יד הַשֵּׁם הִשְׁתָּקְתָּה עָלַי וְהָרוּחַ שֶׁל הַשֵּׁם הוֹצִיא אוֹתִי וְהִנִּחָה אוֹתִי בְּתוֹךְ הַמִּידָן, וְהוּא הָיָה מָלֵא עֲצָמוֹת.
הָיְתָ֣ה עָלַי֮ יַד־יְהוָה֒ וַיּוֹצִאֵ֤נִי בְר֙וּחַ֙ יְהוָ֔ה וַיְנִיחֵ֖נִי בְּת֣וֹךְ הַבִּקְעָ֑ה וְהִ֖יא מְלֵאָ֥ה עֲצָמֽוֹת׃יחזקאל · פרק לז׳
חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת וְהַבְטָחַת הַתְּחִיָּה
חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, הַחֲזָיוֹן שֶׁל הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, הבטחת התחייה והאיחוד, איחוד העצים, איחוד ישראל ותיקונם, בְּרִית הָעוֹלָם וְהַתְּשׁוּבָה
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
יחזקאל לז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת
הוּא הֶעֱבִיר אוֹתִי סָבִיב סָבִיב בֵּין הָעֲצָמוֹת, וְרָאִיתִי עֲצָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד בְּכָל הַמִּידָן, וְהֵם הָיוּ יְבֵשִׁים מְאֹד.
וְהֶעֱבִירַ֥נִי עֲלֵיהֶ֖ם סָבִ֣יב ׀ סָבִ֑יב וְהִנֵּ֨ה רַבּ֤וֹת מְאֹד֙ עַל־פְּנֵ֣י הַבִּקְעָ֔ה וְהִנֵּ֖ה יְבֵשׁ֥וֹת מְאֹֽד׃וְהוּא אָמַר לִי, "בֶּן אָדָם, הַעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה יוּכְלוּ לִחְיוֹת?". וַאֲנִי עָנִיתִי, "אֲדֹנָי הַשֵּׁם, אַתָּה יוֹדֵעַ".
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲתִחְיֶ֖ינָה הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וָאֹמַ֕ר אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ׃וְהוּא אָמַר לִי, "תִּנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, וְתֹאמַר לָהֶם: הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ אֶת דִּבַּר הַשֵּׁם".
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א עַל־הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם הָעֲצָמוֹת֙ הַיְבֵשׁ֔וֹת שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָֽה׃הַחֲזָיוֹן שֶׁל הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת
כָּךְ אָמַר הַשֵּׁם אֲדֹנִי: לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה אֲנִי מֵבִיא רוּחַ, וְחַיִּיתֶם.
כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃אֶתְכֶם אֲנִי אֲכַסֶּה בְּגידים, וְאֶעֱלֶה עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְאֶקְרַע עֲלֵיכֶם עֹור, וְאֶתְכֶם אֲנִי אֲכַסֶּה בְּרוּחַ, וְחַיִּיתֶם, וְיָדַעְתֶּם כִּי אֲנִי הַשֵּׁם.
וְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּדִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃חִזַּיתִי כְּפִי שֶׁצֻּוִּיתִי, וְהָיָה קוֹל כְּשֶׁחִזַּיתִי, וְהִנֵּה רַעַשׁ, וְהָעֲצָמוֹת הִתְקָרְבוּ, עֶצֶם אֶל עֶצֶם.
וְנִבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ׃וְרָאִיתִי, וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִּים עָלוּ וּבָשָׂר עָלָה, וְעוֹר קָרַע עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה, אַךְ רֶוַח לֹא הָיָה בָּהֶם.
וְרָאִ֜יתִי וְהִנֵּֽה־עֲלֵיהֶ֤ם גִּדִים֙ וּבָשָׂ֣ר עָלָ֔ה וַיִּקְרַ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹר מִלְמָ֑עְלָה וְר֖וּחַ אֵ֥ין בָּהֶֽם׃חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת
הוּא אָמַר לִי: תִּנָּבֵא אֶל הָרוּחַ. תִּנָּבֵא, בֶּן אָדָם, וְאָמַרְתָּ לָרוּחַ: כָּךְ אָמַר הָאֲדוֹן יְהוָה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, בֹּאוּ הָרוּחַ, וּנְשִׁיפָה בָּעֲצָמוֹת הַמֵּתִים וְהֵם יִחְיוּ.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א אֶל־הָר֑וּחַ הִנָּבֵ֣א בֶן־אָ֠דָם וְאָמַרְתָּ֨ אֶל־הָר֜וּחַ כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה מֵאַרְבַּ֤ע רוּחוֹת֙ בֹּ֣אִי הָר֔וּחַ וּפְחִ֛י בַּהֲרוּגִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְיִֽחְיֽוּ׃וְנִבֵּאתִי כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה אוֹתִי. וְהָרוּחַ בָּאָה אֲלֵיהֶם וְהֵם חָיוּ, וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם צָבָא גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.
וְהִנַּבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נִי וַתָּבוֹא֩ בָהֶ֨ם הָר֜וּחַ וַיִּֽחְי֗וּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ עַל־רַגְלֵיהֶ֔ם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד׃ (ס)וְאָמַר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הֵם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. הֵם אוֹמְרִים: הָעֲצָמוֹת שֶׁלָּנוּ יָבְשׁוּ, וְנֶעֱלַמ הַתִּקְוָה שֶׁלָּנוּ, וְנִגְזַר עָלֵינוּ אָנוּ.
וַיֹּאמֶר֮ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ׃לָכֵן תִּנָּבֵא וְאָמַרְתָּ לָהֶם: כָּךְ אָמַר הָאֲדוֹן יְהוָה, הִנֵּה אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְעֹלֶה אֶתְכֶם מִן הַקְּבָרִים, עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)הבטחת התחייה והאיחוד
ותדעו שאני ה׳, כשאפתח את קבריכם ואעלה אתכם מקבריכם, עמי.
וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי׃ואתן את רוחי בכם ותחיו, ואני אשים אתכם על אדמתכם, ותדעו שאני ה׳, דיברתי ועשיתי, נאום ה׳.
וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּי־אֲנִ֧י יְהוָ֛ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־יְהוָֽה׃ (פ)והיה דבר ה׳ אליי לאמר:
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ואתה בן אדם, קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, וקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, ולכל בית ישראל חבריו.
וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָ֑יו] וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָֽיו׃]איחוד העצים
הם יתקרבו אחד לשני אליך לעץ אחד, ויהיו אחד בידך.
וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ׃וכאשר בני עמך יגידו לך: "האם לא תספר לנו מה זה כל זה?"
וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ׃דבר אליהם כך אמר אדוני ה׳: הנה אני לוקח את עץ יוסף שבכף אפרים ושבטי ישראל חבריו, ואשים עליו את עץ יהודה, ואעשה אותם לעץ אחד, ויהיו אחד בידי.
דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָ֑יו] וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי׃והעצים שתכתוב עליהם בידך יהיו מול עיניהם.
וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם׃איחוד ישראל ותיקונם
ותגיד להם כך: אמר אדוני ה'. הנה אני אוסף את בני ישראל מבין העמים שהלכו לשם, ואאחד אותם מכל הכיוונים ואחזיר אותם לארצם.
וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ואהל אותם לעם אחד בארץ בהרי ישראל, ויהיה להם מלך אחד לכולם. לא יהיו הם יותר שני עמים ולא יהיו יותר שני ממלכות.
וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יהיה־[יִֽהְיוּ־] עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃לא יטמאו יותר בעבודת האלילים ובדברים הטומאים ובכל עוונותיהם. אציל אותם מכל המקומות שבהם חטאו, אטהר אותם, והם יהיו עם שלי, ואני אהיה להם לאלוהים.
וְלֹ֧א יִֽטַמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃עבדי דוד יהיה מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכולם. הם ילכו לפי משפטי ויישמרו את חוקי ויעשו אותם.
וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃בְּרִית הָעוֹלָם וְהַתְּשׁוּבָה
הֵם יֵשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה שֶׁנָּתַתְּ לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם. הֵם, בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְּנֵיהֶם יֵשְׁבוּ עָלֶיהָ לְעוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי יִהְיֶה הַמַּבְכִּיר אוֹ הַנָּשִׂיא שֶׁלָּהֶם לְעוֹלָם.
וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם שֶׁתִּהְיֶה אִתָּם. אֲנִי אֶתֵּן לָהֶם, אֲשַׁבֵּר וְאַרְבֶּה אוֹתָם, וְאֶת מִקְדָּשִׁי אֶתֵּן בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.
וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃וְהַמִּשְׁכָּן שֶׁלִּי יִהְיֶה עֲלֵיהֶם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵם יִהְיֶה לִי לְעַם.
וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃וְהָעַמִּים יֵדְעוּ שֶׁאֲנִי הַשֵּׁם, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל, כִּי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלִּי יִהְיֶה בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.
וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת
הָיְתָ֣ה עָלַי֮ יַד־יְהוָה֒ וַיּוֹצִאֵ֤נִי בְר֙וּחַ֙ יְהוָ֔ה וַיְנִיחֵ֖נִי בְּת֣וֹךְ הַבִּקְעָ֑ה וְהִ֖יא מְלֵאָ֥ה עֲצָמֽוֹת׃
וְהֶעֱבִירַ֥נִי עֲלֵיהֶ֖ם סָבִ֣יב ׀ סָבִ֑יב וְהִנֵּ֨ה רַבּ֤וֹת מְאֹד֙ עַל־פְּנֵ֣י הַבִּקְעָ֔ה וְהִנֵּ֖ה יְבֵשׁ֥וֹת מְאֹֽד׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲתִחְיֶ֖ינָה הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וָאֹמַ֕ר אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א עַל־הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם הָעֲצָמוֹת֙ הַיְבֵשׁ֔וֹת שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָֽה׃
הַחֲזָיוֹן שֶׁל הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת
כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃
וְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּדִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
וְנִבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ׃
וְרָאִ֜יתִי וְהִנֵּֽה־עֲלֵיהֶ֤ם גִּדִים֙ וּבָשָׂ֣ר עָלָ֔ה וַיִּקְרַ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹר מִלְמָ֑עְלָה וְר֖וּחַ אֵ֥ין בָּהֶֽם׃
חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א אֶל־הָר֑וּחַ הִנָּבֵ֣א בֶן־אָ֠דָם וְאָמַרְתָּ֨ אֶל־הָר֜וּחַ כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה מֵאַרְבַּ֤ע רוּחוֹת֙ בֹּ֣אִי הָר֔וּחַ וּפְחִ֛י בַּהֲרוּגִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְיִֽחְיֽוּ׃
וְהִנַּבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נִי וַתָּבוֹא֩ בָהֶ֨ם הָר֜וּחַ וַיִּֽחְי֗וּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ עַל־רַגְלֵיהֶ֔ם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד׃ (ס)
וַיֹּאמֶר֮ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ׃
לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
הבטחת התחייה והאיחוד
וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי׃
וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּי־אֲנִ֧י יְהוָ֛ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־יְהוָֽה׃ (פ)
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָ֑יו] וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָֽיו׃]
איחוד העצים
וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ׃
וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ׃
דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָ֑יו] וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי׃
וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם׃
איחוד ישראל ותיקונם
וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃
וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יהיה־[יִֽהְיוּ־] עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃
וְלֹ֧א יִֽטַמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃
וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃
בְּרִית הָעוֹלָם וְהַתְּשׁוּבָה
וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃
וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃
וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃
וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַקְטַע מְתָאן עַל חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת וְעַל הַבְטָחַת הַתְּחִיָּה לְעַם יִשְׂרָאֵל.
חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת
הנביא יחזקאל רואה חזון שבו יד הַשֵּׁם מובילה אותו למקום מלא בעצמות יבשות מאוד. הַשֵּׁם שואל את יחזקאל אם העצמות הללו יכולות לחזור לחיים, ויחזקאל משיב בתשובה שמשאירה את התשובה בידי הַשֵּׁם. לאחר מכן הוא נצטווה לנבא אל העצמות הללו.
הַחֲזָיוֹן שֶׁל הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת
הַנָּבִיא מְתָאֵר חָזוֹן שֶׁל הַשֵּׁם הַמֵּחַיֶּה עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת. הַשֵּׁם מַבְטִיחַ לְהַחֲזִיר אֶל הָעֲצָמוֹת בָּשָׂר, עֹור וְרוּחַ חַיִּים. הַנָּבִיא רוֹאֶה אֶת הַתְּהוּלָה הַמִּתְקַדֶּמֶת, מֵהִתְקַרְבוּת הָעֲצָמוֹת וְעַד הִתְקַצְּעוּת הַבָּשָׂר, אַךְ הַחַיּוּת הַמְּלֵאָה טֶרֶם הִתְמַמְּשָׁה בַּשְּׁלֹשֶׁת הַפָּעָמוֹת הַכְּלָלוֹת.
חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת
הנבואה מתארת את חיזור החיים לעצמות יבשות המייצגות את עם ישראל בגלות. בעקבות ציווי אלוהי, הרוח מפיחה חיים בצבא גדול של מתים. הקטע מביא את תחושת הייאוש של עם ישראל ואת הבטחת ה' להוציאם מהקברים ולהשיבם לארצם.
