נִשְׁמַע בְּאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל, אֲמִירָה שֶׁפְּקֻדּוֹת הָעִיר צְרִיכוֹת וְכָל אִישׁ בְּיָדוֹ כְּלִי הַשְׁמָדָה.
וַיִּקְרָ֣א בְאָזְנַ֗י ק֤וֹל גָּדוֹל֙ לֵאמֹ֔ר קָרְב֖וּ פְּקֻדּ֣וֹת הָעִ֑יר וְאִ֛ישׁ כְּלִ֥י מַשְׁחֵת֖וֹ בְּיָדֽוֹ׃יחזקאל · פרק ט׳
הַצִּו לַסַּמֵּת בְּתָו וְהַהַכָּה עַל חֶטְא יְרוּשָׁלַם
הַשֵּׁם שׁוֹלֵחַ אֶת הַמַּשְׁגִּיחִים לְהַכְרִיעַ בְּדִין וּלְסַמֵּת אֶת אֵלֶּה הַמִּתְאַסְּפִים לְהַשְׁמִיד אֶת הַעִיר בְּעַל הַחֲטָאִים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
יחזקאל ט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הַצִּו לַסַּמֵּת בְּתָו
וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאוּ מִכִּוֶּן שַׁעַר הָעֶלְיוֹן הַפּוֹנֶה צָפוֹן, וְכָל אֶחָד מֵהֶם נוֹשֵׂא כְּלִי הַשְׁמָדָה, וְאִישׁ אֶחָד מֵהֶם לָבוּשׁ בְּבִגְדֵי בַּדִּים וְקֶסֶת סוֹפֵר בַּרְכַּיִם, וְהֵם נִכְנְסוּ וְעָמְדוּ לְיַד מִזְבַּח הַנְּחוֹשֶׁת.
וְהִנֵּ֣ה שִׁשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֡ים בָּאִ֣ים ׀ מִדֶּרֶךְ־שַׁ֨עַר הָעֶלְי֜וֹן אֲשֶׁ֣ר ׀ מָפְנֶ֣ה צָפ֗וֹנָה וְאִ֨ישׁ כְּלִ֤י מַפָּצוֹ֙ בְּיָד֔וֹ וְאִישׁ־אֶחָ֤ד בְּתוֹכָם֙ לָבֻ֣שׁ בַּדִּ֔ים וְקֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמָתְנָ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ וַיַּ֣עַמְד֔וּ אֵ֖צֶל מִזְבַּ֥ח הַנְּחֹֽשֶׁת׃וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עָלָה מֵעַל הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ עֲלֵיהֶם אֶל מִפְתַּן הַבַּיִת, וְהוּא קָרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבוּשׁ בְּבִגְדֵי בַּדִּים וְקֶסֶת סוֹפֵר בַּרְכַּיִם.
וּכְב֣וֹד ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נַעֲלָה֙ מֵעַ֤ל הַכְּרוּב֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה עָלָ֔יו אֶ֖ל מִפְתַּ֣ן הַבָּ֑יִת וַיִּקְרָ֗א אֶל־הָאִישׁ֙ הַלָּבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר קֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמָתְנָֽיו׃ (ס)וַיהֹוָה אָמַר לוֹ: עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם וְסַמֵּת בְּתָו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַמִּתְלוֹנְנִים בִּגְלַל כָּל הַתּוֹעֲבוֹת שֶׁעוֹשִׂים בְּתוֹכָהּ.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אלו [אֵלָ֔יו] עֲבֹר֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר בְּת֖וֹךְ יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְהִתְוִ֨יתָ תָּ֜ו עַל־מִצְח֣וֹת הָאֲנָשִׁ֗ים הַנֶּֽאֱנָחִים֙ וְהַנֶּ֣אֱנָקִ֔ים עַ֚ל כָּל־הַתּ֣וֹעֵב֔וֹת הַֽנַּעֲשׂ֖וֹת בְּתוֹכָֽהּ׃הַהַכָּה וְהַזְּעָקָה
לָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הוּא אָמַר בְּאָזְנָיו: עִבְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּעִיר, וּהֲכוּ. אַל תַּסְתִּירוּ אֶת עֵינֵיכֶם וְאַל תְּרַחֲמוּ.
