דבר ה' אלי נאמר לי.
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃יחזקאל · פרק ז׳
הכרזת הסוף על ארץ ישראל
הנבואה על בוא היום שבו הדין יגיע לארץ, יביא את חורבן המקדש, רעב ופיזור העם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
יחזקאל ז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
הכרזת הסוף על ארץ ישראל
ואתה בן אדם, כך אמר אדוני ה', על ארץ ישראל: הסוף הגיע, הסוף הגיע על ארבעת קצוות הארץ.
וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֧י יְהוִ֛ה לְאַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל קֵ֑ץ בָּ֣א הַקֵּ֔ץ עַל־ארבעת [אַרְבַּ֖ע] כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃עכשיו הסוף עליך, ואשלח בך את חמתי, ואשפט אותך לפי מעשיך, ואעניק לך את כל מעשי העבדה שלך.
עַתָּה֙ הַקֵּ֣ץ עָלַ֔יִךְ וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַפִּי֙ בָּ֔ךְ וּשְׁפַטְתִּ֖יךְ כִּדְרָכָ֑יִךְ וְנָתַתִּ֣י עָלַ֔יִךְ אֵ֖ת כָּל־תּוֹעֲבֹתָֽיִךְ׃ועיני לא תחוס עליך ולא אחמול, כי לפי דרכייך אעניק לך, וכל מעשי העבדה שלך יהיו בתוכך, ותדעו שאני ה'.
וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (פ)ה–ח
בוא הסוף והדין
ככה אמר האדון ה׳: רע אחת, רע רע בא.
כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה רָעָ֛ה אַחַ֥ת רָעָ֖ה הִנֵּ֥ה בָאָֽה׃הסוף מגיע, הסוף הגיע. הסוף התעורר כלפיך, הנה הוא בא.
קֵ֣ץ בָּ֔א בָּ֥א הַקֵּ֖ץ הֵקִ֣יץ אֵלָ֑יִךְ הִנֵּ֖ה בָּאָֽה׃הצרות מגיעות אל הישוב בארץ. הזמן הגיע, היום קרוב; רעש גדול וקול רעמים.
בָּ֧אָה הַצְּפִירָ֛ה אֵלֶ֖יךָ יוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ בָּ֣א הָעֵ֗ת קָר֛וֹב הַיּ֥וֹם מְהוּמָ֖ה וְלֹא־הֵ֥ד הָרִֽים׃עכשיו, מקרבת הבאה, אשפוך את חמתי עלייך, אכלה את כעסי בך, אשפוט אותך לפי דרכייך, ואתן עלייך את כל מעשי העתיקות שלך.
עַתָּ֣ה מִקָּר֗וֹב אֶשְׁפּ֤וֹךְ חֲמָתִי֙ עָלַ֔יִךְ וְכִלֵּיתִ֤י אַפִּי֙ בָּ֔ךְ וּשְׁפַטְתִּ֖יךְ כִּדְרָכָ֑יִךְ וְנָתַתִּ֣י עָלַ֔יִךְ אֵ֖ת כָּל־תּוֹעֲבוֹתָֽיִךְ׃ט–יב
יום העונש הבלתי נמנע
העיניים שלי לא ירחמו ולא יסלחו. אני אעניש אותך בדיוק לפי המעשים שלך, והדברים המגעילים שלך יהיו בתוכך. ואז תדעו שאני הַשֵּׁם, זה שמכה.
וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מַכֶּֽה׃הנה, היום הזה מגיע. הקיץ כבר בא, הפרח נפרץ והפרי הבשיל.
הִנֵּ֥ה הַיּ֖וֹם הִנֵּ֣ה בָאָ֑ה יָֽצְאָה֙ הַצְּפִרָ֔ה צָ֚ץ הַמַּטֶּ֔ה פָּרַ֖ח הַזָּדֽוֹן׃העוולה צמח כמו ענף של רשעות. הוא לא בא מעצמם, ולא מעושרם, ולא מרעשם, ולא ממה שהם עשו.
הֶחָמָ֥ס ׀ קָ֖ם לְמַטֵּה־רֶ֑שַׁע לֹא־מֵהֶ֞ם וְלֹ֧א מֵהֲמוֹנָ֛ם וְלֹ֥א מֶהֱמֵהֶ֖ם וְלֹא־נֹ֥הַּ בָּהֶֽם׃הזמן הגיע, היום הזה הגיע. הקונה לא ישמח, והמוכר לא יתאבל, כי הכעס נופל על כל רכושם.
