ה' אמר למשה: אמור לאהרן לנטות את ידו עם המטה על הנהרות, היאורים והאגמים, ולהעלות את הצפרדעים על ארץ מצרים.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת־יָדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃שמות · פרק ח׳
מכות הצפרדעים, הכינים והערוב
אהרן מעלה את הצפרדעים ומכה את עפר הארץ עד שהוא נעשה כינים. לאחר שפרעה חוזר בו מהבטחותיו, ה' מביא את הערוב, מבדיל בין ארץ גושן לשאר מצרים, ומסיר את המכה לבקשת משה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות ח׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
מכת הצפרדעים והבטחת פרעה
אהרן נטה את ידו על מימי מצרים, והצפרדעים עלו וכיסו את ארץ מצרים.
וַיֵּ֤ט אַהֲרֹן֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל מֵימֵ֣י מִצְרָ֑יִם וַתַּ֙עַל֙ הַצְּפַרְדֵּ֔עַ וַתְּכַ֖ס אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃על המילים
המקור משתמש כאן בלשון יחיד, ״הצפרדע״, אף שההמשך מתאר צפרדעים רבות.
גם חרטומי מצרים עשו כך באמצעים הסודיים שלהם, והעלו צפרדעים על ארץ מצרים.
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֥ן הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיַּעֲל֥וּ אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃פרעה קרא למשה ולאהרן ואמר: התפללו אל ה' שיסיר את הצפרדעים ממני ומעמי, ואני אשלח את העם כדי שיקריבו זבחים לה'.
וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֗ן וַיֹּ֙אמֶר֙ הַעְתִּ֣ירוּ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵר֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִמֶּ֖נִּי וּמֵֽעַמִּ֑י וַאֲשַׁלְּחָה֙ אֶת־הָעָ֔ם וְיִזְבְּח֖וּ לַיהוָֽה׃משה אמר לפרעה: קבע אתה מתי אתפלל עבורך, עבור עבדיך ועבור עמך, כדי שהצפרדעים ייעלמו ממך ומבתיך ורק ביאור יישארו.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה לְפַרְעֹה֮ הִתְפָּאֵ֣ר עָלַי֒ לְמָתַ֣י ׀ אַעְתִּ֣יר לְךָ֗ וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙ וּֽלְעַמְּךָ֔ לְהַכְרִית֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִמְּךָ֖ וּמִבָּתֶּ֑יךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה׃על המילים
הביטוי ״התפאר עלי״ מתפרש כאן כהזמנה לפרעה לקבוע את מועד התפילה.
פרעה אמר: מחר. משה ענה: יהיה כדברך, כדי שתדע שאין כמו ה' אלוהינו.
וַיֹּ֖אמֶר לְמָחָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּדְבָ֣רְךָ֔ לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּי־אֵ֖ין כַּיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃הצפרדעים ייעלמו ממך, מבתיך, מעבדיך ומעמך. רק ביאור הן יישארו.
וְסָר֣וּ הַֽצְפַרְדְּעִ֗ים מִמְּךָ֙ וּמִבָּ֣תֶּ֔יךָ וּמֵעֲבָדֶ֖יךָ וּמֵעַמֶּ֑ךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה׃משה ואהרן יצאו מפרעה, ומשה קרא אל ה' בעניין הצפרדעים שהביא על פרעה.
וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לְפַרְעֹֽה׃ה' עשה כפי שביקש משה, והצפרדעים מתו בבתים, בחצרות ובשדות.
וַיַּ֥עַשׂ יְהוָ֖ה כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיָּמֻ֙תוּ֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת׃אספו את הצפרדעים המתות בערמות גדולות, והארץ התמלאה ריח רע.
וַיִּצְבְּר֥וּ אֹתָ֖ם חֳמָרִ֣ם חֳמָרִ֑ם וַתִּבְאַ֖שׁ הָאָֽרֶץ׃כשראה פרעה שהמצב הוקל, הוא הכביד את לבו ולא הקשיב למשה ולאהרן, כפי שה' אמר.
וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּ֤י הָֽיְתָה֙ הָֽרְוָחָ֔ה וְהַכְבֵּד֙ אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)מכת הכינים והודאת החרטומים
ה' אמר למשה: אמור לאהרן לנטות את המטה שלו ולהכות את עפר הארץ, והעפר יהפוך לכינים בכל ארץ מצרים.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן נְטֵ֣ה אֶֽת־מַטְּךָ֔ וְהַ֖ךְ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְהָיָ֥ה לְכִנִּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃הם עשו כך. אהרן נטה את ידו עם המטה והכה את עפר הארץ. הכינים פגעו באנשים ובבהמות, וכל עפר הארץ היה לכינים בכל ארץ מצרים.
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֗ן וַיֵּט֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־יָד֤וֹ בְמַטֵּ֙הוּ֙ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה כָּל־עֲפַ֥ר הָאָ֛רֶץ הָיָ֥ה כִנִּ֖ים בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃החרטומים ניסו גם הם להוציא כינים באמצעים שלהם, אבל לא הצליחו. הכינים נשארו באנשים ובבהמות.
וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן הַחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת־הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃החרטומים אמרו לפרעה: זו אצבע אלוהים. אבל לב פרעה התחזק, והוא לא הקשיב להם, כפי שה' אמר.
וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּים֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)מכת הערוב וההבדלה בארץ גושן
ה' אמר למשה: קום מוקדם בבוקר והתייצב לפני פרעה כשהוא יוצא אל המים. אמור לו: כך אמר ה': שלח את עמי כדי שיעבדו אותי.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֙קֶר֙ וְהִתְיַצֵּב֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה הִנֵּ֖ה יוֹצֵ֣א הַמָּ֑יְמָה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃אם אינך משלח את עמי, אני אביא ערוב עליך, על עבדיך, על עמך ועל בתיך. בתי מצרים והאדמה שעליה הם נמצאים יתמלאו בערוב.
כִּ֣י אִם־אֵינְךָ֮ מְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּי֒ הִנְנִי֩ מַשְׁלִ֨יחַ בְּךָ֜ וּבַעֲבָדֶ֧יךָ וּֽבְעַמְּךָ֛ וּבְבָתֶּ֖יךָ אֶת־הֶעָרֹ֑ב וּמָ֨לְא֜וּ בָּתֵּ֤י מִצְרַ֙יִם֙ אֶת־הֶ֣עָרֹ֔ב וְגַ֥ם הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁר־הֵ֥ם עָלֶֽיהָ׃על המילים
״ערוב״ הוא מונח מקראי שהפסוק אינו מגדיר כאן במדויק.
באותו יום אבדיל את ארץ גושן, שבה נמצא עמי, ולא יהיה שם ערוב. כך תדע שאני ה' ופועל בתוך הארץ.
וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃אבדיל בין עמי ובין עמך. האות הזה יקרה מחר.
וְשַׂמְתִּ֣י פְדֻ֔ת בֵּ֥ין עַמִּ֖י וּבֵ֣ין עַמֶּ֑ךָ לְמָחָ֥ר יִהְיֶ֖ה הָאֹ֥ת הַזֶּֽה׃על המילים
המילה ״פדות״ מבטאת כאן הבחנה והפרדה בין שתי הקבוצות.
ה' עשה כך. ערוב כבד הגיע לבית פרעה, לבתי עבדיו ולכל ארץ מצרים, והארץ נהרסה בגלל הערוב.
וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כֵּ֔ן וַיָּבֹא֙ עָרֹ֣ב כָּבֵ֔ד בֵּ֥יתָה פַרְעֹ֖ה וּבֵ֣ית עֲבָדָ֑יו וּבְכָל־אֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם תִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵ֥י הֶעָרֹֽב׃המשא ומתן עם פרעה והסרת הערוב
פרעה קרא למשה ולאהרן ואמר: לכו והקריבו זבחים לאלוהיכם כאן בארץ.
וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ׃משה אמר: לא נכון לעשות כך, כי אנחנו עומדים להקריב לה' אלוהינו דבר שהמצרים מתעבים. אם נקריב לעיניהם דבר שהם מתעבים, הם עלולים לסקול אותנו.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ׃על המילים
הביטוי ״תועבת מצרים״ אינו מוסבר כאן במפורש, ולכן אין לקבוע מן הפסוק לבדו מה בדיוק המצרים תיעבו.
נלך דרך של שלושה ימים במדבר ונקריב זבחים לה' אלוהינו, כפי שהוא יאמר לנו.
דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֙חְנוּ֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ׃פרעה אמר: אני אשלח אתכם כדי שתקריבו זבחים לה' אלוהיכם במדבר, אבל אל תתרחקו יותר מדי. התפללו בעדי.
וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַיהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹא־תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּעֲדִֽי׃משה אמר: אני יוצא עכשיו ממך ואתפלל אל ה'. מחר הערוב ייעלם מפרעה, מעבדיו ומעמו. רק אל תרמה שוב ואל תמנע מן העם לצאת ולהקריב זבחים לה'.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י יוֹצֵ֤א מֵֽעִמָּךְ֙ וְהַעְתַּרְתִּ֣י אֶל־יְהוָ֔ה וְסָ֣ר הֶעָרֹ֗ב מִפַּרְעֹ֛ה מֵעֲבָדָ֥יו וּמֵעַמּ֖וֹ מָחָ֑ר רַ֗ק אַל־יֹסֵ֤ף פַּרְעֹה֙ הָתֵ֔ל לְבִלְתִּי֙ שַׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם לִזְבֹּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃משה יצא מפרעה והתפלל אל ה'.
וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֖ה מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃ה' עשה כפי שביקש משה והסיר את הערוב מפרעה, מעבדיו ומעמו. לא נשאר אחד.
וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֔ה וַיָּ֙סַר֙ הֶעָרֹ֔ב מִפַּרְעֹ֖ה מֵעֲבָדָ֣יו וּמֵעַמּ֑וֹ לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר אֶחָֽד׃גם הפעם פרעה הכביד את לבו ולא שלח את העם.
וַיַּכְבֵּ֤ד פַּרְעֹה֙ אֶת־לִבּ֔וֹ גַּ֖ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
מכת הצפרדעים והבטחת פרעה
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת־יָדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיֵּ֤ט אַהֲרֹן֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל מֵימֵ֣י מִצְרָ֑יִם וַתַּ֙עַל֙ הַצְּפַרְדֵּ֔עַ וַתְּכַ֖ס אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֥ן הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיַּעֲל֥וּ אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֗ן וַיֹּ֙אמֶר֙ הַעְתִּ֣ירוּ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵר֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִמֶּ֖נִּי וּמֵֽעַמִּ֑י וַאֲשַׁלְּחָה֙ אֶת־הָעָ֔ם וְיִזְבְּח֖וּ לַיהוָֽה׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה לְפַרְעֹה֮ הִתְפָּאֵ֣ר עָלַי֒ לְמָתַ֣י ׀ אַעְתִּ֣יר לְךָ֗ וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙ וּֽלְעַמְּךָ֔ לְהַכְרִית֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִמְּךָ֖ וּמִבָּתֶּ֑יךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה׃
וַיֹּ֖אמֶר לְמָחָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּדְבָ֣רְךָ֔ לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּי־אֵ֖ין כַּיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
וְסָר֣וּ הַֽצְפַרְדְּעִ֗ים מִמְּךָ֙ וּמִבָּ֣תֶּ֔יךָ וּמֵעֲבָדֶ֖יךָ וּמֵעַמֶּ֑ךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה׃
וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לְפַרְעֹֽה׃
וַיַּ֥עַשׂ יְהוָ֖ה כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיָּמֻ֙תוּ֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת׃