וּלְאֵ֙לֶּה֙ אָמַ֣ר בְּאָזְנַ֔י עִבְר֥וּ בָעִ֛יר אַחֲרָ֖יו וְהַכּ֑וּ על־[אַל־] תָּחֹ֥ס עיניכם [עֵינְכֶ֖ם] וְאַל־תַּחְמֹֽלוּ׃הוּא אָמַר לְהַכּוֹת אֶת הַזְּקֵנִים, אֶת הַנּוֹעֲרִים, אֶת הַבְּתוּלִים, אֶת הַיְּלָדִים וְאֶת הַנָּשִׁים, וְלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁעָלֵיהֶם הַתֹּף. אַךְ אַל תִּגְּשׁוּ לְאִישׁ שֶׁעָלָיו הַתֹּף, וּתְחִלּוּ לְהַכּוֹת מֵהַמִּקְדָּשׁ. וְהֵם הִתְחִילוּ לְהַכּוֹת בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַבַּיִת.
זָקֵ֡ן בָּח֣וּר וּבְתוּלָה֩ וְטַ֨ף וְנָשִׁ֜ים תַּהַרְג֣וּ לְמַשְׁחִ֗ית וְעַל־כָּל־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־עָלָ֤יו הַתָּו֙ אַל־תִּגַּ֔שׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁ֖י תָּחֵ֑לּוּ וַיָּחֵ֙לּוּ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הַזְּקֵנִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י הַבָּֽיִת׃וְהוּא אָמַר לָהֶם: טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמִלְאוּ אֶת הֶחֲצֵרוֹת בְּגְוָיוֹת. צְאוּ וְהִכּוּ בָּעִיר.
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם טַמְּא֣וּ אֶת־הַבַּ֗יִת וּמַלְא֧וּ אֶת־הַחֲצֵר֛וֹת חֲלָלִ֖ים צֵ֑אוּ וְיָצְא֖וּ וְהִכּ֥וּ בָעִֽיר׃וַאֲחַר שֶׁהֵם הִכּוּ, נִשְׁאַרְתִּי לְבַד, וְנָפַלְתִּי עַל פָּנַי, וְזָעַקְתִּי וְאָמַרְתִּי: אָהָהּ, אֲדֹנָי יְהוִה, הַאִם אַתָּה הַמַּשְׁמִיד, שֶׁהִשְׁפַּכְתָּ אֶת חֲמָתְךָ עַל כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּירוּשָׁלִַם?
וַֽיְהִי֙ כְּהַכּוֹתָ֔ם וְנֵֽאשֲׁאַ֖ר אָ֑נִי וָאֶפְּלָ֨ה עַל־פָּנַ֜י וָאֶזְעַ֗ק וָֽאֹמַר֙ אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הֲמַשְׁחִ֣ית אַתָּ֗ה אֵ֚ת כָּל־שְׁאֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בְּשָׁפְכְּךָ֥ אֶת־חֲמָתְךָ֖ עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃חֲרַט הַדִּין עַל חֶטְא יְרוּשָׁלַם
הוא אמר לי שהחטא של בית ישראל ויהודה גדול מאוד מאוד, ושהארץ מלאה בדם והעיר מלאה בעוולה, כי הם אמרו שהשם עזב את הארץ ואין השם רואה.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲוֺ֨ן בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֤ל וִֽיהוּדָה֙ גָּדוֹל֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַתִּמָּלֵ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דָּמִ֔ים וְהָעִ֖יר מָלְאָ֣ה מֻטֶּ֑ה כִּ֣י אָמְר֗וּ עָזַ֤ב יְהוָה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְאֵ֥ין יְהוָ֖ה רֹאֶֽה׃וגם אני לא אחוס, ולא ארחם, ואנהג בהם כדרכם, בראשם נתתי את הדין.