בָּ֤א הָעֵת֙ הִגִּ֣יעַ הַיּ֔וֹם הַקּוֹנֶה֙ אַל־יִשְׂמָ֔ח וְהַמּוֹכֵ֖ר אַל־יִתְאַבָּ֑ל כִּ֥י חָר֖וֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָֽהּ׃יג–טז
סוף ההמון
כי מי שמוכר משהו לקונה לא יחזור, וגם לא יחזרו החיים בזמן שהם עדיין בחיים. כי החזון על כל ההמון לא יחזור, ואיש לא יתחזק בחיים שלו בגלל העוון שלו.
כִּ֣י הַמּוֹכֵ֗ר אֶל־הַמִּמְכָּר֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב וְע֥וֹד בַּחַיִּ֖ים חַיָּתָ֑ם כִּֽי־חָז֤וֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב וְאִ֧ישׁ בַּעֲוֺנ֛וֹ חַיָּת֖וֹ לֹ֥א יִתְחַזָּֽקוּ׃יתקעו בשופר כדי להכין הכל, אבל אף אחד לא יצא למלחמה, כי הכעס שלי הוא על כל ההמון.
תָּקְע֤וּ בַתָּק֙וֹעַ֙ וְהָכִ֣ין הַכֹּ֔ל וְאֵ֥ין הֹלֵ֖ךְ לַמִּלְחָמָ֑ה כִּ֥י חֲרוֹנִ֖י אֶל־כָּל־הֲמוֹנָֽהּ׃החרב נמצאת בחוץ, והמגפה והרעב נמצאים בתוך הבית. בחוץ ימותו בחרב, ובתוך העיר הרעב והמגפה יאכלו אותם.
הַחֶ֣רֶב בַּח֔וּץ וְהַדֶּ֥בֶר וְהָרָעָ֖ב מִבָּ֑יִת אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׂדֶה֙ בַּחֶ֣רֶב יָמ֔וּת וַאֲשֶׁ֣ר בָּעִ֔יר רָעָ֥ב וָדֶ֖בֶר יֹאכֲלֶֽנּוּ׃הניצולים יברחו אל ההרים, וכולם יהיו כמו תושבי הבקעים, כשכל אחד חי בגלל העוון שלו.
וּפָֽלְטוּ֙ פְּלִ֣יטֵיהֶ֔ם וְהָי֣וּ אֶל־הֶהָרִ֗ים כְּיוֹנֵ֧י הַגֵּאָי֛וֹת כֻּלָּ֖ם הֹמ֑וֹת אִ֖ישׁ בַּעֲוֺנֽוֹ׃יז–כ
חורבן הרכוש והגאווה
כל הידיים יירedו וכל הברכיים יתייבשו.
כָּל־הַיָּדַ֖יִם תִּרְפֶּ֑ינָה וְכָל־בִּרְכַּ֖יִם תֵּלַ֥כְנָה מָּֽיִם׃הם ילבשו שקים ויתכסו בבגדי אבל, כל הפנים יהיו מלאי בושה וכל הראשים יהיו קירחים.
וְחָגְר֣וּ שַׂקִּ֔ים וְכִסְּתָ֥ה אוֹתָ֖ם פַּלָּצ֑וּת וְאֶ֤ל כָּל־פָּנִים֙ בּוּשָׁ֔ה וּבְכָל־רָאשֵׁיהֶ֖ם קָרְחָֽה׃הם יזרקו את הכסף שלהם לרחובות ואת הזהב שלהם יהפוך לטומאה; הכסף והזהב לא יוכלו להציל אותם ביום הזעם של הַשֵּׁם, הנפש לא תצא שבעה והבטן לא תתמלא, כי העוון שלהם היה מכשול.
כַּסְפָּ֞ם בַּחוּצ֣וֹת יַשְׁלִ֗יכוּ וּזְהָבָם֮ לְנִדָּ֣ה יִֽהְיֶה֒ כַּסְפָּ֨ם וּזְהָבָ֜ם לֹֽא־יוּכַ֣ל לְהַצִּילָ֗ם בְּיוֹם֙ עֶבְרַ֣ת יְהוָ֔ה נַפְשָׁם֙ לֹ֣א יְשַׂבֵּ֔עוּ וּמֵעֵיהֶ֖ם לֹ֣א יְמַלֵּ֑אוּ כִּֽי־מִכְשׁ֥וֹל עֲוֺנָ֖ם הָיָֽה׃הם הפכו את העיקר שלהם לגאווה, והפסילים המגעילים שלהם הפכו למרע מאוד; לכן נתתי אותם למזל רע.
