משה ענה ואמר: אבל הם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי הם יגידו שה' לא נראה אליי.
וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה׃שמות · פרק ד׳
משה מקבל אותות ויוצא למצרים
משה מקבל אותות שיסייעו לו בשליחותו, אהרן מצטרף אליו, ובדרך למצרים הוא מקבל את המסר שעליו למסור לפרעה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות ד׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
שלושת האותות למשה
ה' שאל אותו: מה יש לך ביד? משה ענה: מטה.
וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מזה [מַה־] [זֶּ֣ה] בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃ה' אמר: השלך את המטה על הארץ. משה השליך אותו, והוא נהפך לנחש. משה ברח מפניו.
וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃ה' אמר למשה: הושט את ידך ואחוז בנחש בזנבו. משה הושיט את ידו ואחז בו, והנחש חזר להיות מטה בכף ידו.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃האות הזה נועד כדי שיאמינו שה' נראה אליך, אלוהי אבותיהם, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב.
לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ה' אמר למשה שוב: הכנס את ידך אל תוך בגדך. משה הכניס את ידו, וכשהוציא אותה היא הייתה מצורעת ולבנה כשלג.
וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃ה' אמר: החזר את ידך אל תוך בגדך. משה החזיר אותה, וכשהוציא אותה שוב היא חזרה להיות כמו שאר בשרו.
וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃אם הם לא יאמינו לך ולא ישתכנעו מן האות הראשון, הם יאמינו בעקבות האות השני.
וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃ואם הם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעו בקולך, קח מים מן היאור ושפוך אותם על היבשה. המים שתיקח מן היאור יהפכו לדם על היבשה.
וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃משה חושש לדבר ואהרן מצטרף לשליחות
משה אמר לה': בבקשה, אדוני, אני לא אדם שמיטיב לדבר. כך היה בעבר, וכך גם מאז שהתחלת לדבר אליי. קשה לי לדבר בפה ובלשון.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃ה' אמר לו: מי נתן לאדם פה? מי עושה אדם אילם או חירש, רואה או עיוור? הלא אני, ה'.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה׃עכשיו לך. אני אהיה איתך כשאתה מדבר, ואלמד אותך מה לומר.
וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃משה אמר: בבקשה, אדוני, שלח את מי שאתה רוצה לשלוח.
וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃ה' כעס על משה ואמר: הרי אהרן אחיך, הלוי, יודע לדבר היטב. הוא כבר יוצא לקראתך, וכשהוא יראה אותך הוא ישמח בלבו.
וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃דבר אל אהרן ומסור לו את הדברים שעליו לומר. אני אהיה איתך כשאתה מדבר וגם איתו כשהוא מדבר, ואלמד את שניכם מה לעשות.
וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃אהרן ידבר במקומך אל העם. הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה בעבורו מקור ההוראה והסמכות.
וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃על המילים
הביטוי המקורי ״תהיה לו לאלוהים״ מתאר כאן את היחס בין משה לאהרן בתוך השליחות.
קח איתך בידך את המטה הזה, שבעזרתו תעשה את האותות.
וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת׃ (פ)משה יוצא לדרך והמסר לפרעה
משה חזר אל יתר חותנו ואמר לו שהוא רוצה לשוב אל אחיו שבמצרים ולראות אם הם עדיין חיים. יתרו אמר למשה: לך לשלום.
וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃ה' אמר למשה במדיין: לך, חזור למצרים, כי כל האנשים שביקשו להרוג אותך כבר מתו.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃משה לקח את אשתו ואת בניו, הרכיב אותם על החמור ויצא בחזרה לארץ מצרים. הוא לקח בידו גם את מטה האלוהים.
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃ה' אמר למשה: כשאתה חוזר למצרים, זכור לעשות לפני פרעה את כל המופתים שנתתי בידך. אני אחזק את לבו, והוא לא ישלח את העם.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃אמור לפרעה: כך אמר ה': ישראל הוא בני הבכור.
וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃אמרתי לך: שלח את בני כדי שיעבוד אותי, אבל אתה מסרב לשלח אותו. לכן אני עומד להרוג את בנך הבכור.
וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃האירוע בדרך וציפורה מלה את בנה
בדרך, במקום שבו לנו, ה' פגש בו וביקש להמית אותו.
וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃על המילים
הפסוק אינו מזהה במפורש למי מתייחסים הכינויים ״בו״ ו״אותו״, ולכן התרגום אינו מכריע את העמימות.
ציפורה לקחה אבן צור, כרתה את עורלת בנה, נגעה בה לרגליו ואמרה: אתה חתן דמים לי.
וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃על המילים
הביטוי ״חתן דמים״ והכינוי ״רגליו״ מעוררים כמה פירושים, והפסוק עצמו אינו מסביר אותם.
אז הוא הרפה ממנו, וציפורה אמרה: חתן דמים בגלל המילה.
וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃ (פ)על המילים
גם כאן הביטוי ״חתן דמים למולות״ אינו מוסבר במפורש, ולכן נשמרת העמימות.
משה ואהרן נפגשים והעם מאמין
ה' אמר לאהרן: לך אל המדבר לפגוש את משה. אהרן הלך, פגש את משה בהר האלוהים ונישק אותו.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃משה סיפר לאהרן את כל הדברים שה' מסר לו בשליחותו ואת כל האותות שה' ציווה עליו לעשות.
וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃משה ואהרן הלכו ואספו את כל זקני בני ישראל.
וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃אהרן מסר את כל הדברים שה' אמר למשה, והאותות נעשו לעיני העם.
וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃על המילים
הפסוק מציב את אהרן כנואם, אך אינו מפרש במפורש את זהות מבצע האותות במשפט השני.
העם האמין. הם שמעו שה' פקד את בני ישראל וראה את סבלם, ואז כרעו והשתחוו.
וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
שלושת האותות למשה
וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה׃
וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מזה [מַה־] [זֶּ֣ה] בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃
לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃
וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃
וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃
וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃
וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃
משה חושש לדבר ואהרן מצטרף לשליחות
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה׃
וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃
וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃
וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃
וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃
וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃
וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת׃ (פ)
משה יוצא לדרך והמסר לפרעה
וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃
וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃
האירוע בדרך וציפורה מלה את בנה
וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃
וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃
וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃ (פ)
משה ואהרן נפגשים והעם מאמין
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃
וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃
וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃
וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק ממשיך את שליחותו של משה. הוא חושש שבני ישראל לא יאמינו לו ושקושי הדיבור שלו ימנע ממנו לבצע את המשימה, וה' נותן לו אותות ומצרף אליו את אהרן.
האותות שניתנים למשה
משה אומר שבני ישראל עלולים שלא להאמין שה' נראה אליו. בתגובה הוא מקבל שלושה אותות: המטה נהפך לנחש וחוזר להיות מטה, ידו נעשית מצורעת וחוזרת למצבה הרגיל, ואם יהיה צורך גם מי היאור יהפכו לדם על היבשה.
קושי הדיבור והצטרפות אהרן
משה טוען שקשה לו לדבר ומבקש שהשליחות תימסר לאחר. ה' מבטיח להדריך אותו בדיבור, אך לאחר שמשה ממשיך לבקש שלא להישלח, אהרן מצורף אליו. משה ימסור לו את הדברים, ואהרן ידבר אל העם.
היציאה ממדיין והמסר לפרעה
משה נפרד מחותנו ויוצא למצרים עם אשתו ובניו. ה' אומר לו לבצע את המופתים לפני פרעה ומודיע שפרעה לא ישלח את העם. משה נדרש לומר לפרעה שישראל הוא בנו הבכור של ה', ולמסור אזהרה על בכורו של פרעה אם יסרב לשחרר את ישראל.