וַיִּצְבְּר֥וּ אֹתָ֖ם חֳמָרִ֣ם חֳמָרִ֑ם וַתִּבְאַ֖שׁ הָאָֽרֶץ׃
וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּ֤י הָֽיְתָה֙ הָֽרְוָחָ֔ה וְהַכְבֵּד֙ אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)
מכת הכינים והודאת החרטומים
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן נְטֵ֣ה אֶֽת־מַטְּךָ֔ וְהַ֖ךְ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְהָיָ֥ה לְכִנִּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֗ן וַיֵּט֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־יָד֤וֹ בְמַטֵּ֙הוּ֙ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה כָּל־עֲפַ֥ר הָאָ֛רֶץ הָיָ֥ה כִנִּ֖ים בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן הַחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת־הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃
וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּים֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)
מכת הערוב וההבדלה בארץ גושן
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֙קֶר֙ וְהִתְיַצֵּב֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה הִנֵּ֖ה יוֹצֵ֣א הַמָּ֑יְמָה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃
כִּ֣י אִם־אֵינְךָ֮ מְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּי֒ הִנְנִי֩ מַשְׁלִ֨יחַ בְּךָ֜ וּבַעֲבָדֶ֧יךָ וּֽבְעַמְּךָ֛ וּבְבָתֶּ֖יךָ אֶת־הֶעָרֹ֑ב וּמָ֨לְא֜וּ בָּתֵּ֤י מִצְרַ֙יִם֙ אֶת־הֶ֣עָרֹ֔ב וְגַ֥ם הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁר־הֵ֥ם עָלֶֽיהָ׃
וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
וְשַׂמְתִּ֣י פְדֻ֔ת בֵּ֥ין עַמִּ֖י וּבֵ֣ין עַמֶּ֑ךָ לְמָחָ֥ר יִהְיֶ֖ה הָאֹ֥ת הַזֶּֽה׃
וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כֵּ֔ן וַיָּבֹא֙ עָרֹ֣ב כָּבֵ֔ד בֵּ֥יתָה פַרְעֹ֖ה וּבֵ֣ית עֲבָדָ֑יו וּבְכָל־אֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם תִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵ֥י הֶעָרֹֽב׃
המשא ומתן עם פרעה והסרת הערוב
וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ׃
דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֙חְנוּ֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ׃
וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַיהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹא־תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּעֲדִֽי׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י יוֹצֵ֤א מֵֽעִמָּךְ֙ וְהַעְתַּרְתִּ֣י אֶל־יְהוָ֔ה וְסָ֣ר הֶעָרֹ֗ב מִפַּרְעֹ֛ה מֵעֲבָדָ֥יו וּמֵעַמּ֖וֹ מָחָ֑ר רַ֗ק אַל־יֹסֵ֤ף פַּרְעֹה֙ הָתֵ֔ל לְבִלְתִּי֙ שַׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם לִזְבֹּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃
וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֖ה מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃
וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֔ה וַיָּ֙סַר֙ הֶעָרֹ֔ב מִפַּרְעֹ֖ה מֵעֲבָדָ֣יו וּמֵעַמּ֑וֹ לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר אֶחָֽד׃
וַיַּכְבֵּ֤ד פַּרְעֹה֙ אֶת־לִבּ֔וֹ גַּ֖ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק ממשיך את העימות בין משה ואהרן לבין פרעה בשלוש מכות נוספות. בכל פעם הדרישה נשארת זהה: לשלח את בני ישראל לעבוד את ה'. פרעה מבקש הקלה כשהמכות פוגעות בו, אבל כשהמצב משתפר הוא חוזר ומסרב.
הצפרדעים ממלאות את מצרים
אהרן נוטה את ידו על מימי מצרים והצפרדעים מכסות את הארץ. פרעה מבקש ממשה ומאהרן להתפלל להסרתן ומבטיח לשלח את העם. משה נותן לפרעה לבחור את המועד, ובמועד שנקבע הצפרדעים מתות מחוץ ליאור. כשההקלה מגיעה, פרעה חוזר ומסרב להקשיב.