וּצְבִ֤י עֶדְיוֹ֙ לְגָא֣וֹן שָׂמָ֔הוּ וְצַלְמֵ֧י תוֹעֲבֹתָ֛ם שִׁקּוּצֵיהֶ֖ם עָ֣שׂוּ ב֑וֹ עַל־כֵּ֛ן נְתַתִּ֥יו לָהֶ֖ם לְנִדָּֽה׃כא–כד
חֶרְבּוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְהָאָרֶץ
אֲתֵן אוֹתָהּ לְיַד הַזָּרִים כְּדֵי שֶׁיְּבַזְבְּזוּ אוֹתָהּ, וּלְיַד רְשָׁעֵי הָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיְּבַלְעוּ אוֹתָהּ, וְהֵם יְחַלְּלוּ אוֹתָהּ.
וּנְתַתִּ֤יו בְּיַֽד־הַזָּרִים֙ לָבַ֔ז וּלְרִשְׁעֵ֥י הָאָ֖רֶץ לְשָׁלָ֑ל וחללה [וְחִלְּלֽוּהוּ׃]אָז אָסַר אֶת פָּנַי מֵהֶם, וְהֵם יְחַלְּלוּ אֶת צָפוֹנִי. פוֹרְצִים יָבֹאוּ אֶל הַמִּקְדָּשׁ וְיַחַלְּלוּ אוֹתוֹ.
וַהֲסִבּוֹתִ֤י פָנַי֙ מֵהֶ֔ם וְחִלְּל֖וּ אֶת־צְפוּנִ֑י וּבָאוּ־בָ֥הּ פָּרִיצִ֖ים וְחִלְּלֽוּהָ׃ (פ)תַּעֲשׂוּ כָּל מָה שֶׁנּוּכָח בַּמַּטּוֹס, כִּי הָאָרֶץ מְלֵאָה בְּמִשְׁפְּטֵי דָמִים וְהָעִיר מְלֵאָה בְּאַדְרִיקוּלְיּוּת וְעַלְיּוּת (חָמָס).
עֲשֵׂ֖ה הָֽרַתּ֑וֹק כִּ֣י הָאָ֗רֶץ מָֽלְאָה֙ מִשְׁפַּ֣ט דָּמִ֔ים וְהָעִ֖יר מָלְאָ֥ה חָמָֽס׃על המילים
הַמִּלָּה חָמָס מְצַיֶּנת אֲבִיאוּת וְעַלְיּוּת בְּעֶשֶׁת הָרָע.
אָתֵן לָרְעָעִים מִן הַגּוֹיִם לְיַרֵּשׁ אֶת בָּתֵּיהֶם, אֲשֶׁר יַשְׁבִּיתוּ אֶת גְּאוֹת הָעֲזִים וְיִירְשׁוּ אֶת הַמִּקְדָּשִׁים שֶׁלָּהֶם.
וְהֵֽבֵאתִי֙ רָעֵ֣י גוֹיִ֔ם וְיָרְשׁ֖וּ אֶת־בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְהִשְׁבַּתִּי֙ גְּא֣וֹן עַזִּ֔ים וְנִחֲל֖וּ מְקַֽדְשֵׁיהֶֽם׃כה–כז
הַכְּרִיסָה הַבָּאָה
הַמּוֹעֵד בָּא, וְהֵם מְחַפְּשִׂים שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.
קְפָ֖דָה־בָ֑א וּבִקְשׁ֥וּ שָׁל֖וֹם וָאָֽיִן׃מַכָּה תַּבּוֹא עַל מַכָּה, וּשְׁמִעָה אַחֲרֵי שְׁמִעָה, וְהֵם יִבְקְשׁוּ חָזוֹעַ מֵנָּבִיא, אַךְ הַתּוֹרָה תִּלְךָד מֵהַכֹּהֵן וְהָעֵצָה מֵהַזְּקֵנִים.
