ה' מגדיר את תפקידי משה ואהרן בשליחות אל פרעה, נותן להם מופת לעיני המלך ומודיע שפרעה לא ימהר להקשיב. לאחר מופת המטה מתחילה מכת הדם, ומקץ שבעה ימים באה האזהרה על הצפרדעים.
ז
29 פסוקיםתנ״ך לכולם · נאמן למקור. בעברית שכולם מבינים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות ז׳ · סיפור והסבר
♫
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ה' אמר למשה: אמור לאהרן לקחת את המטה שלו ולנטות את ידו על מימי מצרים, על הנהרות, היאורים, האגמים וכל מקווי המים. כולם יהיו לדם, ויהיה דם בכל ארץ מצרים, גם בעצים ובאבנים.
הפרק פותח בהבהרת תפקידיהם של משה ואהרן מול פרעה וממשיך למופת המטה, שמוצג לפני המלך ואנשיו. לאחר שפרעה אינו מקשיב, מתחילה מכת הדם ביאור ובמקורות המים של מצרים. כעבור שבעה ימים משה נשלח להזהיר מפני מכת הצפרדעים.
א
פסוקים א–ז
משה ואהרן מקבלים את תפקידיהם
ה' אומר למשה שהוא יהיה בעל הסמכות מול פרעה, ואהרן יהיה הדובר שמעביר את הדברים. הוא מודיע מראש שפרעה לא ימהר להקשיב ושבמצרים יתרבו האותות והמופתים, עד להוצאת בני ישראל מן הארץ במשפטים גדולים. משה ואהרן פועלים כפי שנצטוו; משה בן שמונים ואהרן בן שמונים ושלוש.
ב
פסוקים ח–יג
מופת המטה לפני פרעה
כאשר נדרשת הוכחה, אהרן משליך את מטהו לפני פרעה והוא נהפך לתנין. חכמי מצרים והמכשפים עושים דבר דומה, אך מטה אהרן בולע את מטותיהם. למרות זאת פרעה אינו מקשיב למשה ולאהרן.
ג
פסוקים יד–כה
מי מצרים הופכים לדם
משה נשלח לפגוש את פרעה בבוקר על שפת היאור ולחזור על הדרישה לשלח את העם. לאחר האזהרה, המים שביאור ובמקורות המים של מצרים הופכים לדם. הדגים מתים, היאור מסריח והמצרים אינם יכולים לשתות ממנו. החרטומים עושים גם הם מעשה דומה, ופרעה אינו משנה את עמדתו.
ד
פסוקים כו–כט
האזהרה על הצפרדעים
אחרי שבעה ימים משה נשלח שוב אל פרעה. הוא מצווה לדרוש את שחרור העם ולהזהיר שאם פרעה יסרב, הצפרדעים יעלו מן היאור ויגיעו לבית המלך, לחדריו, לעבדיו, לעם, לתנורים ולכלי הלישה.
בסוף הפרק פרעה עדיין מסרב לשלח את ישראל. מכת הדם כבר פגעה במקורות המים של מצרים, והאזהרה על המכה הבאה כבר נמסרה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חז״לפסוקים א
חז״ל מבחינים בין סמכותו של משה מול פרעה לבין סמכות ה' עליו
במדבר רבה מתעכב על הביטוי שבו משה מקבל מעמד של "אלוהים לפרעה". המדרש מדגיש שהמעמד הזה מוגבל לעימות עם פרעה ואינו הופך את משה לעצמאי מן הסמכות האלוהית. גם מי שקיבל כוח וסמכות כלפי מלך אנושי נשאר כפוף לה'.
זהו פירוש מדרשי שמבקש להגדיר את גבולות הביטוי החריג שבפסוק. בפשט, ה' מחלק תפקידים: משה מקבל את העמדה הבכירה מול פרעה, ואהרן מתפקד כנביאו, כלומר כמי שמעביר את הדברים. המדרש מוסיף שהסמכות הזאת אינה משנה את היחס שבין משה לבין ה'.
