וּכְשֶׁסִּימוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בָּאוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לְהַלְבִּין, וְאָמְרוּ שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לֹא הִבְדִּילוּ אֶת עַצְמָם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: הַכְּנַעֲנִים, הַחִתִּים, הַפְּרִזִּים, הַיְבוּסִים, הָעַמּוֹנִים, הַמֹּאָבִים, הַמִּצְרִים וְהָאֱמֹרִים, כְּמוֹ שֶׁהֵם מְגִלִּים.
וּכְכַלּ֣וֹת אֵ֗לֶּה נִגְּשׁ֨וּ אֵלַ֤י הַשָּׂרִים֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־נִבְדְּל֞וּ הָעָ֤ם יִשְׂרָאֵל֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֔ם מֵעַמֵּ֖י הָאֲרָצ֑וֹת כְּ֠תוֹעֲבֹֽתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִ֨י הַחִתִּ֜י הַפְּרִזִּ֣י הַיְבוּסִ֗י הָֽעַמֹּנִי֙ הַמֹּ֣אָבִ֔י הַמִּצְרִ֖י וְהָאֱמֹרִֽי׃עזרא · פרק ט׳
הַבְּשׂוֹרָה עַל הַתַּעֲרֹבֶת וְתֵאָבַת הָעֶצֶב שֶׁל עֶזְרָא
עֶזְרָא מַבְשִׂיר אֶת הַמַּשׂוֹרֶת עַל הַתַּעֲרֹבֶת וּמְשַׁקֵּעַ בִּתְפִלָּה עַל חַטְּאוֹת הָעָם
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
עזרא ט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הַבְּשׂוֹרָה עַל הַתַּעֲרֹבֶת וְתֵאָבַת הָעֶצֶב שֶׁל עֶזְרָא
כִּי הֵם לָקְחוּ לְעַצְמָם מִבְּנֹתֵיהֶם וּמִבְּנֵיהֶם, וְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ מָהֲלָךְ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת. וְהָיָה לְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים בַּמַּעֲלָה הַזֹּאת לְרִאשׁוֹנָה.
כִּֽי־נָשְׂא֣וּ מִבְּנֹֽתֵיהֶ֗ם לָהֶם֙ וְלִבְנֵיהֶ֔ם וְהִתְעָֽרְבוּ֙ זֶ֣רַע הַקֹּ֔דֶשׁ בְּעַמֵּ֖י הָאֲרָצ֑וֹת וְיַ֧ד הַשָּׂרִ֣ים וְהַסְּגָנִ֗ים הָֽיְתָ֛ה בַּמַּ֥עַל הַזֶּ֖ה רִאשׁוֹנָֽה׃ (ס)וּכְשֶׁשְׁמַעְתִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בְּגָדַי וְאֶת מְעִילִי, וְעָשִׂיתִי לְעַצְלַע בְּשַׂעַר רֹאשִׁי וְזַקְנִי, וְיָשַׁבְתִּי בְּשׁוֹמְמוּת.
וּכְשָׁמְעִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה קָרַ֥עְתִּי אֶת־בִּגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י וָאֶמְרְטָ֞ה מִשְּׂעַ֤ר רֹאשִׁי֙ וּזְקָנִ֔י וָאֵשְׁבָ֖ה מְשׁוֹמֵֽם׃וְאֵלַי הִתְכַּבְּסוּ כָּל הַמְּיֻחָדִים לְדִבְרֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּגְלַל הַמַּעֲלָה שֶׁל הַגּוֹלָה, וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי בְּשׁוֹמְמוּת עַד לְעֵת הַמִּנְחָה שֶׁל הָעֶרֶב.
וְאֵלַ֣י יֵאָסְפ֗וּ כֹּ֤ל חָרֵד֙ בְּדִבְרֵ֣י אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ל מַ֣עַל הַגּוֹלָ֑ה וַאֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב מְשׁוֹמֵ֔ם עַ֖ד לְמִנְחַ֥ת הָעָֽרֶב׃תפילת עזרא על העוונות
ובזמן הקרבת המנחה של הערב, קמתי משהתענית, קרעתי את בגדיי ואת מעילים שלי, ישבתי על ברכיי ופרשתי את כפיי אל הַשֵׁם אֱלֹהַי.