הבטחת התחייה והאיחוד
הפסוקים מתארים הבטחה אלוהית להחייאת עם ישראל מתוך קבריו ולהחזירתו לארצו. לאחר מכן, ה׳ מורה ליחזקאל לקחת שני מקלות, אחד ליהודה ואחד ליוסף, כדי לסמל את איחוד הממלכות השונות תחת שלטון אחד.
איחוד העצים
הנביא מתאר חזון של איחוד שני העצים למטה אחת. הדובר מבטיח לקחת את עץ יוסף ואפרים ולחבר אותו לעץ יהודה, כך שיהיו יחידה אחת בידו. פעולה זו תהיה גלויה לעיני בני העם, אשר יבקשו להבין את משמעות המעשה.
איחוד ישראל ותיקונם
הנבואה מבשרת על איסוף בני ישראל מכל העמים והשבתם לארצם. העם יתאחד תחת מלך אחד ויהיה נקי מעבירות ועבודת אלילים. אלוהים יבטיח את קיומם כעם שומר מצוות תחת הנהגת דוד המלך והרועה המשותף.
בְּרִית הָעוֹלָם וְהַתְּשׁוּבָה
הַפֶּסוּקִים מְתָאֲרִים אֶת הַבְּרִית הַנִּצְחִית שֶׁהַשֵּׁם כּוֹרֵת לְבֵית יַעֲקֹב. הַבְּרִית כּוֹלֶלֶת שְׁכִינָה בְּתוֹכָם, שָׁלוֹם וְהַבטַחָה לְזִכְרוֹן הָעַמִּים שֶׁהַשֵּׁם מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי מִקְדָּשׁוֹ.
הַקְטַע מְסַיֵּם בְּהַבְטָחַת הַבְּרִית הַנֶּצַחִית וְהַשְּׁכִינָה שֶׁתִּשְׁכֹּן בְּתוֹכָם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התחיית העצמות היבשות
״בְּפֶסַח קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים (ויקרא כב). בַּעֲצֶרֶת, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת (דברים טז). בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (ויקרא כג). בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַחֲרֵי״
בפרק זה מיחזה יחזקאל בבקעת עצמות יבשות מאוד, שהן סמל לעם ישראל בגלות. הַשֵּׁם שואל את הנביא אם העצמות יוכלו לחזור לחיים, ויחזקאל משיב בחרדה שרק הַשֵּׁם יודע. הנביא מנבא שהרוח תיכנס לעצמות ותהפוך אותן לצבא גדול וחי. החזון מציג שני חלקים: תחיית העצמות כהתחלה של תקווה לאומה, ותיאור של שני מקלות המתאחדים תחת שלטון אחד. המפרשים מציינים כי החזון עוסק בהתחדשות הרוח והאחדות של עם ישראל, אך קיימות דעות שונות אם מדובר בנבואה שהתממשה בעבר או בציפייה לעתיד רחוק.
משנה מגילה ג׳:ה׳ ↗הַתְּחִיָּה שֶׁל הָעֲצָמוֹת וְהַבְּטָחַת הַקְּבִיצָה
״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: יָרַד עֲלֵיהֶם טַל תְּחִיָּה מִן הַשָּׁמַיִם, וּכְמַעְיָן שֶׁהוּא נוֹבֵעַ וְהוֹצִיא מַיִם, כָּךְ הָיוּ נוֹבְעִים וְעוֹלִים עֲלֵיהֶם בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת וְגִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר:״
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה מַסְבֵּר אֶת תְּמוּנוֹת הַחֲזוֹן בְּעֵינֵי הַמַּעֲשֶׂה. הוּא מַסְבִּיר כְּמוֹ מַעְיָן שֶׁנוֹבֵעַ מַיִם, כָּךְ הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים הָיוּ נוֹבְעִים וְעוֹלִים מֵחָדָשׁ כְּשֶׁהָיָה טַל מִן הַשָּׁמַיִם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְסַבֵּל אֶת הַמִּקְרָא וְאוֹמֵר כִּי בָּרֶגַע שֶׁהַנָּבִיא הִנְבִּיא אֶל הָרוּחַ, הַרוּחוֹת יָצְאוּ מֵאוֹצְרוֹת הַנְּשָׁמוֹת וְהֶחְזִיר כָּל רוּחַ לְגוּף שֶׁלָּהּ. הַמַּקְצָע מַזְכִּיר גַּם אִישׁ אֶחָד שֶׁלֹּא עָמַד עַל רַגְלָיו, וְהַנָּבִיא שָׁאַל עָלָיו, וְהַתְּשׁוּבָה הָיְתָה שֶׁהוּא לָקַח טוֹב בְּבֶנֶשֶׁךְ וְהִפְסִיד בְּתַרְבִּית. הַמְּסֹרֶת מְתָאֶרֶת אֶת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁבְּבֹכִים וּמַרְוִים כִּי הַתִּקְוָה שֶׁלָּהֶם נֶעֶלְמָה, אַךְ הַשֵּׁם מַבְטִיחַ לַנָּבִיא לְהָשִׁיב אוֹתָם לַחַיִּים וּלְקַבֵּץ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ.