וְגַ֨ם־אֲנִ֔י לֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמֹ֑ל דַּרְכָּ֖ם בְּרֹאשָׁ֥ם נָתָֽתִּי׃והנה איש לבוש בבגדי פשתן, עם קסת בירכיו, שחזר ואמר: עשיתי כפי שצווית אותי.
וְהִנֵּ֞ה הָאִ֣ישׁ ׀ לְבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַקֶּ֙סֶת֙ בְּמָתְנָ֔יו מֵשִׁ֥יב דָּבָ֖ר לֵאמֹ֑ר עָשִׂ֕יתִי כאשר [כְּכֹ֖ל] [אֲשֶׁ֥ר] צִוִּיתָֽנִי׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הַצִּו לַסַּמֵּת בְּתָו
וַיִּקְרָ֣א בְאָזְנַ֗י ק֤וֹל גָּדוֹל֙ לֵאמֹ֔ר קָרְב֖וּ פְּקֻדּ֣וֹת הָעִ֑יר וְאִ֛ישׁ כְּלִ֥י מַשְׁחֵת֖וֹ בְּיָדֽוֹ׃
וְהִנֵּ֣ה שִׁשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֡ים בָּאִ֣ים ׀ מִדֶּרֶךְ־שַׁ֨עַר הָעֶלְי֜וֹן אֲשֶׁ֣ר ׀ מָפְנֶ֣ה צָפ֗וֹנָה וְאִ֨ישׁ כְּלִ֤י מַפָּצוֹ֙ בְּיָד֔וֹ וְאִישׁ־אֶחָ֤ד בְּתוֹכָם֙ לָבֻ֣שׁ בַּדִּ֔ים וְקֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמָתְנָ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ וַיַּ֣עַמְד֔וּ אֵ֖צֶל מִזְבַּ֥ח הַנְּחֹֽשֶׁת׃
וּכְב֣וֹד ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נַעֲלָה֙ מֵעַ֤ל הַכְּרוּב֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה עָלָ֔יו אֶ֖ל מִפְתַּ֣ן הַבָּ֑יִת וַיִּקְרָ֗א אֶל־הָאִישׁ֙ הַלָּבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר קֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמָתְנָֽיו׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אלו [אֵלָ֔יו] עֲבֹר֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר בְּת֖וֹךְ יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְהִתְוִ֨יתָ תָּ֜ו עַל־מִצְח֣וֹת הָאֲנָשִׁ֗ים הַנֶּֽאֱנָחִים֙ וְהַנֶּ֣אֱנָקִ֔ים עַ֚ל כָּל־הַתּ֣וֹעֵב֔וֹת הַֽנַּעֲשׂ֖וֹת בְּתוֹכָֽהּ׃
הַהַכָּה וְהַזְּעָקָה
וּלְאֵ֙לֶּה֙ אָמַ֣ר בְּאָזְנַ֔י עִבְר֥וּ בָעִ֛יר אַחֲרָ֖יו וְהַכּ֑וּ על־[אַל־] תָּחֹ֥ס עיניכם [עֵינְכֶ֖ם] וְאַל־תַּחְמֹֽלוּ׃
זָקֵ֡ן בָּח֣וּר וּבְתוּלָה֩ וְטַ֨ף וְנָשִׁ֜ים תַּהַרְג֣וּ לְמַשְׁחִ֗ית וְעַל־כָּל־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־עָלָ֤יו הַתָּו֙ אַל־תִּגַּ֔שׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁ֖י תָּחֵ֑לּוּ וַיָּחֵ֙לּוּ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הַזְּקֵנִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י הַבָּֽיִת׃
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם טַמְּא֣וּ אֶת־הַבַּ֗יִת וּמַלְא֧וּ אֶת־הַחֲצֵר֛וֹת חֲלָלִ֖ים צֵ֑אוּ וְיָצְא֖וּ וְהִכּ֥וּ בָעִֽיר׃
