משה הקהיל את כל עדת בני ישראל ואמר להם: אלה הדברים שה׳ ציווה לעשות.
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃שמות · פרק לה׳
השבת, תרומת המשכן ובעלי המלאכה
משה מקהיל את בני ישראל, מצווה על שמירת השבת, מזמין תרומות וחומרים למשכן, והעם מביא בנדיבות את הדרוש למלאכה שבצלאל, אהליאב וחכמי הלב עתידים לבצע.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות לה׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
שמירת השבת
במשך שישה ימים תיעשה מלאכה, אבל היום השביעי יהיה לכם קדוש, שבת שבתון לה׳. כל מי שיעשה בו מלאכה יומת.
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃אל תבעירו אש בכל מקומות המגורים שלכם ביום השבת.
לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ (פ)התרומה והעבודות הנדרשות למשכן
משה אמר לכל עדת בני ישראל: זה הדבר שה׳ ציווה לומר.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃קחו מאיתכם תרומה לה׳. כל מי שלבו נדיב יביא אותה: זהב, כסף ונחושת.
קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃אפשר להביא גם תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש ושיער עיזים.
וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃על המילים
"עיזים" כאן מציין חומר מן העיזים המשמש למלאכת המשכן.
וכן עורות אילים צבועים באדום, עורות תחשים ועצי שיטים.
וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׂטִּֽים׃על המילים
הזיהוי המדויק של "תחשים" אינו מפורש בפרק.
הביאו גם שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הבשמים.
וְשֶׁ֖מֶן לַמָּא֑וֹר וּבְשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃וכן אבני שוהם ואבני שיבוץ לאפוד ולחושן.
וְאַ֨בְנֵי־שֹׁ֔הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃כל בעלי החוכמה והכישרון שבכם יבואו ויעשו את כל מה שה׳ ציווה.
וְכָל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃הם יעשו את המשכן, את האוהל שלו ואת מכסהו, את הקרסים, הקרשים, הבריחים, העמודים והאדנים.
אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אָהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃הם יעשו את הארון ואת מוטותיו, את הכפורת ואת פרוכת המסך.
אֶת־הָאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃הם יעשו את השולחן, את מוטותיו ואת כל כליו, וגם את לחם הפנים.
אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃הם יעשו את מנורת המאור, את כליה ואת נרותיה, ויכינו גם את שמן המאור.
וְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃הם יעשו את מזבח הקטורת ואת מוטותיו, את שמן המשחה, את קטורת הבשמים ואת מסך הכניסה למשכן.
וְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֙רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן׃הם יעשו את מזבח העולה, את רשת הנחושת שלו, את מוטותיו ואת כל כליו, וכן את הכיור ואת בסיסו.
אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֗ה וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃על המילים
"מכבר הנחושת" הוא חלק מרושת העשוי נחושת.
הם יעשו את יריעות החצר, את עמודיה ואת אדניה, ואת מסך שער החצר.
אֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶחָצֵֽר׃הם יעשו את יתדות המשכן, את יתדות החצר ואת החבלים שלהם.
אֶת־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶֽם׃הם יעשו את בגדי השרד לשירות בקודש, את בגדי הקודש של אהרון הכוהן ואת בגדי בניו לשירות הכהונה.
אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃על המילים
הביטוי "בגדי השרד" הוא מונח עתיק שנתפרש בדרכים שונות.
העם מביא את התרומות
כל עדת בני ישראל יצאה מלפני משה.
וַיֵּֽצְא֛וּ כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה׃כל מי שלבו הניע אותו וכל מי שרוחו נדבה אותו בא והביא את תרומת ה׳ למלאכת אוהל מועד, לכל עבודתו ולבגדי הקודש.
וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִיאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃האנשים והנשים באו, וכל נדיבי הלב הביאו תכשיטי זהב: חח, נזם, טבעת וכומז, וכל כלי זהב. אנשים הביאו זהב כתרומה לה׳.
וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַיהוָֽה׃על המילים
הביטוי "האנשים על הנשים" אינו מתבאר בפירוט בפסוק; העיבוד משמר את העובדה שגם גברים וגם נשים השתתפו בהבאה.