הכינים והגבול של החרטומים
אהרן מכה את עפר הארץ והוא נעשה כינים שפוגעות באדם ובבהמה. החרטומים מנסים לעשות דבר דומה ואינם מצליחים. הם אומרים לפרעה שזו ״אצבע אלוהים״, אך פרעה עדיין אינו מקשיב.
הערוב מגיע למצרים אבל לא לגושן
משה מזהיר את פרעה שאם לא ישלח את העם, הערוב ימלא את בתי מצרים ואת הארץ. הפעם ה' מודיע מראש שארץ גושן, שבה נמצא עמו, תישאר בלי ערוב. המכה באה כפי שנאמר, והארץ נפגעת ממנה.
פרעה מציע פשרה וחוזר בו
פרעה מציע לבני ישראל להקריב זבחים בתוך מצרים. משה מסביר שהדבר אינו אפשרי ודורש לצאת דרך של שלושה ימים למדבר. פרעה מסכים שייצאו בתנאי שלא יתרחקו מאוד ומבקש תפילה. הערוב מוסר לחלוטין, אך גם הפעם פרעה חוזר בו ואינו משלח את העם.
בסוף הפרק שלוש מכות כבר הראו שפרעה אינו מצליח לעצור את מה שמתרחש, ובכל זאת הוא ממשיך לסרב לשחרר את בני ישראל לאחר שכל מכה מוסרת.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
שמות רבה מסביר מדוע אהרן מכה את המים
״אמר רבי תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרוך, בשעה שהושלכת ליאור, לא ילקו על ידיך״
שמות רבה מסביר בדרך מדרשית מדוע אהרן, ולא משה, הוא שמפעיל את המכה על המים. לפי רבי תנחום, היאור שמר על משה כשהושלך אליו כתינוק, ולכן לא ראוי שמשה עצמו יכה את המים. אהרן עושה זאת במקומו. זהו הסבר של חז״ל ואינו נאמר בפשט הפרק. הכתוב עצמו פשוט מצווה את משה לומר לאהרן לנטות את ידו. המדרש מוסיף רעיון של הכרת טובה אפילו כלפי דבר דומם. באותו מקור מובאים גם הסברים מדרשיים נוספים למכת הצפרדעים ומחלוקת על משמעות לשון היחיד ״הצפרדע״.
שמות רבה י׳:ד׳ ↗המכילתא מצמצמת את חלקם של החרטומים במכת הצפרדעים
״היו אומרין על המקומות שעדיין לא נתמלאו והן מתמלאין לא מדבריהן אלא מדבריו של משה״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מפרשת את מעשה החרטומים באופן שמצמצם את כוחם. לפי המדרש, החרטומים פעלו במקומות שעדיין לא היו מלאים בצפרדעים, אבל הצפרדעים שהופיעו שם לא באו מכוחם אלא מכוח דברו של משה. הפשט אינו אומר זאת. הוא מתאר שהחרטומים עשו גם הם כך באמצעות ״לטיהם״ והעלו צפרדעים על מצרים. המדרש מבקש להסביר שהדמיון החיצוני בין המעשים אינו אומר שהכוח שלהם שווה. זו קריאה מדרשית שמעמידה את פעולת החרטומים כתלויה למעשה במה שכבר נגזר באמצעות משה.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, הוספה ח׳:א׳ ↗שמות רבה מדגיש את תגובת פרעה כשהמכה פוגעת בו
״כיון שהתחילה הפורענות בגופו, מיד הרגיש והתחיל צועק: העתירו לה' ויסר הצפרדעים״
שמות רבה מתאר את הרגע שבו פרעה קורא למשה ולאהרן ומבקש מהם להתפלל להסרת הצפרדעים. המדרש מדגיש שכאשר הפגיעה נעשית אישית ומגיעה אל פרעה עצמו, הוא מגיב מיד ומבקש שהמכה תיפסק. המקור מוסיף גם הסבר למועד שבחר פרעה. לפי המדרש, היום שבו דיברו היה אמור להשלים תקופה של שבעה ימים, ולכן משה שאל מתי להתפלל ופרעה בחר למחר. הפרט הזה הוא פירוש מדרשי ואינו מוסבר כך בפסוקים עצמם. בפשט נאמר רק שפרעה בחר במועד ״למחר״.