הֹוָ֤ה עַל־הֹוָה֙ תָּב֔וֹא וּשְׁמֻעָ֥ה אֶל־שְׁמוּעָ֖ה תִּֽהְיֶ֑ה וּבִקְשׁ֤וּ חָזוֹן֙ מִנָּבִ֔יא וְתוֹרָה֙ תֹּאבַ֣ד מִכֹּהֵ֔ן וְעֵצָ֖ה מִזְּקֵנִֽים׃הַמֶּלֶךְ יִתְאַבֵּל, הַנָּשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׂמָמוֹת, וְיְדֵי כָּל הָעָם בָּאָרֶץ יִרְעֲשׁוּ. אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֹתָם כְּדֶרֶךְ מַעֲשֵׂיהֶם וְלְמִשְׁפְּטֵיהֶם אשְׁפֹּט אוֹתָם, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי הַשֵּׁם.
הַמֶּ֣לֶךְ יִתְאַבָּ֗ל וְנָשִׂיא֙ יִלְבַּ֣שׁ שְׁמָמָ֔ה וִידֵ֥י עַם־הָאָ֖רֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה מִדַּרְכָּ֞ם אֶעֱשֶׂ֤ה אוֹתָם֙ וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶ֣ם אֶשְׁפְּטֵ֔ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
הכרזת הסוף על ארץ ישראל
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֧י יְהוִ֛ה לְאַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל קֵ֑ץ בָּ֣א הַקֵּ֔ץ עַל־ארבעת [אַרְבַּ֖ע] כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃
עַתָּה֙ הַקֵּ֣ץ עָלַ֔יִךְ וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַפִּי֙ בָּ֔ךְ וּשְׁפַטְתִּ֖יךְ כִּדְרָכָ֑יִךְ וְנָתַתִּ֣י עָלַ֔יִךְ אֵ֖ת כָּל־תּוֹעֲבֹתָֽיִךְ׃
וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (פ)
ה–ח
בוא הסוף והדין
כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה רָעָ֛ה אַחַ֥ת רָעָ֖ה הִנֵּ֥ה בָאָֽה׃
קֵ֣ץ בָּ֔א בָּ֥א הַקֵּ֖ץ הֵקִ֣יץ אֵלָ֑יִךְ הִנֵּ֖ה בָּאָֽה׃
בָּ֧אָה הַצְּפִירָ֛ה אֵלֶ֖יךָ יוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ בָּ֣א הָעֵ֗ת קָר֛וֹב הַיּ֥וֹם מְהוּמָ֖ה וְלֹא־הֵ֥ד הָרִֽים׃
עַתָּ֣ה מִקָּר֗וֹב אֶשְׁפּ֤וֹךְ חֲמָתִי֙ עָלַ֔יִךְ וְכִלֵּיתִ֤י אַפִּי֙ בָּ֔ךְ וּשְׁפַטְתִּ֖יךְ כִּדְרָכָ֑יִךְ וְנָתַתִּ֣י עָלַ֔יִךְ אֵ֖ת כָּל־תּוֹעֲבוֹתָֽיִךְ׃
ט–יב
יום העונש הבלתי נמנע
וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מַכֶּֽה׃
הִנֵּ֥ה הַיּ֖וֹם הִנֵּ֣ה בָאָ֑ה יָֽצְאָה֙ הַצְּפִרָ֔ה צָ֚ץ הַמַּטֶּ֔ה פָּרַ֖ח הַזָּדֽוֹן׃
הֶחָמָ֥ס ׀ קָ֖ם לְמַטֵּה־רֶ֑שַׁע לֹא־מֵהֶ֞ם וְלֹ֧א מֵהֲמוֹנָ֛ם וְלֹ֥א מֶהֱמֵהֶ֖ם וְלֹא־נֹ֥הַּ בָּהֶֽם׃
בָּ֤א הָעֵת֙ הִגִּ֣יעַ הַיּ֔וֹם הַקּוֹנֶה֙ אַל־יִשְׂמָ֔ח וְהַמּוֹכֵ֖ר אַל־יִתְאַבָּ֑ל כִּ֥י חָר֖וֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָֽהּ׃
יג–טז
סוף ההמון
