ה׳ אמר למשה: פסל לך שני לוחות אבן כמו הראשונים, ואני אכתוב עליהם את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים ששברת.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃שמות · פרק לד׳
הלוחות השניים, חידוש הברית ופני משה הקורנות
משה עולה שוב להר סיני עם לוחות חדשים, ה׳ מכריז את מידותיו ומחדש את הברית, ולאחר ארבעים יום משה יורד כשעור פניו קורן.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות לד׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הלוחות השניים וגילוי מידות ה׳
היה מוכן לבוקר, ובבוקר עלה אל הר סיני והתייצב שם לפניי בראש ההר.
וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃איש לא יעלה איתך, ואיש גם לא ייראה בכל ההר. אפילו הצאן והבקר לא ירעו מול ההר הזה.
וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃משה פסל שני לוחות אבן כמו הראשונים. הוא קם מוקדם בבוקר, עלה אל הר סיני כפי שה׳ ציווה אותו ולקח בידו את שני לוחות האבן.
וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃ה׳ ירד בענן, התייצב שם עם משה וקרא בשם ה׳.
וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃על המילים
הפסוק אינו מפרש במפורש מי הוא הקורא בשם ה׳, ולכן נשמרת לשונו בלי לקבוע מעבר לכך.
ה׳ עבר לפניו והכריז: ה׳, ה׳, אל רחום וחנון, סבלני, רב חסד ואמת.
וַיַּעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀על המילים
"ארך אפיים" מתאר סבלנות ואי־מהירות לכעוס.
הוא שומר חסד לאלפים, נושא עוון, פשע וחטאה, אך אינו מנקה לגמרי; הוא פוקד את עוון האבות על הבנים ועל בני הבנים, עד דור שלישי ורביעי.
נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃על המילים
הביטוי "ונקה לא ינקה" משלב לשון של סליחה עם לשון של דין, והניסוח המקראי עצמו תמציתי.
משה מיהר, קד ארצה והשתחווה.
וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃משה אמר: אם מצאתי חן בעיניך, אדוני, אנא לך בקרבנו. אף שאנחנו עם קשה עורף, סלח לעווננו ולחטאתנו וקח אותנו לנחלתך.
וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃על המילים
"אדוני" בפסוק הזה הוא פנייה אל ה׳, ולא תואר לאדון אנושי.
חידוש הברית וההתרחקות מעבודת אלילים
ה׳ אמר: אני כורת ברית. לעיני כל עמך אעשה נפלאות שלא נעשו בכל הארץ ובכל הגויים, וכל העם שאתה בתוכו יראה את מעשה ה׳, כי הדבר שאני עושה איתך מעורר יראה.
וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃שמור היטב את מה שאני מצווה אותך היום. אני עומד לגרש מפניך את האמורי, הכנעני, החיתי, הפריזי, החיווי והיבוסי.
שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃היזהר שלא תעשה ברית עם יושבי הארץ שאליה אתה בא, כדי שהברית הזאת לא תהיה לך למלכודת.
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃עליכם להרוס את מזבחותיהם, לשבור את המצבות שלהם ולכרות את האשרות שלהם.
כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃על המילים
"אשרות" הן עצמים מקודשים הקשורים כאן לעבודת אלילים.
אל תשתחווה לאל אחר, כי ה׳ הוא אל קנא ושמו קנא.
כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃על המילים
"קנא" מתאר כאן את הדרישה לנאמנות בלעדית לה׳.
אל תכרות ברית עם יושבי הארץ, שמא ילכו בזנות אחרי אלוהיהם, יזבחו להם, יזמינו אותך ותאכל מן הזבח שלהם.
פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃על המילים
המקרא משתמש כאן בלשון "זנות" כדימוי לנטישה דתית ופנייה לאלים אחרים.
אל תיקח מבנותיהם לנשים לבניך, שמא הבנות ילכו אחרי אלוהיהן ויגרמו לבניך ללכת אחרי האלוהים שלהן.
וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃אל תעשה לך אלוהים יצוקים.
אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃על המילים
"אלוהי מסכה" הם פסלים יצוקים המשמשים כאלילים.
מועדים, בכורות ושבת
שמור את חג המצות. במשך שבעה ימים אכול מצות כפי שציוויתי אותך, בזמן שנקבע בחודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים.
אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃כל בכור הפותח את הרחם שייך לי, וכן כל בכור זכר במקנה שלך, בשור ובשה.
כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה׃על המילים
"פטר רחם" הוא הבכור הפותח ראשון את הרחם.
את בכור החמור תפדה בשה. אם לא תפדה אותו, ערוף את צווארו. כל בכור מבניך תפדה, ואל תבואו לפניי בידיים ריקות.
וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃עבוד שישה ימים, וביום השביעי שבות ממלאכה. גם בזמן החריש ובזמן הקציר עליך לשבות.
שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃חגוג את חג השבועות בזמן ביכורי קציר החיטים, ואת חג האסיף בתקופת סוף השנה החקלאית.
וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃על המילים
"תקופת השנה" היא לשון עתיקה לציון נקודת זמן במחזור השנה.
שלוש פעמים בשנה כל הזכרים אצלך ייראו לפני האדון ה׳, אלוהי ישראל.
שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃על המילים
"האדון" כאן הוא תואר של ה׳, ולא אדון אנושי.
אני אוריש מפניך עמים וארחיב את גבולך, ואיש לא יחמוד את ארצך כאשר תעלה להיראות לפני ה׳ אלוהיך שלוש פעמים בשנה.
כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃אל תשחט את זבחי יחד עם חמץ, ואל תשאיר עד הבוקר מבשר זבח חג הפסח.
לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃על המילים
הלשון "לא תשחט על חמץ דם זבחי" תמציתית; העיבוד שומר את האיסור לקשור את זבח הפסח עם חמץ.
את ראשית ביכורי אדמתך הבא אל בית ה׳ אלוהיך. אל תבשל גדי בחלב אמו.
רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (פ)כתיבת דברי הברית
ה׳ אמר למשה: כתוב לך את הדברים האלה, כי על יסוד הדברים האלה כרתי ברית איתך ועם ישראל.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃משה היה שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה. הוא לא אכל לחם ולא שתה מים, ועל הלוחות נכתבו דברי הברית, עשרת הדברים.
וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃על המילים
נושא הפועל "ויכתוב" אינו נקוב במפורש בפסוק. אבן עזרא מפרש שה׳ הוא שכתב על הלוחות.
משה יורד מן ההר ופניו קורנות
כשמשה ירד מהר סיני ושני לוחות העדות בידו, הוא לא ידע שעור פניו קורן בעקבות הדיבור עם ה׳.
וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃על המילים
"קרן עור פניו" מתאר כאן אור או זוהר הנראה מפני משה.
אהרון וכל בני ישראל ראו שעור פניו של משה קורן, והם פחדו להתקרב אליו.
וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃משה קרא להם. אהרון וכל נשיאי העדה חזרו אליו, ומשה דיבר איתם.
וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃אחר כך ניגשו גם כל בני ישראל, ומשה מסר להם את כל מה שה׳ ציווה אותו בהר סיני.
וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃כשמשה סיים לדבר איתם, הוא שם מסווה על פניו.
וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃על המילים
"מסווה" הוא כיסוי לפנים.
כשמשה נכנס לפני ה׳ כדי לדבר איתו, הוא הסיר את המסווה עד שיצא. אחר כך יצא ומסר לבני ישראל את מה שנצטווה.
וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃בני ישראל ראו שפני משה קורנות. לאחר שדיבר איתם, משה החזיר את המסווה על פניו עד שנכנס שוב לדבר עם ה׳.
וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הלוחות השניים וגילוי מידות ה׳
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃
וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃
וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃
וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃
וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃
וַיַּעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀
נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃
וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃
וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃
חידוש הברית וההתרחקות מעבודת אלילים
וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃
שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃
כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃
כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃
פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃
וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃
אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃
מועדים, בכורות ושבת
אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃
כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה׃
וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃
שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃
וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃
שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃
לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃
רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (פ)
כתיבת דברי הברית
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃
וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃
משה יורד מן ההר ופניו קורנות
וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃
וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃
וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃
וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃
וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃
וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃
וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את חידוש הברית לאחר שבירת הלוחות הראשונים. משה מכין לוחות חדשים, עולה שוב להר סיני, שומע את הכרזת מידות ה׳ ומבקש סליחה ונוכחות לישראל. לאחר מכן נמסרים ציוויים הקשורים לברית, לעבודת ה׳ ולמועדים, ומשה יורד מן ההר כשפניו קורנות.