שמות רבה י׳:ה׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מבהיר מתי משה מתפלל על הצפרדעים
״ויאמר למחר. הִתְפַּלֵּל הַיּוֹם, שֶׁיִּכָּרְתוּ לְמָחָר:״
רש״י מסביר שהמילה ״למחר״ מתייחסת למועד שבו הצפרדעים ייעלמו, ולא למועד שבו משה יתחיל להתפלל. לפי פירושו, משה מתפלל כבר באותו יום, והבקשה היא שהמכה תיפסק למחרת. ההבחנה הזאת עוזרת להבין את רצף השיחה. משה שואל את פרעה מתי הוא רוצה שהצפרדעים ייכרתו, ופרעה בוחר למחר. משה מקבל את המועד כדי שההתרחשות בזמן שנקבע תשמש סימן לכך שאין כה' אלוהיהם. זהו פירוש לשוני של רש״י למועד הפעולה.
רש״י על שמות 8:6:1 ↗רש״י מסביר את הפשרה שמציע פרעה
״זבחו לאלהיכם בארץ. בִּמְקוֹמְכֶם וְלֹא תֵלְכוּ בַּמִּדְבָּר:״
רש״י מסביר בפשטות את הצעת פרעה: הוא מוכן לאפשר לבני ישראל להקריב זבחים, אבל רק במקום שבו הם נמצאים, בלי לצאת למדבר. זו פשרה חלקית מול הדרישה החוזרת של משה לצאת ממצרים לעבוד את ה'. משה אינו מקבל את ההצעה. הוא מסביר שהקרבת הזבחים בתוך מצרים עלולה לעורר תגובה אלימה מצד המצרים, ולכן בני ישראל צריכים ללכת דרך של שלושה ימים במדבר. בהמשך פרעה מציע פשרה נוספת: לצאת למדבר, אך לא להתרחק יותר מדי.
רש״י על שמות 8:21:1 ↗רמב״ן מסביר מה ניסו החרטומים לעשות במכת הכינים
״וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים״
רמב״ן מסביר שהמילים ״ויעשו כן״ אינן אומרות שהחרטומים הצליחו ליצור כינים. לדעתו, הן מתארות את הניסיון שלהם: הם הכו בעפר ופעלו בשיטות שבהן השתמשו קודם, אבל הפעם לא הצליחו להשיג את התוצאה שרצו. הפירוש תואם את המשך הפסוק, שאומר במפורש ״ולא יכלו״. רמב״ן מציע שהחרטומים ידעו בדרך כלל מה הם חושבים שביכולתם לעשות, ולכן ניסו את השיטות המוכרות להם. דווקא הכישלון במכה הזאת מוביל אותם לומר לפרעה: ״אצבע אלוהים היא״.
רמב״ן על שמות 8:14:1 ↗אבן עזרא דן במשמעות ״תועבת מצרים״
״כי לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים והוא אמר כי היה אלהיהם על צורת טלה.״
אבן עזרא דן בכמה אפשרויות להבנת הביטוי ״תועבת מצרים״. הוא מביא פירוש שלפיו מדובר בבעל חיים שהיה קשור לאמונת המצרים, אך מקשה על ההסבר הזה ואינו מקבל אותו בפשטות. לאחר מכן הוא מציע הסבר רחב יותר המבוסס על מה שהוא רואה כמנהגי אכילה של קבוצות אחרות שהכיר. לצורך הבנת הפסוק עצמו אין צורך להכריע בין ההסברים. ברור שמשה אומר שהזבח שבני ישראל עומדים להקריב נתפס בעיני המצרים כדבר מתועב, ושביצועו לעיניהם עלול להביא לכך שיסקלו את בני ישראל. זהו גם גבול הוודאות של הפשט.
אבן עזרא על שמות 8:22:1 ↗