כִּ֣י הַמּוֹכֵ֗ר אֶל־הַמִּמְכָּר֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב וְע֥וֹד בַּחַיִּ֖ים חַיָּתָ֑ם כִּֽי־חָז֤וֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב וְאִ֧ישׁ בַּעֲוֺנ֛וֹ חַיָּת֖וֹ לֹ֥א יִתְחַזָּֽקוּ׃
תָּקְע֤וּ בַתָּק֙וֹעַ֙ וְהָכִ֣ין הַכֹּ֔ל וְאֵ֥ין הֹלֵ֖ךְ לַמִּלְחָמָ֑ה כִּ֥י חֲרוֹנִ֖י אֶל־כָּל־הֲמוֹנָֽהּ׃
הַחֶ֣רֶב בַּח֔וּץ וְהַדֶּ֥בֶר וְהָרָעָ֖ב מִבָּ֑יִת אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׂדֶה֙ בַּחֶ֣רֶב יָמ֔וּת וַאֲשֶׁ֣ר בָּעִ֔יר רָעָ֥ב וָדֶ֖בֶר יֹאכֲלֶֽנּוּ׃
וּפָֽלְטוּ֙ פְּלִ֣יטֵיהֶ֔ם וְהָי֣וּ אֶל־הֶהָרִ֗ים כְּיוֹנֵ֧י הַגֵּאָי֛וֹת כֻּלָּ֖ם הֹמ֑וֹת אִ֖ישׁ בַּעֲוֺנֽוֹ׃
יז–כ
חורבן הרכוש והגאווה
כָּל־הַיָּדַ֖יִם תִּרְפֶּ֑ינָה וְכָל־בִּרְכַּ֖יִם תֵּלַ֥כְנָה מָּֽיִם׃
וְחָגְר֣וּ שַׂקִּ֔ים וְכִסְּתָ֥ה אוֹתָ֖ם פַּלָּצ֑וּת וְאֶ֤ל כָּל־פָּנִים֙ בּוּשָׁ֔ה וּבְכָל־רָאשֵׁיהֶ֖ם קָרְחָֽה׃
כַּסְפָּ֞ם בַּחוּצ֣וֹת יַשְׁלִ֗יכוּ וּזְהָבָם֮ לְנִדָּ֣ה יִֽהְיֶה֒ כַּסְפָּ֨ם וּזְהָבָ֜ם לֹֽא־יוּכַ֣ל לְהַצִּילָ֗ם בְּיוֹם֙ עֶבְרַ֣ת יְהוָ֔ה נַפְשָׁם֙ לֹ֣א יְשַׂבֵּ֔עוּ וּמֵעֵיהֶ֖ם לֹ֣א יְמַלֵּ֑אוּ כִּֽי־מִכְשׁ֥וֹל עֲוֺנָ֖ם הָיָֽה׃
וּצְבִ֤י עֶדְיוֹ֙ לְגָא֣וֹן שָׂמָ֔הוּ וְצַלְמֵ֧י תוֹעֲבֹתָ֛ם שִׁקּוּצֵיהֶ֖ם עָ֣שׂוּ ב֑וֹ עַל־כֵּ֛ן נְתַתִּ֥יו לָהֶ֖ם לְנִדָּֽה׃
כא–כד
חֶרְבּוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְהָאָרֶץ
וּנְתַתִּ֤יו בְּיַֽד־הַזָּרִים֙ לָבַ֔ז וּלְרִשְׁעֵ֥י הָאָ֖רֶץ לְשָׁלָ֑ל וחללה [וְחִלְּלֽוּהוּ׃]
וַהֲסִבּוֹתִ֤י פָנַי֙ מֵהֶ֔ם וְחִלְּל֖וּ אֶת־צְפוּנִ֑י וּבָאוּ־בָ֥הּ פָּרִיצִ֖ים וְחִלְּלֽוּהָ׃ (פ)
עֲשֵׂ֖ה הָֽרַתּ֑וֹק כִּ֣י הָאָ֗רֶץ מָֽלְאָה֙ מִשְׁפַּ֣ט דָּמִ֔ים וְהָעִ֖יר מָלְאָ֥ה חָמָֽס׃
וְהֵֽבֵאתִי֙ רָעֵ֣י גוֹיִ֔ם וְיָרְשׁ֖וּ אֶת־בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְהִשְׁבַּתִּי֙ גְּא֣וֹן עַזִּ֔ים וְנִחֲל֖וּ מְקַֽדְשֵׁיהֶֽם׃
כה–כז
הַכְּרִיסָה הַבָּאָה
קְפָ֖דָה־בָ֑א וּבִקְשׁ֥וּ שָׁל֖וֹם וָאָֽיִן׃
הֹוָ֤ה עַל־הֹוָה֙ תָּב֔וֹא וּשְׁמֻעָ֥ה אֶל־שְׁמוּעָ֖ה תִּֽהְיֶ֑ה וּבִקְשׁ֤וּ חָזוֹן֙ מִנָּבִ֔יא וְתוֹרָה֙ תֹּאבַ֣ד מִכֹּהֵ֔ן וְעֵצָ֖ה מִזְּקֵנִֽים׃
הַמֶּ֣לֶךְ יִתְאַבָּ֗ל וְנָשִׂיא֙ יִלְבַּ֣שׁ שְׁמָמָ֔ה וִידֵ֥י עַם־הָאָ֖רֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה מִדַּרְכָּ֞ם אֶעֱשֶׂ֤ה אוֹתָם֙ וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶ֣ם אֶשְׁפְּטֵ֔ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הקטע מתאר את הגעת הסוף ומידת העונש על מעשי העם.