כל מי שהיה ברשותו תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש, חומר מן העיזים, עורות אילים צבועים באדום או עורות תחשים, הביא אותם.
וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ׃מי שהרים תרומת כסף או נחושת הביא אותה כתרומת ה׳, וכל מי שהיו ברשותו עצי שיטים המתאימים למלאכה הביא אותם.
כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ׃כל אישה בעלת חוכמה ומיומנות טוותה בידיה והביאה את החוטים שטוותה מן התכלת, הארגמן, תולעת השני והשש.
וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃כל הנשים שלבן הניע אותן בחוכמה ובמיומנות טוו את חומר העיזים.
וְכָל־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים׃על המילים
רש״י מפרש שמדובר במלאכה מיוחדת שבה טוו את השיער בעודו על העיזים.
הנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני השיבוץ לאפוד ולחושן.
וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃הם הביאו גם את הבשמים ואת השמן למאור, לשמן המשחה ולקטורת הבשמים.
וְאֶת־הַבֹּ֖שֶׂם וְאֶת־הַשָּׁ֑מֶן לְמָא֕וֹר וּלְשֶׁ֙מֶן֙ הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃כל איש ואישה שלבם הניע אותם להביא דבר מן החומרים למלאכה שה׳ ציווה לעשות ביד משה, הביאו נדבה לה׳.
כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ)בצלאל, אהליאב וחכמת המלאכה
משה אמר לבני ישראל: ראו, ה׳ בחר בשמו את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה.
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ה׳ מילא את בצלאל ברוח אלוהים, בחוכמה, בתבונה, בדעת וביכולת לכל מלאכה.
וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃הוא קיבל יכולת לתכנן עבודות ולעבוד בזהב, בכסף ובנחושת.
וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחַשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃הוא קיבל יכולת גם לעבד אבנים לשיבוץ, לעבד עץ ולעשות כל מלאכת אומנות מתוכננת.
וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת׃ה׳ נתן בלב בצלאל גם את היכולת ללמד, וכן באהליאב בן אחיסמך משבט דן.
וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃ה׳ מילא אותם בחוכמה ובכישרון לעשות עבודות של אומן, מתכנן, רוקם בתכלת, בארגמן, בתולעת שני ובשש, ואורג. הם מסוגלים לעשות כל מלאכה ולתכנן עבודות אומנות.
מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
שמירת השבת
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃
לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ (פ)
התרומה והעבודות הנדרשות למשכן
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃
קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃
וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃
וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׂטִּֽים׃
וְשֶׁ֖מֶן לַמָּא֑וֹר וּבְשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃
וְאַ֨בְנֵי־שֹׁ֔הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃
וְכָל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃
אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אָהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃
אֶת־הָאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃
אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃
וְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃
וְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֙רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן׃
אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֗ה וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃
אֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶחָצֵֽר׃
אֶת־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶֽם׃
אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃
העם מביא את התרומות
וַיֵּֽצְא֛וּ כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה׃
וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִיאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃
וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַיהוָֽה׃
וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ׃
כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ׃
וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃
וְכָל־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים׃
וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃
וְאֶת־הַבֹּ֖שֶׂם וְאֶת־הַשָּׁ֑מֶן לְמָא֕וֹר וּלְשֶׁ֙מֶן֙ הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃
כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ)
בצלאל, אהליאב וחכמת המלאכה
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃
וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃
וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחַשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃
וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת׃
וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃
מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק פותח בשמירת השבת ורק אחר כך עובר לבניית המשכן. משה מזמין את בני ישראל להביא מרצונם את החומרים הדרושים ומפרט את המבנים, הכלים והבגדים שיש להכין. העם נענה, מביא תרומות וחומרי גלם, ובסיום מוצגים בצלאל ואהליאב כבעלי הכישרון המרכזיים למלאכה.
השבת לפני מלאכת המשכן
משה מקהיל את כל עדת ישראל ומוסר תחילה את מצוות השבת. שישה ימים מיועדים למלאכה, ואילו היום השביעי הוא שבת שבתון קדושה לה׳. עשיית מלאכה בשבת כרוכה בעונש מוות, והפרק מדגיש במיוחד שאין להבעיר אש ביום השבת.