וּבְמִנְחַ֣ת הָעֶ֗רֶב קַ֚מְתִּי מִתַּֽעֲנִיתִ֔י וּבְקָרְעִ֥י בִגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י וָֽאֶכְרְעָה֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וָאֶפְרְשָׂ֥ה כַפַּ֖י אֶל־יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ואמרתי: אלוהיי, אני מרגישה בושה וחרדה להרים את פניי אליך, אלוהיי, כי העוונות שלנו גדלו מאוד והאשמות שלנו הגיעו עד השמים.
וָאֹמְרָ֗ה אֱלֹהַי֙ בֹּ֣שְׁתִּי וְנִכְלַ֔מְתִּי לְהָרִ֧ים אֱלֹהַ֛י פָּנַ֖י אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י עֲוֺנֹתֵ֤ינוּ רָבוּ֙ לְמַ֣עְלָה רֹּ֔אשׁ וְאַשְׁמָתֵ֥נוּ גָדְלָ֖ה עַ֥ד לַשָּׁמָֽיִם׃מתקופת אבותינו אנחנו נמצאים באשמה גדולה עד היום הזה, ובגלל העוונות שלנו המלכים שלנו והכהנים שלנו נמסרו לידי מלכי הארצות, בחרב, בשבי, בביזה ובהשפלת פנים, בדיוק כמו היום הזה.
מִימֵ֣י אֲבֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ בְּאַשְׁמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּבַעֲוֺנֹתֵ֡ינוּ נִתַּ֡נּוּ אֲנַחְנוּ֩ מְלָכֵ֨ינוּ כֹהֲנֵ֜ינוּ בְּיַ֣ד ׀ מַלְכֵ֣י הָאֲרָצ֗וֹת בַּחֶ֜רֶב בַּשְּׁבִ֧י וּבַבִּזָּ֛ה וּבְבֹ֥שֶׁת פָּנִ֖ים כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ועכשיו, רק לרגע קצר, הייתה חסד מאת הַשֵׁם אֱלֹהֵינוּ, כדי להשאיר לנו שארית שורדה, ולתת לנו מועד במקום הקדוש שלו, כדי להאיר את עיני אלוהינו ולתת לנו קצת חיים בעבודתנו.
וְעַתָּ֡ה כִּמְעַט־רֶגַע֩ הָיְתָ֨ה תְחִנָּ֜ה מֵאֵ֣ת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ לְהַשְׁאִ֥יר לָ֙נוּ֙ פְּלֵיטָ֔ה וְלָתֶת־לָ֥נוּ יָתֵ֖ד בִּמְק֣וֹם קָדְשׁ֑וֹ לְהָאִ֤יר עֵינֵ֙ינוּ֙ אֱלֹהֵ֔ינוּ וּלְתִתֵּ֛נוּ מִֽחְיָ֥ה מְעַ֖ט בְּעַבְדֻתֵֽנוּ׃תחינת עזרא על עזבת המצוות
כי אנחנו עבדים, ובשירותנו, אלוהינו לא עזב אותנו, והוא הראה לנו חסד לפני מלכי פרס כדי לתת לנו חיים, כדי להקים מחדש את בית אלוהינו ולהחזיק את חורבותיו, ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלים.
כִּֽי־עֲבָדִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וּבְעַבְדֻ֔תֵנוּ לֹ֥א עֲזָבָ֖נוּ אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽיַּט־עָלֵ֣ינוּ חֶ֡סֶד לִפְנֵי֩ מַלְכֵ֨י פָרַ֜ס לָֽתֶת־לָ֣נוּ מִֽחְיָ֗ה לְרוֹמֵ֞ם אֶת־בֵּ֤ית אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ וּלְהַעֲמִ֣יד אֶת־חָרְבֹתָ֔יו וְלָֽתֶת־לָ֣נוּ גָדֵ֔ר בִּֽיהוּדָ֖ה וּבִירוּשָׁלִָֽם׃ (ס)ועכשיו, מה נאמר לאלוהינו אחרי כל זה, כשיש לנו שכיח שעזבנו את המצוות שלך?