פסוקים א–ד
הכרזת הסוף על ארץ ישראל
הנבואה מביאה הכרזה של ה' על קץ קרוב לארץ ישראל. ה' מודיע כי הוא יבצע משפט על הארץ לפי מעשיה, ויעניק לה את תוצאות דרכיה המעוררות שעון, כדי שהעם ידע כי הוא ה'.
פסוקים ה–ח
בוא הסוף והדין
הנביא יחזקאל מביא בשורת חורבן קרובה ובלתי נמנעת. הַשֵּׁם מכריז כי הסוף הגיע, והוא יבוא עם רעש וסערה. בגלל מעשי העתיקות והעוונות, הַשֵּׁם יבצע דין קשה וישפוך את חמתו על העם כעונש על דרכיו.
פסוקים ט–יב
יום העונש הבלתי נמנע
הפסוקים מתארים את ודאות העונש על חטאיה של ישראל. הַשֵּׁם ינהיג משפט שבו המעשים הרעים הופכים למציאות בלתי נמנעת כמו עונה בטבע. העוולה צמח ומוכן לביצוע, והכעס האלוקי יביא לכך שרכושם וכל מעשיהם לא יספקו להם הגנה או נחמה בזמן החורבן.
פסוקים יג–טז
סוף ההמון
הפסוקים מתארים את קץ הכל והחורבן הבלתי נמנע. הכל יגיע לסיומו מבלי שניתן יהיה לחזור אחורה או להתחזק. החרב, הרעב והמגפה יכה בכל מקום, ובני התקופה יברחו אל ההרים כשהם נושאים עמם את עונם האישי.
פסוקים יז–כ
חורבן הרכוש והגאווה
הנבואה מתארת את קריסת הכוח הפיזי והכלכלי של העם. הכסף והזהב הופכים לחסרי ערך ואינם יכולים להציל מהעונש, בעוד שהגאווה בערעויות דתית ובפסילים מובילה למתון ועלבון.
פסוקים כא–כד
חֶרְבּוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְהָאָרֶץ
הַנָּבִיא יֶתְעַלֶּה עַל הַחֶרְבּוֹן הַבָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם וְעַל הָאָרֶץ. הַמִּקְדָּשׁ יִהְיֶה בְּיַד זָרִים וְרְשָׁעִים שֶׁיְּחַלְּלוּ אוֹתוֹ. הָאָרֶץ תִּמָּלֵא בְּאַדְרִיקוּלְיּוּת וּבְדָמִים, וּפֹרְצִים יַחַלְּלוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ, עַד שֶׁהָרְעָעִים מִן הַגּוֹיִם יִירְשׁוּ אֶת הַבָּתִּים וְאֶת הַמִּקְדָּשִׁים.
פסוקים כה–כז
הַכְּרִיסָה הַבָּאָה
הַפֶּסַקers מְתָאֵר אֶת הַמּוֹעֵד הַבָּא עַל יְהוּדָה, בּוֹ הַמַּכּוֹת מִתְרַכְּבוֹת וְהַכָּל מִתְפּוֹרֵר. הַמִּשְׁפָּט יַבִּיא לְאֵבְלָן שֶׁל הַמַּעֲלֶה וְהַנָּשִׂיא וְלִרְעוּדַת הָעָם. הַשֵּׁם יִשְׁפֹּט אֶת הָעָם כְּפִי מַעֲשָׂיו, עַד שֶׁיַּכִּירוּ בְּקִימוּתוֹ.
