויִֽם׃
עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב ׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ [צְבֹיִים כ] (צְבֹויִ֔ים ק) וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר׃
כָּל־אֵ֙לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל־עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח׃
שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ׃
וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדָרְלָעֹ֗מֶר וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתֹּ֔ו וַיַּכּ֤וּ אֶת־רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת־הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔ים בְּשָׁוֵ֖ה קִרְיָתָֽיִם׃
וְאֶת־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּדְבָּֽר׃
וַ֠יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר׃
וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ־סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְ [צְבֹיִים כ] (צְבֹויִ֔ם ק) וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא־צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים׃
אֵ֣ת כְּדָרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גֹּויִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְיֹ֖וךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה׃
וְעֵ֣מֶק הַשִׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ׃
וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ׃
וַיִּקְח֨וּ אֶת־לֹ֧וט וְאֶת־רְכֻשֹׁ֛ו בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם׃
וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־אַבְרָֽם׃
וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵיתֹ֗ו שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵאֹ֔ות וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃
וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חֹובָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק׃
וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־לֹ֨וט אָחִ֤יו וּרְכֻשֹׁו֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם׃
וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתֹו֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּבֹ֗ו מֵֽהַכֹּות֙ אֶת־כְּדָר־לָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתֹּ֑ו אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃
וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הֹוצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֹֽון׃
וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְיֹ֔ון קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃
וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְיֹ֔ון אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לֹ֥ו מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃
וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃
וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְיֹ֔ון קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃
אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֹֽוךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃
בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃
{ס}התמונה השלמה
מלחמה בין בריתות של מלכים מגיעה לערי כיכר הירדן. סדום ועמורה נבזזות ולוט נשבה. אברם יוצא בעקבות השובים ומחזיר את לוט, אנשים נוספים ורכוש. לאחר המלחמה הוא פוגש את מלכי צדק ואת מלך סדום.
חמשת מלכי הערים שבכיכר היו כפופים לכדרלעומר ומרדו בו. כדרלעומר ושלושת המלכים שאיתו יוצאים למסע מלחמה, מכים עמים ומקומות שונים ומתייצבים מול חמשת המלכים בעמק השידים.
מלכי סדום ועמורה נמלטים. המנצחים לוקחים רכוש ומזון, וגם את לוט ואת רכושו. הפרק מדגיש שלוט התגורר אז בסדום.
פליט מודיע לאברם על השבי. אברם מגייס שלוש מאות ושמונה עשר מילידי ביתו, רודף עד דן ותוקף בלילה. המרדף מגיע עד חובה שמצפון לדמשק; לוט, האנשים והרכוש מוחזרים.
מלכי צדק, מלך שלם וכוהן לאל עליון, מוציא לחם ויין ומברך את אברם ואת האל שמסר את אויביו בידו. אברם נותן לו מעשר, לפי פירוש רש״י ואבן עזרא לזהות הנותן.
מלך סדום מציע לאברם את הרכוש ומבקש את האנשים. אברם מסרב לקחת לעצמו אפילו חוט או שרוך נעל, כדי שלא ייאמר שמלך סדום העשיר אותו. עם זאת, הוא שומר על הוצאות המזון ועל חלקם של בעלי בריתו.
אברם פועל להצלת קרובו גם אחרי הפרידה ממנו. הניצחון מוביל לשאלת הברכה, ההכרה בעזרה והזכות לרכוש.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״אליעזר כנגד כולם״
רב אמי בר אבא אומר שאליעזר היה כנגד כולם; נוסח נוסף בסוגיה מזהה אותו עם המספר שלוש מאות ושמונה עשר, שערכו כגימטרייה של שמו. אבן עזרא מדגיש שזו דרך דרש, ושפשט הפסוק מדבר במספר האנשים. לכן נשמרים בעיבוד האנשים והמספר, ולצידם אפשר ללמוד את הדרשה על כוחו של אליעזר.
בבלי נדרים לב ע״א ↗״לחוט של תכלת ורצועה של תפילין״
התלמוד קושר את ויתור אברם על חוט ושרוך נעל לזכיית בניו בחוט של תכלת וברצועת תפילין. זו דרשה של שכר ושל המשכיות בין מעשה האב לעבודת הבנים. היא מעניקה משמעות לחפצים הקטנים שבשבועה, בלי לומר שפרטי המצוות האלה כבר נמסרו לאברם בתוך השיחה עם מלך סדום.
בבלי חולין פט ע״א ↗״בשלש עשרה״
אבן עזרא קורא ״ושלוש עשרה שנה מרדו״ כמרד בשנה השלוש עשרה, לאחר שתים עשרה שנות כפיפות. הוא מזכיר גם חשבון אחר, המצטרף לשנות הכפיפות. רש״י מונה את השנה הארבע עשרה למרדם. העיבוד בוחר בחשבון הראשון ומציין זאת. שמירת המספרים לבדה אינה מספיקה אם מערבבים בין נקודות ההתחלה של החשבון.
אבן עזרא לבראשית יד, ד; רש״י יד, ה ↗״ברצונם להמלט״
אבן עזרא מפרש שהנמלטים נפלו אל הבורות מרצונם כדי להינצל. כך ״ויפלו שמה״ אינו מחייב שהם מתו. רש״י מביא דרך מדרשית אחרת, על הצלת מלך סדום מן החמר. ההבדל חשוב, כי מלך סדום מופיע שוב לאחר הניצחון. העיבוד אינו מוסיף מוות, החלפת מלך או נס שאינם נאמרים במפורש בפסוק.
אבן עזרא לבראשית יד, י ↗״כך עושים ליגיעי מלחמה״
רש״י מסביר את הלחם והיין כדאגה למי שהתייגעו במלחמה. הוא מביא גם זיהוי מדרשי של מלכי צדק עם שם בן נח, ורמז למנחות ולנסכים שיקריבו הצאצאים. אלה רבדים שונים בפירוש. המקרא עצמו מציג כאן מלך שלם וכוהן לאל עליון, ולכן שמו ותאריו נשמרים בעיבוד בלי להחליפם בזיהוי המדרשי.
רש״י לבראשית יד, יח ↗״ואברם הוציא המעשר לכבוד השם״
במילים ״וייתן לו״ שמות הנותן והמקבל אינם חוזרים במפורש. אבן עזרא מפרש שאברם נתן את המעשר למלכי צדק לכבוד ה׳, וכך גם רש״י מזהה את הנותן. העיבוד מבהיר את הכינויים לפי קריאה זו ומציין את המקור להכרעה. המעשר הוא עשירית; אין להפוך את הנתינה כאן לתיאור מלא של דיני המעשרות המאוחרים.
אבן עזרא לבראשית יד, כ ↗״הם יקחו חלקם״
רש״י מדגיש את חלקם של ענר, אשכול וממרא, ומסביר שגם השומרים על הכלים מקבלים חלק עם הלוחמים. הוא קושר זאת לכלל שקבע דוד בספר שמואל. אברם אינו כופה על בעלי בריתו את ויתורו האישי. הלימוד מזכיר שמידת נדיבות או הימנעות מרווח צריכה להבחין בין מה ששייך לאדם ובין זכויותיהם של אחרים.
רש״י לבראשית יד, כד ↗