האירוע בדרך
במקום הלינה מתרחש אירוע קצר ועמום: ה' מבקש להמית דמות שהפסוק אינו מזהה במפורש. ציפורה מלה את בנה באבן צור, נוגעת לרגליו ואומרת את הביטוי הסתום ״חתן דמים״. לאחר מכן הסכנה חולפת.
המפגש עם אהרן ואמונת העם
אהרן יוצא לקראת משה ופוגש אותו בהר האלוהים. משה מספר לו את דברי השליחות ואת האותות. השניים אוספים את זקני ישראל, אהרן מוסר את הדברים, האותות נעשים לעיני העם, והעם מאמין ומשתחווה לאחר שהוא שומע שה' ראה את סבלו.
בסוף הפרק משה כבר אינו עומד לבדו מול השליחות: אהרן נמצא לצדו, זקני ישראל התכנסו, והעם קיבל באמונה את הבשורה שה' ראה את מצבו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חז״ל קושרים את צרעת היד לדברי משה על העם
״וְעַל הָאוֹמֵר דָּבָר לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ בּוֹ, זֶה משֶׁה״
במדבר רבה מציע מדרש מוסרי לאות של היד המצורעת. לפי הדרשה, כאשר משה אמר מראש שבני ישראל לא יאמינו לו, הוא ייחס להם חוסר אמונה שלא נאמר עדיין בפועל. המדרש רואה בצרעת היד תגובה לדבריו ומעמיד אותם כחלק מדיון רחב יותר על מעשים שעשויים להביא צרעת. זהו פירוש של חז״ל ולא המשמעות המפורשת של פסוקי שמות. בפרק עצמו האות ניתן כדי לסייע למשה לשכנע את העם בשליחותו. המדרש מוסיף רובד מוסרי: גם שליח שנבחר למשימה גדולה נדרש להיזהר באופן שבו הוא מדבר על הציבור שאליו הוא נשלח.
במדבר רבה ז׳:ה׳ ↗המטה שביד משה נעשה לאות
״מה זה בידך וגו' (שם שם ב), ויאמר השליכהו ארצה וגו' (שם שם ג).״
תנחומא בובר מצמיד את שאלת ה' על מה שביד משה אל הציווי להשליך את המטה. המקור הקצר מדגיש את הרצף הפשוט של שני הפסוקים: חפץ יומיומי שכבר נמצא בידו של משה נעשה הכלי שבאמצעותו מופיע האות הראשון. המקור אינו מוסיף כאן פירוש מפורט למטה עצמו, ולכן אין צורך לייחס לו משמעות שאינה כתובה. חשיבות הקטע היא במיקוד שלו במהלך הסיפור: ה' אינו שולח את משה לחפש כלי מיוחד, אלא משתמש במה שכבר נמצא בידו ומראה לו כיצד אותו מטה יהפוך לחלק מן השליחות.
תנחומא בובר, שמות כ׳:ה׳ ↗פרקי דרבי אליעזר מפרש את הנחש כסמל למצרים
״וְלָמָּה הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה הַנָּחָשׁ שָׂרָף בַּמַּטֶּה וְלֹא הֶרְאָהוּ דָּבָר אַחֵר?״
פרקי דרבי אליעזר מציע פירוש סמלי לאותות. הנחש מייצג, לפי המדרש, את פרעה ואת מצרים שפגעו בישראל. כאשר הנחש חוזר להיות מטה יבש, המדרש רואה בכך רמז לכך שכוחם של פרעה ועמו יישבר. גם היד המצורעת מקבלת שם משמעות סמלית הקשורה לטומאת מצרים וליציאה ממנה. המשמעות הזאת אינה נאמרת במפורש בפרק. בפשט, האותות נועדו להוכיח לבני ישראל שה' אכן נראה למשה ושלח אותו. המדרש מוסיף שכבת קריאה שבה צורת האותות עצמה מספרת משהו על מצרים, על הסבל ועל השינוי העתיד להתרחש.