פרקי דרבי אליעזר ל״ג:י״ז ↗בעקבות המפרשים
הקול שמתחת לעצמות
״ויהי קול. והנה רעש העצמות שהיו טופחין זה לזה:״
בפסוק השביעי בפרק לז בספר יחזקאל, מתוארת התנועה של העצמות היבשות במהלך החזון. הכומר יחזקאל מתאר רעש חזק ומוחשי, שבו העצמות התחילות להזיז את עצמן ולהתנגש אחת בשנייה. זהו רעש של תנועה פיזית פתאומית בתוך העצמות שקודם לכן היו יבשות לחלוטין. רש"י מפרש את המילים "ויהי קול" כרעש של העצמות שמתחילות להצליק ולהיפגש. לפי הפירוש הזה, הקול שנגרם הוא תוצאה ישירה מההתנגשות של העצמות זו בזו. רש"י מתמקד בהיבט הפיזי של הרעש כסימן לתחילת תהליך החיות מחדש.
רש״י על יחזקאל 37:7:1 ↗איחוד הממלכות
״הנה אני לוקח את עץ וגו'. שלא יהיו עוד לשתי ממלכות:״
בְּפֶסַק הַתַּמְתּוּם, רַשִׁ"י מְסַבֵּל אֶת הַפְּעֻלָּה הַנִּקְרֵאת בְּיחֶזְקֵאל שֶׁל הַאֲחִידַת הַמִּקְצָה. הוּא מַסְבִּיר שֶׁהַפְּעֻלָּה שֶׁבָּאָה בַּתַּקְלָה, כְּאִתּוּל שְׁנֵי הַמַּקְלָצוֹת, עָשְׂתָה דָבָר שֶׁלּוֹ אֵין לְהָשִׁיב. הַמַּטֶּה שֶׁל יוֹסֵף וְהַמַּטֶּה שֶׁל יְהוּדָה יִהְיוּ מַקְלָץ אֶחָד בְּיַד אֶחָד. הַכַּוָּנָה הָעִקָּרִית שֶׁל הַפֵּרוּשׁ הִיא שֶׁמַּלְכוּת הַמֶּלֶךְ תִּהְיֶה אַחַת וְלֹא תִהְיֶה עוֹד שְׁתֵּי מַמְלָכוֹת נִפרָדוֹת. רַשִׁ"י מַתְקֵן אֶת הַבְּהִירוּת בַּמַּטֶּה שֶׁל יוֹסֵף וְיְהוּדָה כְּבְרִית אַחַת וּמַמְלָכָה אַחַת שֶׁל הַשֵּׁם.
רש״י על יחזקאל 37:19:1 ↗הקול שבתוך הרוח
״ויהי קול. מן הרוח והאויר הנושב:״
בפסוק זה מתואר הרגע שבו יחזקאל פועל לפי פקודת הַשֵּׁם. הוא מבצע את הפעולה, ואז נשמע קול. המצודת דוד מסביר שהקול הזה הוא הקול של הרוח והאוויר שמתחיל לנוע בתוך העצמות היבשות. הפרשן מפרש את המילה "קול" לא כקול דיבור אנושי, אלא כצליל שנוצר מתנועת האוויר והרוח. כך הוא מסביר כיצד הרוח הופכת למשהו שניתן לשמוע ולחוש בתנועתו בתוך העמק.
מצודת דוד על יחזקאל 37:7:1 ↗הדיבור אל העצמים
״ודבר אליהם. בעת תאחז העצים ההם בידך תדבר אליהם כה אמר ה׳ וגו׳:״
בפי מצודת דוד על יחזקאל, מוסבר כי הנביא יצטרך לדבר אל העצמים עצמם. הדיבור מתרחש ברגע שבו העצמים נתפסים או נתקעים בידו של יחזקאל. המפרש מדגיש שהנביא יקבל את המסר מכוח הדיבור הישיר של הַשֵּׁם. ההסבר מתמקד בתזמון של הפעולה. כשהעצים נתקעים בידו, זהו הרגע שבו מתבצע הדיבור הנבואי. המצודת דוד מפרש את הטקסט המקראי כדי להבהיר כיצរបדו המעשה הפיזי של הידיקה על העצמים וכיצד זה קשור להודעת הַשֵּׁם.
מצודת דוד על יחזקאל 37:21:1 ↗