הלוחות החדשים ומידות ה׳
ה׳ מצווה את משה לפסול שני לוחות אבן חדשים ולעלות לבדו להר סיני בבוקר. משה עושה זאת, וה׳ יורד בענן ומכריז על רחמים, חנינה, סבלנות, חסד ואמת לצד דין. משה משתחווה ומבקש שה׳ ילך בקרב העם, יסלח לעוונם ולחטאתם ויקבל אותם לנחלה.
חידוש הברית והאיסור על עבודת אלילים
ה׳ מודיע שהוא כורת ברית ומבטיח לעשות נפלאות ולגרש את עמי הארץ. לצד ההבטחה באות אזהרות ברורות: לא לכרות ברית עם יושבי הארץ באופן שיוביל לעבודת אלילים, להרוס את מזבחותיהם ומצבותיהם, לא להשתחוות לאל אחר ולא ליצור אלוהים יצוקים.
המועדים והמצוות הקשורות לעבודת ה׳
העם מצווה לשמור את חג המצות שבעה ימים, להקדיש את הבכורות ולפדות בכור חמור ובכורי בנים, לשבות ביום השביעי גם בעונות החריש והקציר, ולחגוג את חג השבועות ואת חג האסיף. שלוש פעמים בשנה הזכרים נדרשים להיראות לפני ה׳. הפרק מוסיף גם דינים הקשורים לפסח, לביכורים ולאיסור בישול גדי בחלב אמו.
דברי הברית נכתבים
ה׳ מצווה את משה לכתוב את הדברים שעל יסודם נכרתת הברית עם ישראל. משה נשאר עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול לחם ובלי לשתות מים. על הלוחות נכתבים דברי הברית, עשרת הדברים.
פני משה קורנות
משה יורד מהר סיני עם שני לוחות העדות ואינו יודע שעור פניו קורן. אהרון והעם מפחדים להתקרב, אך משה קורא להם ומוסר את הציוויים שקיבל. לאחר שהוא מסיים לדבר הוא מכסה את פניו במסווה. כשמשה נכנס לדבר עם ה׳ הוא מסיר את המסווה, וביציאתו הוא מוסר לעם את הדברים ונראה שוב בפנים קורנות.
הפרק מציג את חידוש הברית באמצעות לוחות חדשים וציוויים מחודשים, ומסיים בסימן החיצוני שנראה בפני משה לאחר הדיבור עם ה׳.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
משה מחליף את הלוחות ששבר
״וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים״
דברים רבה מציג משל מעולם הנישואין כדי להסביר את חלקו של משה בחידוש הלוחות. המדרש מתאר את משה כמתווך בין ה׳ ובין ישראל, וכיוון שהוא שבר את הלוחות הראשונים בעקבות חטא העם, הוא נדרש להכין את הלוחות החלופיים. הדרשה מסכמת את הרעיון בלשון: "אתה שיברת, אתה מחליף". זהו הסבר מדרשי של חז״ל לאחריותו של משה, ולא ניסוח מפורש של הפסוק. בפשט הפרק, ה׳ פשוט מצווה את משה לפסול שני לוחות אבן כמו הראשונים, ומבטיח לכתוב עליהם את הדברים שהיו על הלוחות שנשברו.
דברים רבה ג׳:י״ב ↗ההשכמה של משה בבוקר
״בוקרו של משה שנ' (שמות ל"ד ד) וישכם משה בבקר״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מצרפת את השכמת משה בבוקר לרשימה של דמויות ואירועים מקראיים הקשורים לבוקר. בתוך אותה שרשרת נזכרים אברהם, יצחק, יעקב, משה, יהושע ושמואל, והמדרש ממשיך גם לדימויים של בוקר בגאולה ובעונש. בפרק שלנו הפרט פשוט ומעשי: משה קם מוקדם בבוקר ועולה להר סיני כפי שנצטווה. המדרש אינו משנה את מהלך הסיפור אלא מציב את ההשכמה הזאת בתוך דפוס רחב יותר שהוא מזהה במקרא. זהו קשר מדרשי בין פסוקים, ולא משמעות נוספת שמפורשת בפסוק עצמו.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי י״ד:כ״ב ↗הדיבור עם משה בתוך הענן
״וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם״
תנחומא בובר עוסק בדמויות שנענו על ידי ה׳ ובהופעת הענן במעמדי דיבור. לגבי משה הוא מביא את הפסוק מפרקנו, שבו ה׳ יורד בענן ומתייצב עם משה. בהמשך הקטע המדרש משווה זאת למעמדים הקשורים גם לאהרון ולשמואל. בפשט שמות ל״ד, הענן הוא חלק מן המפגש בהר סיני: משה עולה עם הלוחות, ה׳ יורד בענן, ואז באה הכרזת השם והמידות. המדרש משתמש בפרט הזה כחלק מדיון רחב יותר על נביאים ודיבור אלוהי. ההשוואה לדמויות אחרות שייכת למדרש ואינה חלק מן האירוע המסופר בפרק.