וְעַתָּ֛ה מַה־נֹּאמַ֥ר אֱלֹהֵ֖ינוּ אַֽחֲרֵי־זֹ֑את כִּ֥י עָזַ֖בְנוּ מִצְוֺתֶֽיךָ׃אלו המצוות שציווית ביד עבדיך הנביאים, לומר: הארץ שאליה אתם באים כדי לכבוש היא ארץ נדחת, בגלל המעשים המגעילים של עמי הארצות, שהיו מלאים בטומאה מכל צד.
אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתָ בְּיַ֨ד עֲבָדֶ֣יךָ הַנְּבִיאִים֮ לֵאמֹר֒ הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם בָּאִים֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֤רֶץ נִדָּה֙ הִ֔יא בְּנִדַּ֖ת עַמֵּ֣י הָאֲרָצ֑וֹת בְּתוֹעֲבֹֽתֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֥ר מִלְא֛וּהָ מִפֶּ֥ה אֶל־פֶּ֖ה בְּטֻמְאָתָֽם׃ועכשיו, אל תתנו את בנותיכם לבניהם ואל תיקחו את בניהם לבנותיכם, אל תחפשו להם שלום וטוב לעולם, כדי שתתחזקו ותאכלו מטוב הארץ ותורישו את בנכם לעולם.
וְ֠עַתָּה בְּֽנוֹתֵיכֶ֞ם אַל־תִּתְּנ֣וּ לִבְנֵיהֶ֗ם וּבְנֹֽתֵיהֶם֙ אַל־תִּשְׂא֣וּ לִבְנֵיכֶ֔ם וְלֹֽא־תִדְרְשׁ֧וּ שְׁלֹמָ֛ם וְטוֹבָתָ֖ם עַד־עוֹלָ֑ם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וַאֲכַלְתֶּם֙ אֶת־ט֣וּב הָאָ֔רֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם לִבְנֵיכֶ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃תפילת עזרא על חטא השידוכים
ואחרי כל מה שקרה לנו בגלל המעשים הרעים שלנו והאשמה הגדולה שלנו, כי אתה אלוהינו, חסכת מאיתנו את העונש על עוונותינו ונתת לנו קצת הישרדות כזו.
וְאַֽחֲרֵי֙ כָּל־הַבָּ֣א עָלֵ֔ינוּ בְּמַעֲשֵׂ֙ינוּ֙ הָרָעִ֔ים וּבְאַשְׁמָתֵ֖נוּ הַגְּדֹלָ֑ה כִּ֣י ׀ אַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ חָשַׂ֤כְתָּֽ לְמַ֙טָּה֙ מֵֽעֲוֺנֵ֔נוּ וְנָתַ֥תָּה לָּ֛נוּ פְּלֵיטָ֖ה כָּזֹֽאת׃האם נחזור שוב להפר את המצוות שלך ולהתחתן עם העמים המגעילים האלו? האם לא תכעס עלינו עד שלא יישאר מאיתנו אף שארית או פליטה?
הֲנָשׁוּב֙ לְהָפֵ֣ר מִצְוֺתֶ֔יךָ וּ֨לְהִתְחַתֵּ֔ן בְּעַמֵּ֥י הַתֹּעֵב֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הֲל֤וֹא תֶֽאֱנַף־בָּ֙נוּ֙ עַד־כַּלֵּ֔ה לְאֵ֥ין שְׁאֵרִ֖ית וּפְלֵיטָֽה׃ (פ)השם אלוהי ישראל, אתה צדיק, כי נשארנו רק קצת, כמו היום הזה. הנה אנחנו לפניך עם האשמה שלנו, כי אין לנו יכולת לעמוד לפניך בגלל זה.
יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ צַדִּ֣יק אַ֔תָּה כִּֽי־נִשְׁאַ֥רְנוּ פְלֵיטָ֖ה כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הִנְנ֤וּ לְפָנֶ֙יךָ֙ בְּאַשְׁמָתֵ֔ינוּ כִּ֣י אֵ֥ין לַעֲמ֛וֹד לְפָנֶ֖יךָ עַל־זֹֽאת׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הַבְּשׂוֹרָה עַל הַתַּעֲרֹבֶת וְתֵאָבַת הָעֶצֶב שֶׁל עֶזְרָא
וּכְכַלּ֣וֹת אֵ֗לֶּה נִגְּשׁ֨וּ אֵלַ֤י הַשָּׂרִים֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־נִבְדְּל֞וּ הָעָ֤ם יִשְׂרָאֵל֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֔ם מֵעַמֵּ֖י הָאֲרָצ֑וֹת כְּ֠תוֹעֲבֹֽתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִ֨י הַחִתִּ֜י הַפְּרִזִּ֣י הַיְבוּסִ֗י הָֽעַמֹּנִי֙ הַמֹּ֣אָבִ֔י הַמִּצְרִ֖י וְהָאֱמֹרִֽי׃
כִּֽי־נָשְׂא֣וּ מִבְּנֹֽתֵיהֶ֗ם לָהֶם֙ וְלִבְנֵיהֶ֔ם וְהִתְעָֽרְבוּ֙ זֶ֣רַע הַקֹּ֔דֶשׁ בְּעַמֵּ֖י הָאֲרָצ֑וֹת וְיַ֧ד הַשָּׂרִ֣ים וְהַסְּגָנִ֗ים הָֽיְתָ֛ה בַּמַּ֥עַל הַזֶּ֖ה רִאשׁוֹנָֽה׃ (ס)
וּכְשָׁמְעִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה קָרַ֥עְתִּי אֶת־בִּגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י וָאֶמְרְטָ֞ה מִשְּׂעַ֤ר רֹאשִׁי֙ וּזְקָנִ֔י וָאֵשְׁבָ֖ה מְשׁוֹמֵֽם׃
וְאֵלַ֣י יֵאָסְפ֗וּ כֹּ֤ל חָרֵד֙ בְּדִבְרֵ֣י אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ל מַ֣עַל הַגּוֹלָ֑ה וַאֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב מְשׁוֹמֵ֔ם עַ֖ד לְמִנְחַ֥ת הָעָֽרֶב׃
תפילת עזרא על העוונות
וּבְמִנְחַ֣ת הָעֶ֗רֶב קַ֚מְתִּי מִתַּֽעֲנִיתִ֔י וּבְקָרְעִ֥י בִגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י וָֽאֶכְרְעָה֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וָאֶפְרְשָׂ֥ה כַפַּ֖י אֶל־יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃
וָאֹמְרָ֗ה אֱלֹהַי֙ בֹּ֣שְׁתִּי וְנִכְלַ֔מְתִּי לְהָרִ֧ים אֱלֹהַ֛י פָּנַ֖י אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י עֲוֺנֹתֵ֤ינוּ רָבוּ֙ לְמַ֣עְלָה רֹּ֔אשׁ וְאַשְׁמָתֵ֥נוּ גָדְלָ֖ה עַ֥ד לַשָּׁמָֽיִם׃
מִימֵ֣י אֲבֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ בְּאַשְׁמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּבַעֲוֺנֹתֵ֡ינוּ נִתַּ֡נּוּ אֲנַחְנוּ֩ מְלָכֵ֨ינוּ כֹהֲנֵ֜ינוּ בְּיַ֣ד ׀ מַלְכֵ֣י הָאֲרָצ֗וֹת בַּחֶ֜רֶב בַּשְּׁבִ֧י וּבַבִּזָּ֛ה וּבְבֹ֥שֶׁת פָּנִ֖ים כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
וְעַתָּ֡ה כִּמְעַט־רֶגַע֩ הָיְתָ֨ה תְחִנָּ֜ה מֵאֵ֣ת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ לְהַשְׁאִ֥יר לָ֙נוּ֙ פְּלֵיטָ֔ה וְלָתֶת־לָ֥נוּ יָתֵ֖ד בִּמְק֣וֹם קָדְשׁ֑וֹ לְהָאִ֤יר עֵינֵ֙ינוּ֙ אֱלֹהֵ֔ינוּ וּלְתִתֵּ֛נוּ מִֽחְיָ֥ה מְעַ֖ט בְּעַבְדֻתֵֽנוּ׃