וַֽיְהִי֙ כְּהַכּוֹתָ֔ם וְנֵֽאשֲׁאַ֖ר אָ֑נִי וָאֶפְּלָ֨ה עַל־פָּנַ֜י וָאֶזְעַ֗ק וָֽאֹמַר֙ אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הֲמַשְׁחִ֣ית אַתָּ֗ה אֵ֚ת כָּל־שְׁאֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בְּשָׁפְכְּךָ֥ אֶת־חֲמָתְךָ֖ עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃
חֲרַט הַדִּין עַל חֶטְא יְרוּשָׁלַם
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲוֺ֨ן בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֤ל וִֽיהוּדָה֙ גָּדוֹל֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַתִּמָּלֵ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דָּמִ֔ים וְהָעִ֖יר מָלְאָ֣ה מֻטֶּ֑ה כִּ֣י אָמְר֗וּ עָזַ֤ב יְהוָה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְאֵ֥ין יְהוָ֖ה רֹאֶֽה׃
וְגַ֨ם־אֲנִ֔י לֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמֹ֑ל דַּרְכָּ֖ם בְּרֹאשָׁ֥ם נָתָֽתִּי׃
וְהִנֵּ֞ה הָאִ֣ישׁ ׀ לְבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַקֶּ֙סֶת֙ בְּמָתְנָ֔יו מֵשִׁ֥יב דָּבָ֖ר לֵאמֹ֑ר עָשִׂ֕יתִי כאשר [כְּכֹ֖ל] [אֲשֶׁ֥ר] צִוִּיתָֽנִי׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַפסוקִים מְתָאֲרִים אֶת הַתְּהוּת הַמַּפְרִידָה בֵּין הַנֶּחֱמָלִים לְעַד לְעַד לְבֵין אֵלֶּה שֶׁחֶטְאָם נֶחְרַשׁ לִפְנֵי הַשֵּׁם.
הַצִּו לַסַּמֵּת בְּתָו
הַנָּבִיא רוֹאֶה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים הַבָּאִים לְבַצֵּעַ הַשְׁמָדָה, וּכְבוֹד הַשֵּׁם עוֹלֶה אֶל הַבַּיִת. הַשֵּׁם מְצַוֶּה אֶת הָאִישׁ הַלָּבוּשׁ בְּבִגְדֵי בַּדִּים לְסַמֵּת בְּתָו עַל כָּל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְלוֹנְנִים מִפְּנֵי הָעֲוֹנוֹת הַנּוֹרָאִים שֶׁנִּעֲשׂוּ בָעִיר.
הַהַכָּה וְהַזְּעָקָה
הַחֲזוֹן מְתָאֵר אֶת הַצִּוּי לַהַכָּה בְּירוּשָׁלִַם בְּעַיִן הַשְּׁמִידָה, הַמַּתְחִילָה בַּמִּקְדָּשׁ וּמִתְפַּרֶשֶׂת לְכָל הָעִיר. הַמַּשְׁמִידִים מְבַצְעִים אֶת הַמְּפַצֶּחַת וְהַטֻּמְאָה, וְהַנָּבִיא מְבַטֵּא אֶת כְּאֵבָתוֹ וְאֶת הַפַּחַד מֵהַשְּׁמִידַת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל.
חֲרַט הַדִּין עַל חֶטְא יְרוּשָׁלַם
הַנָּבִיא שׁוֹמֵעַ אֶת הַפְּסָק הַנּוֹקֵד עַל הָעַוְלָה הַגְּדוֹלָה בְּיְרוּשָׁלַם, כְּאִם הַשֵּׁם עָזַב אֶת הָאָרֶץ. הַשֵּׁם מַכְרִיעַ לְבַצֵּעַ הַדִּין בְּלִי רַחֲמִים, וְהָאִישׁ הַמְּשַׁלֵּם אֶת הַמִּטְבָה מְדַוֵּעַ שֶׁהוּא בָּלַע אֶת הַמְּצִיאוּת כְּפִי הַצִּוּוּי.