תנחומא בובר, חקת כ״ב:א׳ ↗בעקבות המפרשים
מה מבקש משה במילים ונחלתנו
״וְתִתְּנֵנוּ לְךָ לְנַחֲלָה מְיֻחֶדֶת״
רש״י מפרש את בקשת משה "ונחלתנו" כבקשה שה׳ ייתן את ישראל לעצמו כנחלה מיוחדת. הוא מקשר את הדבר לבקשה הקודמת של משה בפרק הקודם, שבה ביקש שישראל יהיו מובחנים משאר העמים. בפשט הפסוק משה מבקש שלושה דברים ברצף: שה׳ ילך בקרב העם, שיסלח לעוונם ולחטאתם ושינחל אותם. המילה האחרונה קצרה ופתוחה להסבר. רש״י נותן לה משמעות של ייחוד ישראל כנחלת ה׳ ומחבר אותה לרעיון שהעלה קודם לכן. זהו פירוש מאוחר, ולא פירוט שנאמר במפורש כאן.
רש״י על שמות 34:9:2 ↗רש״י על גדי בחלב אמו
״בחלב אמו. פְּרָט לָעוֹף שֶׁאֵין לוֹ חָלָב, שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים״
רש״י מסביר שהמילים "בחלב אמו" מצמצמות את האיסור מן התורה למין שיש לאמו חלב, ולכן לפי הפירוש שהוא מביא איסור עוף בחלב אינו נלמד מן הפסוק כאיסור מן התורה אלא מדברי חכמים. הפסוק עצמו אומר בקיצור: "לא תבשל גדי בחלב אמו". הוא אינו מזכיר עוף ואינו מפרט את כל גבולות האיסור. דברי רש״י שייכים לרובד הפרשני וההלכתי המאוחר יותר, ולכן הם אינם מוכנסים לתוך העיבוד של הפסוק עצמו.
רש״י על שמות 34:26:4 ↗אכילה מזבחי עבודה זרה
״וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ כְּסָבוּר אַתָּה שֶׁאֵין עֹנֶשׁ בַּאֲכִילָתוֹ, וַאֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ כְּמוֹדֶה בַּעֲבוֹדָתָהּ.״
רמב״ן דן באזהרה שלא לכרות ברית עם יושבי הארץ ולאכול מזבחיהם. הוא מביא תחילה את פירוש רש״י, שלפיו האכילה נתפסת כהודאה בעבודת האל האחר, ולאחר מכן מציע על סמך דברי חז״ל שהפסוק הוא גם מקור לאיסור מן התורה על אכילת תקרובת עבודה זרה. בפשט הפרק האזהרות יוצרות רצף: ברית עם יושבי הארץ עלולה להוביל להשתתפות בזבחיהם, ולאחר מכן גם לקשרים משפחתיים שימשכו את בני ישראל אחרי אלוהיהם. רמב״ן מפתח מן הרצף הזה משמעות הלכתית מפורטת יותר.
רמב״ן על שמות 34:15:1 ↗מי כתב על הלוחות
״ויכתוב על הלוחות. השם כתבם.״
אבן עזרא מתייחס לשאלה מי הוא הנושא של "ויכתוב על הלוחות". לדעתו, הכותב הוא ה׳. הוא מנמק זאת באמצעות הפסוק בתחילת הפרק, שבו ה׳ אומר במפורש: "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים". הקושי נוצר מפני שבפסוק הקודם משה מצטווה לכתוב את הדברים, ולכן רצף המשפטים יכול להישמע כאילו משה הוא הכותב גם בהמשך. אבן עזרא מבחין בין כתיבת דברי הברית שבציווי למשה לבין כתיבת עשרת הדברים על הלוחות, שאותה הוא מייחס לה׳. זו הכרעה פרשנית מאוחרת באי־בהירות תחבירית ממשית.
אבן עזרא על שמות 34:28:2 ↗