תחינת עזרא על עזבת המצוות
כִּֽי־עֲבָדִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וּבְעַבְדֻ֔תֵנוּ לֹ֥א עֲזָבָ֖נוּ אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽיַּט־עָלֵ֣ינוּ חֶ֡סֶד לִפְנֵי֩ מַלְכֵ֨י פָרַ֜ס לָֽתֶת־לָ֣נוּ מִֽחְיָ֗ה לְרוֹמֵ֞ם אֶת־בֵּ֤ית אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ וּלְהַעֲמִ֣יד אֶת־חָרְבֹתָ֔יו וְלָֽתֶת־לָ֣נוּ גָדֵ֔ר בִּֽיהוּדָ֖ה וּבִירוּשָׁלִָֽם׃ (ס)
וְעַתָּ֛ה מַה־נֹּאמַ֥ר אֱלֹהֵ֖ינוּ אַֽחֲרֵי־זֹ֑את כִּ֥י עָזַ֖בְנוּ מִצְוֺתֶֽיךָ׃
אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתָ בְּיַ֨ד עֲבָדֶ֣יךָ הַנְּבִיאִים֮ לֵאמֹר֒ הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם בָּאִים֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֤רֶץ נִדָּה֙ הִ֔יא בְּנִדַּ֖ת עַמֵּ֣י הָאֲרָצ֑וֹת בְּתוֹעֲבֹֽתֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֥ר מִלְא֛וּהָ מִפֶּ֥ה אֶל־פֶּ֖ה בְּטֻמְאָתָֽם׃
וְ֠עַתָּה בְּֽנוֹתֵיכֶ֞ם אַל־תִּתְּנ֣וּ לִבְנֵיהֶ֗ם וּבְנֹֽתֵיהֶם֙ אַל־תִּשְׂא֣וּ לִבְנֵיכֶ֔ם וְלֹֽא־תִדְרְשׁ֧וּ שְׁלֹמָ֛ם וְטוֹבָתָ֖ם עַד־עוֹלָ֑ם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וַאֲכַלְתֶּם֙ אֶת־ט֣וּב הָאָ֔רֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם לִבְנֵיכֶ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃
תפילת עזרא על חטא השידוכים
וְאַֽחֲרֵי֙ כָּל־הַבָּ֣א עָלֵ֔ינוּ בְּמַעֲשֵׂ֙ינוּ֙ הָרָעִ֔ים וּבְאַשְׁמָתֵ֖נוּ הַגְּדֹלָ֑ה כִּ֣י ׀ אַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ חָשַׂ֤כְתָּֽ לְמַ֙טָּה֙ מֵֽעֲוֺנֵ֔נוּ וְנָתַ֥תָּה לָּ֛נוּ פְּלֵיטָ֖ה כָּזֹֽאת׃
הֲנָשׁוּב֙ לְהָפֵ֣ר מִצְוֺתֶ֔יךָ וּ֨לְהִתְחַתֵּ֔ן בְּעַמֵּ֥י הַתֹּעֵב֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הֲל֤וֹא תֶֽאֱנַף־בָּ֙נוּ֙ עַד־כַּלֵּ֔ה לְאֵ֥ין שְׁאֵרִ֖ית וּפְלֵיטָֽה׃ (פ)
יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ צַדִּ֣יק אַ֔תָּה כִּֽי־נִשְׁאַ֥רְנוּ פְלֵיטָ֖ה כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הִנְנ֤וּ לְפָנֶ֙יךָ֙ בְּאַשְׁמָתֵ֔ינוּ כִּ֣י אֵ֥ין לַעֲמ֛וֹד לְפָנֶ֖יךָ עַל־זֹֽאת׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַפֶּסֶק מְתָאֵר אֶת הַגִּלּוּי עַל הַתַּעֲרֹבֶת בְּיִשְׂרָאֵל וְאֶת תְּפִלַּת הַחֲרָטָה הַעֲמוּקָה שֶׁל עֶזְרָא.
הַבְּשׂוֹרָה עַל הַתַּעֲרֹבֶת וְתֵאָבַת הָעֶצֶב שֶׁל עֶזְרָא
הַשָּׂרִים מַבְעִיכִים אֶת הַמַּצָּב שֶׁבּוֹ עַם יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, הִתְעָרְבוּ בְּעַמֵּי כַּנְעַן וְסְבִיבָתָם עַל כְּרֵעַ הַמַּעֲלָה. עֶזְרָא מְבַטֵּאַ אֶת הַדָּבָר בְּצַעַר עֶמְקִי, בְּקֶרַע בְּגָדָיו וּבְשׁוֹמְמוּת, וְכָל הַחֲרֵדִים לַתּוֹרָה מִתְאַסְּפִים אֵלָיו.