הַתְּהוּלָה מִסְתַּיֶּמֶת בְּכֹל הַתַּעֲנוּת הַנֶּעֶשָׂה בְּחֶרְפַּת יְרוּשָׁלַם וּבְכָל הַחֲטָאִים שֶׁעָשׂוּ כֻּלָּם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
קול הקרבה והמנהלים
״אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת נִגְבָּה פָּסוּק זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא בְאׇזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ״.״
בקטע זה מהתלמוד במסכת סנהדרין, רב חנינא מביא דברים המדברים על משמעות הפסוק המתאר קול גדול המכריז על קרבת הפקודים לעיר, כשהכל נושא כלי הרס בידו. הוא מציין כי פסוק זה נאסף ולא הופסק במשך עשרים וארבעה דורות. ההסבר של רב חנינא מתמקד בזמן שבו הפסוק הפסיק להיות רלוונטי או נחשב כחלק מהדיון התקני. המקור אינו מפרש את תוכן החזיון עצמו, אלא מציין את התקופה ההיסטורית-הלכתית שבה הפסוק הזה נחשב ככזה שאינו נדון עוד כחלק מהדיון הרגיל.
סנהדרין ק״ב א:ט״ז ↗וַיְּדַבְּרֵי עָלַי וְהִנֵּה אִישׁ לָבוּשׁ בַּבַּדִּים, אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמִטְעָתוֹ, עֹמֵד בְּתוֹךְ הֶחָצֵר. וַיִּתֵּן בְּיָדוֹ מַקֵּל כְּכַתָּר. וַיָּקָם רוּחַ וּבְתוֹךְ הָעֲנָנִים הִנֵּה אִישׁ, עֹמֵד בְּמִזְרַח הַשַּׁעַר. וַיֹּאמֶר קוֹל לִי לֵאמֹר: הֶעֱבֵד אֶת הָעִיר מֵעַל רֹאשֶׁיהָ וְהַקֵּד אֶל לְבָבוֹ. וַיֵּלֶךְ אִישׁ, וְהִנֵּה אִישׁ לָבוּשׁ בַּבַּדִּים, אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמִטְעָתוֹ, וַיֵּלֶךְ בְּמִשְׁטַח הָעִיר לְהַכִּית. וַיֵּלֶת אִישׁ אֶחָד, וְהִנֵּה אִישׁ לָבוּשׁ בַּבַּדִּים, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מִקְפֶּה, וַיָּבֹא אֶל הַשַּׁעַר, וַיַּעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנוֹ. וַיָּשֶׁב אִישׁ הַבַּדִּים הַזֶּה, וַיַּעֲלֶה דָּבָר לֵאמֹר: כִּיתַתְתָּ בְּעַל עֲצָב וְשֶׁבֶר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָם. וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: הֲלֹא הִבְטַעְתָּ בְּעַד צִיוֹן? וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: עַל כָּל רְשָׁעִים וּכְלִילֵי יְרוּשָׁלָם, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הָעִיר, וְעַל כָּל אֲשֶׁר קָרָא לִי. וְלֹא יָחַס אָנִי עֵינִי וְלֹא יָשַׁב לִבִּי לְחֶסְדָּם; וְנָתַתִּי לָהֶם כַּעֲקֹב רָעָה, כַּזָּעַת חָטָא; וְכִי יִהְיֶה כַּגָּדוֹל כֵּן הַקָּטֹן, כִּי כָּל אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת כָּל מַעֲשַׂי, וְכָל אֲשֶׁר יִרְאוּ אֶת מַעֲשַׂי, יַעֲשׂוּ רָעָה בְּאַרְצָם.