הנבואה מדגישה שאין מנוס מהדין שהגיע על הארץ.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הכוח המשתק של החמס
״״וַיֹּאמֶר ה׳ לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ שֶׁל חָמָס, שֶׁהֲרֵי דּוֹר הַמַּבּוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל, וְלֹא״
בְּקֶצֶת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֹחַ, הַשֵּׁם הוֹדִיעַ שֶׁסוֹף כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנָיו. הַמִּקְרָע הַזֶּה בְּסֵפֶר סַנְהֶדְרִין מַסְבִּיר עַצְמוֹ כְּכֹחַ גָּדוֹל וּמַשְׁמִיד שֶׁל חַמָּס. הַמְּפרִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן, מְסַבֵּל שֶׁגְּזַר הַדִּין שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נֶחְתַּם כְּשֶׁהָיָה הַמַּבּוּל, אֶלָּא כְּשֶׁהָרְשָׁעִים הִמְשִׁיכוּ בַּחֲטָאִים שֶׁלָּהֶם וּפָשְׁטוּ יְדֵיהם בַּגְּזֵל. הַקְּרָאת הַמַּקְצָע מְדַגֶּשֶׁת עַל הַמְּצִיאוּת שֶׁהָאָרֶץ מָלְאָה חַמָּס, וְעַל הַכֹּחַ הַמַּשְׁחִית שֶׁמְּבִיא אֶת הַמַּבּוּל. הַמַּקְצָע מְצַטֵּט מַקְצָעִים נוֹסָפִים כְּבְעוֹדֵה הַמַּעֲשֶׂה, וּמַסְבִּיר שֶׁהַחַמָּס עָמַד כְּכֹחַ הַמְּבַטֵּל אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָרֶשַׁע. הַפְּרִישׁוּת הַזֹּאת מְתָאֶרֶת אֶת הַקֶּצֶת שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֹחַ כְּשֶׁהַחַמָּס מַגִּיעַ לְשִׁיְיָה.
סנהדרין ק״ח א:י״ב ↗החמס שעמד לפני ה'
״שְׁאֵלְתָּא. דַּאֲסִיר לְהוֹן לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִגְזַל וּלְמֶחְטַף מִדִּי חַד מִן חַבְרֵהּ, דְּאֵין לְךָ חָמוּר בְּכָל הָאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה מֵעֹנֶשׁ הַגָּזֵל, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה״
בַּמִּדְרָשׁ הַמְּסֻרֶּה בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא, מְסֻרֶה דִּבְרִים עַל הַגְּזֵלָה וְעַל הַחֶרְפָּה שֶׁל בֵּית יִשְׂרָאֵל. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל אֶת הַמַּצָּב שֶׁל הָעוֹלָם בִּזְמַן הַמַּבּוּל, כְּשֶׁהָרָשִׁעִים עָבְרוּ אֶת כָּל הָעֲבֵרוֹת, וְרקָם הַגְּזֵלָה הִתְקַיְּמָה כְּמַקֵּל לִפְנֵי הַשֵּׁם. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל כִּי הַחֶרְפָּה הִמְשִׁיכָה עַד שֶׁהָאָרֶץ מָלְאָה חָמָס. רַבִּי אֶלְעָזָר מְסַבֵּר שֶׁהַחֶרְפָּה הִתְעַצְּמָה כָּךְ, שֶׁעָמַד הַחֶרְפָּה כְּמַקֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַחֶרְפָּה הַזֹּאת בִּקְּשָׁה לְהִתְפַּרֵט וְלְהַבְחִין אֶת עַצְמָהּ מֵהָעוֹלָם הָרָשָׁע, וְהִיא הִתְעַלָּה בְּמִלִּים שֶׁאֵין לָהּ קֶשֶׁר לַמּוֹעֲדִים אוֹ לַהֲמוֹן הָרָשִׁים. הַמִּדְרָשׁ מְשַׁתֵּף בְּסִבָּה הַהֶלְכִית שֶׁגַּם אִסּוּר קָטָן שֶׁל גְּזֵלָה הוּא כָּבֵד מִכָּל הָעֲבֵרוֹת הַשּׁוֹרְדוֹת בַּמַּבּוּל.