תפילת עזרא על העוונות
עזרא מתאר את תפילתו המיוסרת לאחר שנודע על נישואי הזרים. הוא מתאר את הכאב הפיזי והרגשי שלו, ומודה כי למרות העוונות הגדולים של עם ישראל, שהובילו לגלות ולשבי, הַשֵׁם הותיר שארית חיה וקדושה בתוך העם.
תחינת עזרא על עזבת המצוות
עזרא מתאר את חסד ה' ששימר את העם בפרס ואפשר את בניית בית המקדש ושיקום ירושלים. הוא מביע צער עמוק על כך שהעם עזב את מצוות הנביאים והתערבב עם עמי הארצות, וקורא להתרחק מנישואים זרים כדי לשמור על קדושת הארץ ועל המשכיות הדורות.
תפילת עזרא על חטא השידוכים
עזרא מודה לאלוהים על כך שחסך מהעם את העונש המוחלט ומשאיר להם שארית קטנה. הוא מביא את האשמה על המשך הפרת המצוות והתחתנות עם עמים זרים, ומודה שהם עומדים לפני אלוהים כחוטאים ללא יכולת להתגונן.
הַפֶּסֶק מְסִיים בְּתַחֲנוּת עֲמוּקָה עַל הַמּוּצָר הַנֶּעֱלֶה שֶׁנֶּעֶלֶם מִן הָעָם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
העונש על חוסר הנאמנות לברית
״[כג] וכן עזרא אומר (עזרא ט, יד): "הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן בעמי התעבות האלה הלוא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה יהוה אלהי ישראל״
בפרק זה מהספרא, המפרש את המקרא, מובא דבריו של עזרא על המצב של בני ישראל. עזרא אומר שאם יחזרו להפר את המצוות ולהתחתן עם העמים שמתנהגים בצורה לא מוסרית, הַשֵּׁם לא יותיר מאתם שארית או פליטה. זהו תיאור של חרב שמובית על מי שבוחר בדרכים זרות. הסבר זה מבוסס על המקרא (עזרא ו, יד) ומדגיש את האחריות של העם לשמור על זהותו ואמונתו. לפי הפירוש בספרא, חוסר הנאמנות לברית הברית יוביל להשמדה מוחלטת, ללא שום יוצא מן הכלל. הדובר מדגיש את צדק ה' במעמדו כמי שמתנהג בדין וצדק כלפי מי שמפר את הברית.
ספרא, אחרי מות, פרק יג כ״ג ↗הַקְשָׁה עַל הַקְשָׁה: תּוֹרַת הַמִשְׁנֶה בַּמַּקְרֵא
״כְּתִיב וַיָּבוֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ מַרְאִין לוֹ כַּרְמֵי תִמְנָתָה זְרוּעִים כִּלְאַיִם וְאוֹמְרִים לוֹ. בְּנִי. כְּשֵׁם״
בַּמַּקְרֵא מִתְאַיֶה הַקְשָׁה שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה. רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מַסְבֵּר שֶׁהַהַקְשָׁה הִיא מֵהַהוֹרִים שֶׁלּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהַכַּרְמִים הָיוּ רְחָבִים מְאֹד, כָּךְ גַּם הַבָּנוֹת הָיוּ רַבּוֹת וּפְשׁוּטוֹת. הַהוֹרִים לֹא יָדְעוּ שֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ בְּאֹפֶן מְכֻוָּן בַּפְּלִשְׁתִּים. רַבִּי לָעְזָר וְרַבִּי אָבִין דּוֹרְשִׁים עַל הַצּוּרָה שֶׁל הַאיסּוּר. רַבִּי לָעְזָר מְצַיֵן שֶׁבְּשֶׁבַע מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה נֶאֱמַר לֹא לְהִתְחַתֵּן עִמָּם. רַבִּי אָבִים מְבִיאִים אֶת הַהַקְשָׁה עַל שֶׁבַע הָעַמִּים. רַבִּי יִצְחָק מְסַיֵּג כִּי אֶם הַדָּבָר הוּא לְצַד הַלֵּצִים.