התרומה והפריטים שיש להכין
משה מזמין כל מי שלבו נדיב להביא זהב, כסף, נחושת, בדים וחוטים, עורות, עצי שיטים, שמן, בשמים ואבנים. בעלי החוכמה והמיומנות נדרשים להכין את המשכן, הארון, השולחן, המנורה, המזבחות, הכיור, החצר, בגדי הכהונה וכל שאר הפריטים שנצטוו.
נדבת האנשים והנשים
לאחר דברי משה בני ישראל יוצאים וחוזרים עם התרומות. אנשים ונשים מביאים תכשיטי זהב, מתכות, בדים, עורות ועצים. נשים מיומנות טוות את החומרים הדרושים, והנשיאים מביאים אבנים, בשמים ושמן. הכתוב מדגיש שהנתינה נעשית מתוך נדיבות הלב.
בצלאל ואהליאב
משה מודיע לעם שה׳ בחר בבצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה ומילא אותו בחוכמה, בתבונה ובדעת לעבוד בחומרים שונים. גם אהליאב בן אחיסמך משבט דן מקבל יכולת ללמד. שניהם מצוידים בכישרון לעבודה, רקמה, אריגה ותכנון.
הפרק מעמיד זה לצד זה את גבול השבת, את נדיבות הציבור ואת הכישרון המקצועי הנדרש, וכך מכין את המעבר מן הציווי על המשכן אל ביצוע המלאכה בפועל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המקור שסופק אינו מפרש ישירות את הקהלת העם
״הַלּוּחוֹת הָיוּ בָּהֶן תרי"ג מִצְווֹת״
במדבר רבה שסופק כאן הוא קטע רחב העוסק בגימטריות, באותיות, במספרים ובמסורות שונות, ובתוכו מופיעה גם קביעה על הלוחות ועל המצוות. הקטע אינו מפרש ישירות את שמות ל״ה פסוק א׳, שבו משה מקהיל את כל עדת בני ישראל ומוסר להם את הדברים שציווה ה׳. לכן אין מן המקור הזה בסיס לייחס לחז״ל הסבר מסוים למעשה ההקהלה שבפסוק. אפשר רק לציין שהמקור מזכיר את הלוחות ואת מכלול המצוות במסגרת דיון אחר. בפשט הפרק, משה אוסף את העם כדי למסור להם את מצוות השבת ואת הוראות התרומה והמשכן.
במדבר רבה י״ח:כ״א ↗קדושת השבת אינה מוגבלת לעבודת המשכן
״וביום השביעי יהיה לכם קדש.״
המכילתא דרבי שמעון בן יוחאי דורשת את לשון הפסוק ומבררת את משמעות השבת ואת גבולות איסור המלאכה. בין השאר היא מדגישה שהקדושה נאמרה לכל ישראל ולא רק במסגרת עבודת המקדש, ומפתחת הבחנות בין מלאכה גמורה לבין איסורים אחרים. בפשט הפרק, מצוות השבת מופיעה מיד לפני ההוראות לבניית המשכן. שישה ימים מיועדים למלאכה, אך היום השביעי הוא שבת שבתון קדושה לה׳. המדרש מרחיב מן הניסוח הקצר הזה לדיון הלכתי מפורט, ולכן ההבחנות שבו שייכות לרובד חז״ל ולא לתיאור הפשוט של הפסוק.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי ל״ה:ב׳ ↗הבערת אש ודיני שבת
״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם״
המכילתא דרבי ישמעאל משתמשת באיסור הבערת אש בשבת כדי לדון בשאלה רחבה יותר: האם עונשי בית דין יכולים להתבצע בשבת. הדרשה לומדת מן האיסור על שריפה שגם מיתות בית דין אינן דוחות את השבת, אף ששריפה היא רק אחת מדרכי הענישה שנידונו שם. הפסוק עצמו אומר בפשטות שלא להבעיר אש בכל מושבות ישראל ביום השבת. הוא אינו מזכיר בתי דין או עונשים. הקישור לדיני מיתות בית דין הוא מהלך מדרשי־הלכתי של חז״ל, שמוציא מן האיסור הפרטי עיקרון רחב יותר על קדימות השבת.