״וּכְתִיב: ״וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמׇתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוֹצִיאוּ לְגַבְרִיאֵל מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, וּמַחְיוּהוּ שִׁיתִּין״
וַיְדַבֵּר עִמִּי וְהִנֵּה כָּל כֹּל הַנִּשְׁמָע בְּקוֹלִי, וּבֵין הַתּוֹרִים הַנִּצָּבִים בַּשַּׁעַר, וְהִנֵּה אִישׁ לְבוּשׁ בַּדִּים עִם מַקֵּל בְּיָדוֹ, וַיָּבֹא אֶל־יְהוֹבֶק אֶל־שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ. וַיְּהִי כִּשְׁמֹעַ לְדַבֵּר הַמַּדְבִּיר, וְהִנֵּה אִישׁ לְבוּשׁ בַּדִּים, אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמִתְנָיו, וַיָּבֹא אֶל־הָעָם, וַיָּבֹא אֶל־הַשַּׁעַר, וְהִנֵּה אִישׁ לְבוּשׁ בַּדִּים עִם מַקֵּל בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמִתְנָיו, לָלֶכֶת בְּקֶרֶב הָעִיר וְלֵלֵךְ וְלִכְתֹּב בְּמִצְטַדֵּק עַל רָאשֵׁי הָעַם וְעַל כָּל בֵּית יְרוּשָׁלִָם אֲשֶׁר אֲנִי בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר תּוֹעֵבוֹת וְגִלּוּיִים רָעִים עֹשִׂים בְּתוֹךְ חֶרְבָּם וּבְתוֹךְ גְּדוּדֵיהֶם. וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, וְהִנֵּה מַקֵּל בְּיָדוֹ, וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר אָמַר לּוֹ. וַיַּעַן הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, וַיַּעַד הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים עֲלֵיהֶם מַקּוֹת, וַיָּבֹא אֶל־הָעָם, וַיֵּלֶךְ אֶחָד מֵהֶם וַיַּעַד אֶל־הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמִתְנָיו. וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמִתְנָיו, הַעֲבֵר בְּמַקֶּת עַל יְרוּשָׁלִָם וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הַנִּצָּבִים בַּשַּׁעַר, וְעַל כָּל הַנִּצָּבִים בַּחֲצֵר וְעַל כָּל הַלְוִיִּים, וְעַל כָּל אֲשֶׁר מְבַקְּשִׁים אֶת־שֵׁם יְהוָה וְהַנִּסְתָּרִים מִבֵּין הַתּוֹרִים. וַיַּעַד אִישׁ אֲחַר אִישׁ, וְעַל כָּל הַמְּשַׁחֲרִים בַּמִּקְדָּשׁ, וְעַל כָּל הַמְּזַבְּחִים, וְעַל כָּל הַמְּזַבְּחֵי הַאָשׁ מִן הַחֲצֵר, וְעַל כָּל הַנִּצָּבִים בַּחֲצֵר. וַיִּתֵּן אֶל־הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים מַקֵּל, וַיַּעַד אִישׁ אֲחַר אִישׁ, וַיַּחְתֹּךְ וַיְּהִי עָלֵיהֶם אֵשׁ וְעָשָׁן, וְעָצַר הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמִתְנָיו, וַיַּעַד וַיֹּאמֶר, הִשְׁתַּמְּטוּ מִן הַמִּקְדָּשׁ, וְאַל־יִכְפְּתוּ עֲלֵינוּ זֹאת הַתּוֹעֵבָה הָרָעָה. וַיָּבֹא הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, וְהִנֵּה עָשָׂה כַּאֲשֶׁר צִוָּתוֹ. וַיָּבֹא הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, וְהִנֵּה עָשָׂה כַּאֲשֶׁר צִוָּתוֹ.