פרקי דרבי אליעזר מ׳:ח׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מסביר מדוע האות השני עשוי לשכנע את העם
״עַל שֶׁסִּפַּרְתִּי עֲלֵיכֶם לָשׁוֹן הָרָע, יַאֲמִינוּ לְךָ״
רש״י, מפרש מאוחר ולא מקור מחז״ל בפני עצמו, מסביר שהאות של היד המצורעת עשוי לשכנע את ישראל מפני שמשה יוכל לומר להם שנענש על כך שדיבר עליהם לרעה כשאמר שלא יאמינו לו. לפי רש״י, עצם העונש נעשה חלק מן ההוכחה לאמיתות השליחות. פירוש זה הולך בכיוון דומה למדרש שבבמדבר רבה, אבל חשוב להבדיל בינו לבין פשט הפסוקים. הכתוב עצמו אומר רק שאם העם לא יאמין לאות הראשון, הוא עשוי להאמין לאות השני. הקישור ללשון הרע הוא פירוש שמוסיף הסבר לסדר האותות ולכוח השכנוע שלהם.
רש״י על שמות 4:8:1 ↗רש״י מדגיש שמשה מדבר בשליחותו של ה'
״בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם שלח את בני:״
רש״י מסביר את המילים שמשה אמור לומר לפרעה כשליחות ישירה מאת ה'. כלומר, הדרישה ״שלח את בני״ איננה בקשה אישית של משה ואינה מסר שהוא מנסח לעצמו. הוא נשלח למסור לפרעה את דבר ה'. הנקודה הזאת מתאימה למבנה הפרק: משה חושש מן המשימה ומדיבורו, אבל תוכן המסר אינו תלוי בכישרון הרטורי שלו. הוא מקבל נוסח ברור שאותו עליו להביא לפרעה. רש״י ממקד את תשומת הלב בסמכות שמאחורי הדברים: משה הוא השליח, והדרישה לשחרר את ישראל מוצגת כדבר ה' עצמו.
רש״י על שמות 4:23:1 ↗רמב״ן מבחין בין דיבור אל העם לדיבור אל פרעה
״כִּי עַתָּה לֹא אָמַר שֶׁיְּדַבֵּר אַהֲרֹן בַּעֲבוּרוֹ רַק אֶל הָעָם״
רמב״ן, מפרש מן הדורות המאוחרים לחז״ל, קורא בדקדוק את חלוקת התפקידים בין משה לאהרן. לפי פירושו לפסוק ט״ו, בשלב הזה אהרן מיועד לדבר בשם משה אל העם, ואילו מול פרעה משה עצמו עדיין אמור לדבר. רמב״ן מציע שייתכן שהדבר קשור לכבוד המלכות. בהמשך ספר שמות חלוקת התפקידים משתנה ומתבררת עוד, ורמב״ן עצמו מפנה לשם. כאן חשוב לראות שהפרק אינו פשוט מבטל את שליחותו של משה בגלל קושי הדיבור. אהרן מסייע לו ונעשה לפיו מול העם, אבל משה נשאר בעל השליחות והמקור לדברים שנמסרים.
רמב״ן על שמות 4:15:1 ↗אבן עזרא מפרש את הביטוי ״חתן דמים״
״וטעם דמים כי דמים אתה לי. כי בעבורך ימות בעלי:״
אבן עזרא, מפרש מאוחר ולא מקור מחז״ל, מציע הבנה מסוימת לביטוי הסתום של ציפורה. לפי פירושו, דבריה קשורים לסכנת המוות של בעלה: היא פונה בהקשר של ברית המילה ורואה את הדם ואת הסכנה כקשורים זה בזה. זהו אחד הפירושים האפשריים לקטע, ולא דבר שהפסוק מסביר במפורש. הפסוקים משתמשים בכינויים לא ברורים ובביטוי ״חתן דמים״ בלי לפרש למי בדיוק מתייחסים כל הכינויים ומה משמעות הביטוי. לכן כדאי לשמור את העמימות בפשט, ובמקביל להכיר בכך שאבן עזרא מציע דרך מסוימת להבין את דברי ציפורה.
אבן עזרא על שמות 4:25:4 ↗