מדרש תנחומא, נח ד׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
הַקְּרִיבָה הַבָּאָה
״באה הצפירה. טעמו למעלה בבי"ת והוא לשון פעלה כבר באה הצפירה כמו בא ושקע מאור השחר והתפארת בא:״
בְּפֶרֶק זְכוּרִים בְּיֶחֶזְקֶל, הַנָּבִיא מַכְרִיז עַל הַסֵּיוֹם הַקָּרֵב שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַמִּבְשָׂרִים בָּאוּ עַל הַחַיִים וְעַל הַכֹּחַ, וְהַקִּרָּה מַגִּיעָה לְכָל הַמְּקוֹמוֹת. הַמַּצָּב הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּךְ עוֹד, כִּי הַעֲמוּס הַמַּקִיאַה כְּבָר הִגִּיעַ. הַמִּשְׁפָּט הַמַּחְמִיר הַמַּתְחִיל לְהַשְׁפִּיעַ עַל כָּל הָאָרֶץ. רַשִׁ"י, בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפֶּסוּק הָרִאשׁוּן, מַסְבֵּר אֶת הַמִּלָּה "בָּאָה הַצְּפִירָה". הוּא מְסַבֵּר כְּבָר הַמִּלָּה "בָּאָה" כְּמַעֲשֵׂה פָּעַל, כְּמוֹ שֶׁנּוֹתָר לְהַבִּין שֶׁמַּעֲשֶׂה הַקְּרִיבָה כְּבָר הִגִּיעַ וְהוּא בַּתְּנוּעָה אֶל הַמִּשְׁפָּט.
רש״י על יחזקאל 7:7:1 ↗החורבן והטמון בבית המקדש
״וצבי עדיו. של הקב"ה אשר לגאון שמהו להם הוא בית המקדש שנקרא גאון עוזם כמה שנאמ' (לקמן כד) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם הם״
בפסוק זה, יחזקאל מתאר כיצד הכבוד והעוז של בית המקדש הופכים למקור של טומאה וזוהמה. הדימוי של "צבי עדיו" מתייחס לעצם המקדש, שהיה מקום של הוד והדר, אך הפך למקום של עבודה זרה וביזוי. לפי רש"י, המילה "גאון" מתארת את המקדש עצמו, שבו נמצא הכבוד האלוהי, אך בשל חטאים, הכבוד הזה הפך למשהו שנוגע בבושת ובתועבה. הפרשן מסביר שהמקדש, שנושא את תפארת ה' ונקרא "גאון עוזם", הפך למקום שבו הדימוי של הגאון מתערבב עם חרבן המקדש. רש"י מתבסס על פשט הפסוק ועל הקשר למילים אחרות המדגישות את חילול הקודש. הגישה כאן היא שהחורבן אינו רק הרס פיזי, אלא אובדן המעמד הרוחני של המקום שהיה יקר ונעלה.
רש״י על יחזקאל 7:20:1 ↗הַקְרֵבָה שֶׁל הַמְּהוּמָה
״קרוב היום מהומה. קרוב היום של מהומה:״
הַפֶּסוּק מַדְגִּישׁ אֶת הַקְּרֵבַת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ יַחְלִיט הַגּוֹרָל. הַמְּהוּמָה הַמְּתֻאֶרֶת כְּסוֹף הַמַּסָּע הִיא רֶגַע שֶׁל בְּלָשׁוֹן הַמִּקְרָא שֶׁל הַסֵּיוֹם הַמֻּבְטָח. מִלְּכַת הַמִּצּוּדַת דָּוִד, הַמְּהוּמָה הַזּוֹ הִיא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הַכֹּל מִסְתַּיֵּם וְהַמְּהוּמָה הִיא הַמַּעֲמָד שֶׁל הַסּוֹף.
מצודת דוד על יחזקאל 7:7:2 ↗החורבן והסתר העבודה
״וצלמי. ר״ל והם העמידו בה גלולי תועבותם המשוקצים:״
בפסוקים אלו מופיע תיאור של חורבן קרוב ובלתי נמנע. הבשורת מגיעה דרך יחזקאל ומדגישה שהסוף הגיע לכל הארץ. הדימוי של הפגיעה בקישוטים ובחפצי המקדש מראה שהעבודה המקודשת תתקלקל בגלל הדברים הבזים שהוכנסו אליה. המצודת דוד מסביר שהפסוק מתייחס לכך שהעמים השאירו בתוך המקדש את גלולי התועבות שהם סתם ומגעילים. לפי פירוש זה, הפגיעה בקישוטים היא תוצאה של החטואים שהתקיימו במקום הקדוש. הפירוש מתמקד בתוכן המעשה ובחומרת העוון.
מצודת דוד על יחזקאל 7:20:2 ↗