יומא ע״ז א:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
ההתחלה של התרחקות השכינה
״מעל הכרוב. מעל הכפרת שהשכינה היתה שורה שם עד הנה והתחילה להסתלק ולצאת לחוץ מעט מעט עשר מסעו' וזה מסע הראשון (עיין עמוס ט פ'״
בפסוק זה מופיע תיאור של מסע שמתחיל מעל הכרוב ומגיע עד מפתן בית קדשי הקדשים. רש"י מסביר שהמסע הזה מייצג את תחילת תהליך ההתרחקות של השכינה מהמקום. לפי הפרשנות שלו, השכינה שהייתה שורה במקום התחילה לצאת החוצה, צעד אחר צעד, וזהו המסע הראשון בתהליך זה. ההסבר של רש"י מתמקד בכך שהשינוי לא קרה בבת אחת, אלא בתנועה הדרגתית. הוא מבסס את הבנה זו על הקשר לנבואות דומות, כמו אצל עמוס, ומראה כיצד השכינה מתחילה להתרחק מעט מעט מהמקום שבו היא הייתה שוכנת עד לפני כן.
רש״י על יחזקאל 9:3:1 ↗העונש על חילול הקודש
״וממקדשי תחלו. מן העומדי' לפני מקדשי ורבותינו אמרו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי מן המקודשים לי הם אותם חקוקי התיו שהתרה בהם מלהזיקם חזר וצוה״
הפסוק מתאר את תחילת העינוי בבית המקדש, כאשר הַשֵּׁם קורא להורג את מי שמתאבל על החטאים המזעזעים שנעשו בתוך הקודש. בתוך התיאור הזה מופיעים אנשים שנקראו "ממקדשי תחלו". רש"י מסביר כי הכוונה היא לאנשים המקודשים לה' בתפקידם, אך מפרש אחרים טוענים שצריך לקרוא להם "ממקדשי" בדומה למקודשים, כי הם אלו שהיו אמורים לשמור על קדושת המקום. הפרשנות מדגישה את הקשר בין המקדמים לבין החטאים שנעשו. רש"י מציין שהחזיקו בבעיה של הדין: אם הם היו אלו שהקדישו את עצמם, מדוע הם נענשים? הוא מסביר שהחורבן קרה בגלל חילול הקודש המכוון, ושהעונש נובע מכך שהם לא מנעו את הנזק שנגרם למקדש.
רש״י על יחזקאל 9:6:1 ↗היציאה של הכבוד מבית המקדש
״וכבוד וגו׳. השכינה נסתלקה מן הכרוב שעל הכפורת אשר היה עליו וירד אל מפתן בית קה״ק ומשם קרא אל האיש וכו׳:״
הקטע מתוך ספר יחזקאל מתאר את הרגע שבו כבוד הַשֵּׁם עוזב את המקדש. בפרק תשע, אנו רואים את הכבוד יורד מתוך הכפורת, עובר את המפתן אל מחוץ לבית הקודש. זהו תיאור של פרידה ומרחק שנוצר בין הבורא למקום קדוש. המצודת דוד מסביר שדווקא מהמקום הכי קדוש, הכפורת, הכבוד נסלק. הוא עובר אל מפתן בית הקודש ומשם קורא לאדם הממונה על המשימה. הפרשן מדגיש את התנועה המדורגת של הכבוד החוצה, מהמרכז אל הסף, מה שמבטא את תהליך ההתנתקות מהמקום.
מצודת דוד על יחזקאל 9:3:1 ↗העונש על ירושלים
״המשחית. כי תשחית את כולם בעת תשפוך חמתך על ירושלים:״
בפסוק הזה מופיע תיאור של המשחית שמבצע את ההרס בגלל הזעם של הַשֵּׁם. המצודת דוד מסביר שכל האנשים ימותו בזמן שהחמה תישפך על ירושלים. זהו תיאור של עונש גמור שבא בעקבות חטאים. הפרשן מציין שההרס יתרחש על כולם. הוא מדגיש שהחמה שנשפכת היא הכלי שדרכו מתבצע העונש על העיר. הפרשנות מתמקדת במידת החורבן שייגרם לכל יושבי העיר.
מצודת דוד על יחזקאל 9:8:2 ↗