תלמוד ירושלמי סוטה א׳:ח׳:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
ההלם של עזרא על קדושת העם
״משומם. עלוב ושומם כמו (יחזקאל ג׳:ט״ו) שבעת ימים משמים בתוכם:״
בפרק זה של ספר עזרא, עזרא שומע על כך שהעם, הכהנים והלויים לא נפרדו מעמי השבטים השונים שסבבו אותם, וגם התחתתו בנשואי זרות. המצב הזה גרם לעזרא לתחושת שבר עמוקה וצער רב. הוא מתאר את עצמו ואת הכהנים כמי שחוו שבעה ימים של אבל וריקנות, בדומה לתיאור הנבואה ביחזקאל על ארץ שוממת ועלובה. רש"י מפרש את המילה "משומם" בפרק זה כתיאור של מצב של עלבון, שרע וריקנות, בדומה לתיאור המדויק של אדמה שוממה ביחזקאל. לפי רש"י, הכאב של עזרא היה בגלל תחושת החורבן והחורבן הרוחני שחוו הכהנים והלוויים.
רש״י על עזרא 9:3:1 ↗הקשר בין ההבטחה לארץ לבין המעשה
״והורשתם. את הארץ לבניכם עד עולם:״
בפרק התשיעי בספר עזרא, נחשפת הבעיה החמורה של בני ישראל ששימחו בנשואת נשות אומות השכם. המנהיגים והכהנים מבינים שהשארת נשים זרות תגרום לאובדן הזהות והקשר לארץ ישראל. המעשה הזה מאיים על המשכיות העם ועל הקשר ההיסטורי לאדמה. רש"י על הפסוקים מפרש את המשמעות של מסירת הארץ לבנים לעולם. הוא מסביר שההבטחה לארץ קשורה ליכולת להוריש אותה לדורות הבאים. לפי פירושו, היכולת לשמור על הטהרה והזהות היא התנאי להמשכיות המורשת והבעלות על הארץ.
רש״י על עזרא 9:12:1 ↗התמודדות עם השוני בתהליך השיבה
״רבו למעלה - רבב ורבה ענין אחד להם.״
בפרק זה של ספר עזרא, מובא הדיווח המדאיג שהנשיאים והעמים שסבבו את עם ישראל התערבבו בתוכם. אנשי ישראל, כולל הכהנים והלויים, לא שמרו על הברית והתחתתו עם עמים זרים. עזרא, כשהשמע את הדברים, חווה מועקה עמוקה וקרע את בגדיו, וביקש רחמים מפני הַשֵּׁם על המצב הקשה. הפרשן אבן עזרא מתייחס למילה "רבו" בפתיחת הפרק. הוא מסביר שיש לכך משמעות אחת, שבה המילה יכולה להתפרש כרבּו או כרבּה, אך הכוונה היא לאותו עניין. הנה מסבירה את המבנה הלכתי ודקדוקי של המקרא, ומחפשת עומק בתוך המילים עצמן.
אבן עזרא על עזרא 9:1:2 ↗המרחק בין הקדושה לחטא
״ארץ נדה - ענין ריחוק כתרגומו ומשקלו גזה.״
בפסוק זה, עזרא מתאר את העוון של בני ישראל שמתערובים בעמים אחרים. המילה "נדה" מתארת מצב של ריחוק או זיהום, כפי שניתן להבין מהמשקל והמשמעות של המילה בתרגום אראמית. זהו מצב שבו הקדושה של העם נפגעת מהקשר עם אלו שאינם שומרים את ברית ה'. רבי אבן עזרא מסביר על המילה "נדה" שהיא מבטאת עניין של ריחוק, בדומה למשמעות של המילה בתרגום אונקלוס. הוא מראה כיצד המושג מצביע על הפרדה ועל פגיעה בטהרה. הפירוש מתמקד במשמעות הלשונית של המילה כדי להבהיר את חומרת המצב שבו העם התרחק ממה שנדרש ממנו.
אבן עזרא על עזרא 9:11:1 ↗