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין ד׳:כ״ד ↗בעקבות המפרשים
מהו מכסה המשכן
״ואת מכסהו. מִכְסֵה עוֹרוֹת אֵילִים וְהַתְּחָשִׁים:״
רש״י מזהה את "מכסהו" שברשימת חלקי המשכן עם כיסויי העורות שכבר תוארו בציוויים הקודמים: עורות אילים ועורות תחשים. בכך הוא מבהיר שהמילה היחידה "מכסהו" אינה מתייחסת לפריט חדש אלא לכיסוי המוכר ממבנה המשכן. בפשט הפסוק משה מונה את המשכן, את אוהלו, את מכסהו ואת חלקי המבנה הנוספים. רש״י מספק זיהוי טכני מדויק של המכסה מתוך ההוראות שכבר ניתנו. זהו פירוש מאוחר שמסייע לקורא להבין לאיזה חלק ברשימה מתכוון הביטוי הקצר.
רש״י על שמות 35:11:3 ↗המלאכה המיוחדת של טוויית העיזים
״הִיא הָיְתָה אָמָּנוּת יְתֵרָה, שֶׁמֵּעַל גַּבֵּי הָעִזִּים טוֹוִין אוֹתָם״
רש״י מסביר את המילים "טוו את העיזים" כמלאכה יוצאת דופן במיוחד. לפי פירושו, הנשים לא רק טוו שיער עיזים לאחר שנגזז, אלא טוו אותו בעודו על גוף העיזים. לכן הוא מכנה את המעשה "אומנות יתרה". הפסוק עצמו אומר שנשים שלבן נשא אותן בחוכמה טוו את העיזים, בלי לפרט את הטכניקה. פירוש רש״י נותן למילים משמעות מעשית מסוימת ומדגיש את רמת המיומנות של הנשים. זהו פירוש מאוחר, ולכן בעיבוד הפשוט נשמרת בעיקר העובדה שהן ביצעו מלאכת טוויה מיוחדת בחומר שמקורו בעיזים.
רש״י על שמות 35:26:1 ↗מי הם האנשים שלבם נשא אותם
״וְטַעַם אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה״
רמב״ן מבחין בין שני ביטויים בפסוק: "נשאו לבו" ו"נדבה רוחו". לדעתו, הראשון מתייחס בעיקר לבעלי המלאכה שהעזו להתקרב לעבודה המקצועית, ואילו לשון הנדיבות מתאימה יותר לאנשים שהביאו את התרומות. הוא מסביר שבעלי המלאכה לא בהכרח למדו קודם מקצועות כאלה ממורה, אלא מצאו בעצמם יכולת וביטחון לגשת למלאכה. זו קריאה פרשנית מפורטת של רמב״ן. בפשט הפסוק שתי הקבוצות באות לפני משה ותורמות למלאכת אוהל מועד. רמב״ן מחדד את ההבדל בין הנכונות ליצור ולעבוד לבין הנכונות לתת חומרים.
רמב״ן על שמות 35:21:1 ↗הנשיאים והחומרים המיוחדים
״והנשיאים. כי בצאתם ממצרים ונצלום כל איש שאל כפי מעלתו״
אבן עזרא דן בכך שהנשיאים הם שמביאים את אבני השוהם, אבני המילואים, הבשמים והשמן. הוא מציע שהרכוש שנלקח ביציאה ממצרים לא התחלק באופן זהה, אלא כל אדם קיבל לפי מעמדו, וכך היו בידי הנשיאים פריטים מיוחדים גם לאחר זמן. הפסוקים עצמם אינם מסבירים כיצד הגיעו החומרים האלה לידי הנשיאים. הם רק מציינים שהנשיאים הביאו אותם. ההסבר על חלוקת הרכוש ביציאת מצרים הוא פירושו של אבן עזרא וניסיון להשלים את הרקע החסר, ולכן אינו חלק מן הפשט המפורש של הפרק.
אבן עזרא על שמות 35:27:1 ↗