״כך אתה תדבר (אל) [את] כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה״
תנחומא בובר משווה את חלוקת התפקידים בין משה לאהרן למצב שבו חכם דורש ואדם אחר משמיע את דבריו לקהל. לפי המדרש, משה מקבל את הציווי והמסר, ואהרן הוא שמוסר אותו בפועל אל פרעה.
ההשוואה היא מדרשית, אבל היא נשענת ישירות על מבנה הפסוק. משה אינו נעלם מן השליחות בגלל קושי הדיבור שלו. הוא נשאר מקבל הציווי, ואהרן משמש כדובר לצדו. כך שני האחים פועלים יחד, כל אחד בתפקיד שהוגדר לו.
הקטע מתנחומא בובר, נשא, עוסק בנשיאי ישראל ובתרומות למשכן. הוא מתאר כיצד הנשיאים המתינו לראות מה הציבור יתרום, ולאחר שהמלאכה הושלמה במהירות נותר להם ללמוד שהקמת המשכן אינה תלויה בהם. הקטע שסופק אינו דן בפרעה ואינו מפרש את הפסוק על הקשיית לבו.
לכן אין בסיס במקור הזה לקשור אותו ישירות לשמות ז', ג'. אפשר ללמוד ממנו על אחריות, יוזמה ויחס לתרומה למשכן, אבל לא נכון להציג אותו כפירוש למנגנון שבו לב פרעה מתקשה.
רש״י מסביר את המילה "מופת" כאות שנועד להראות שיש ממש בסמכותו של מי ששלח את משה ואהרן. כלומר, כאשר פרעה מבקש הוכחה, המופת איננו מופע בפני עצמו אלא סימן שמאשר שהשליחות אינה יוזמה פרטית שלהם.
בפשט הפרק, פרעה צפוי לבקש מופת, ואז אהרן משליך את המטה והוא נעשה לתנין. רש״י מחדד את מטרת המעשה: האות אמור להעיד על השולח ועל תוקפה של השליחות, לא רק להדהים את מי שרואה אותו.
רש״י מסביר את המילה "בלטיהם" כלחש שנאמר בשקט ובסתר. הוא גם מביא בשם חז״ל הבחנה בין "בלטיהם" לבין "בלהטיהם": הראשון נקשר אצלם למעשה שדים, והשני למעשה כשפים. אלה הסברים פרשניים למונחים הקדומים שבהם מתואר מעשה חרטומי מצרים.
בפשט של הפרק די לומר שהחרטומים הצליחו לעשות מעשה דומה באמצעים שלהם. הפסוק אינו מפרט כיצד פעלו. רש״י מוסיף ניסיון להבין את הלשון ואת סוג הפעולה שמאחוריה.
רמב״ן קורא את דברי משה לפרעה, "והנה לא שמעת עד כה", כנקודת מעבר. עד עכשיו פרעה כבר ראה את מופת התנין, אבל מכאן מתחילה פגיעה ממשית בו ובמצרים. לשיטתו, הסירוב המתמשך של פרעה הוא שמביא את העונש.
רמב״ן גם מציין שלאחר הסירוב המפורש הראשון פרעה אינו תמיד חוזר ואומר במילים שלא ישלח. לעיתים הוא שומע ושותק, ובמכות הראשונות הוא בוחן אם החרטומים יכולים לחקות את המעשה. זהו הסבר פרשני להתמשכות ההתנגדות שלו.
״ויפן. טעם גם לזאת. כי הזכיר בתחלה אות המטה שהיה לתנין ובלע המטות:״
אבן עזרא מתמקד במילים שפרעה "לא שת לבו גם לזאת". המילה "גם" מחברת, לדעתו, את תגובת פרעה למכת הדם אל מה שכבר ראה קודם: המטה שנהפך לתנין ובלע את מטות החרטומים.
לפי הקריאה הזאת, מכת הדם אינה האירוע הראשון שפרעה מתעלם ממנו. כבר הוצג לפניו אות יוצא דופן, וגם אחריו הוא לא הקשיב. אבן עזרא משתמש בפרט הלשוני הקטן כדי לחבר בין שני שלבי העימות ולהראות את רצף תגובותיו של פרעה.