משה מבקש את נוכחות ה׳ ואת גילוי כבודו

המדרש קושר את העלייה מן המקום למעשה העגל

״(שמות לג, א): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה.״

במדבר רבה מביא את פתיחת הפרק בתוך דרשה ארוכה על מעשה העגל ותוצאותיו. המדרש משווה את ישראל לאישה הנבדקת במי סוטה, וקושר פרטים שונים מן הסיפור על הלוחות, שבירתם והעונש של ישראל ללשון שבספר במדבר. בסיום הרצף הוא מצטט את הציווי למשה "לך עלה מזה" כשלב שמגיע לאחר מעשה העגל. זהו מבנה מדרשי של חז״ל, ולא פירוש מילולי לפסוק הראשון בלבד. בפשט שמות ל״ג, ה׳ מצווה את משה ואת העם להמשיך מן המקום שבו הם נמצאים אל הארץ שנשבע לתת לזרע האבות.

המלאך במקום עלייה בקרב העם

״אף אני כי לא אעלה בקרבך. אלא מה אעשה? הנה אנכי שולח מלאך:״

שמות רבה מציב את ההודעה שלא ה׳ יעלה בקרב העם בתוך דרשה רחבה על היחסים בין ה׳ לישראל. המדרש מתאר את הנסים והטובות שנעשו לישראל ואת חוסר הנאמנות שהוא מייחס להם, ואז מחבר בין המילים "לא אעלה בקרבך" לבין ההודעה על שליחת מלאך. בפשט הפרק, שני הפרטים נאמרים ברצף: ה׳ מבטיח לשלוח מלאך לפני העם ולגרש את עמי הארץ, אך אומר שהוא עצמו לא יעלה בקרב ישראל בגלל היותם עם קשה עורף. המדרש מעניק לרצף הזה הקשר מוסרי ורעיוני רחב יותר.

וַיֹּאמֶר ה' עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי א, כה): וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם (משלי א, ל): נָאֲצוּ כָל תּוֹכַחְתִּי. מַהוּ וַתִּפְרְעוּ, אֶלָּא כָל טוֹבָה שֶׁיָּעַצְתִּי עֲלֵיכֶם קִלְקַלְתֶּם אוֹתָהּ וּפְרַעְתֶּם אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי. מִתְּחִלָּה (שמות ג, ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כֵּן, בָּאתֶם לַיָּם וּמִיָּד קִלְקַלְתֶּם אֶת הָעֵצָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, ז): וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף. בְּאַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים יָרַדְתִּי בִּשְׁבִילְכֶם, וְהָיִיתִי מוֹסֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד חוֹגְרוֹ זֵינוֹ וְאֶחָד נוֹתֵן עֲטָרָה בְּרֹאשׁוֹ. רַבִּי יְהוּדָה דְּצִפּרִין אָמַר זוֹנִים אָסַר לָהֶם, וְרַבִּי סִימָאי אוֹמֵר פּוֹרְפִּירָא הִלְבִּישָׁן וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וְכָל הַיָּמִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לֹא הָיָה דָּבָר רָע נוֹגֵעַ בָּהֶם, וְלֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְלֹא דָּבָר אַחֵר, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ אָמַר לָהֶם משֶׁה (שמות לג, ה): וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (שמות לג, ד): וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה, מַה כְּתִיב (שמות לג, ו): וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַתָּן תּוֹרָה הֵבִיא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת אָמַר לוֹ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּרְשׁוּתְךָ חוּץ מֵאֻמָּה זוֹ שֶׁבָּחַרְתִּי לִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר מַלְאַךְ הַמָּוֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חִנָּם נִבְרֵאתִי בָּעוֹלָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָאתִי אוֹתְךָ שֶׁתְּהֵא מְשַׁכֵּל בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים חוּץ מֵאֻמָּה זוֹ שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת עָלֶיהָ. רְאֵה עֵצָה שֶׁיָּעַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ חַיִּים וְקַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ד): וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות לב, טז): וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת, מַהוּ חָרוּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֵרוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, וְרַבִּי אוֹמֵר מִן הַיִּסּוּרִין. רְאוּ עֵצָה שֶׁיָּעַץ עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִיָּד קִלְקְלוּ הָעֵצָה אַרְבָּעִים יוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי, אָמַר לָהֶם הַקָּשָׁד בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁאֵין אַתֶּם חוֹטְאִים וְתִהְיוּ חַיִּים וְקַיָּמִים כְּמוֹתִי, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, (תהלים פב, ו): אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם, כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאֵין מֵתִים, וּבִקַּשְׁתֶּם אַחַר הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת לָמוּת, (תהלים פב, ז): אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁצִּוִּיתִי אוֹתוֹ מִצְוָה אַחַת שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ וְיִהְיֶה חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, וְכֵן (בראשית א, כז): וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, שֶׁיִּהְיֶה חַי וְקַיָּם כְּמוֹתוֹ, וְהוּא חִבֵּל מַעֲשָׂיו וּבִטֵּל גְּזֵרָתִי וְאָכַל מִן הָאִילָן, וְאָמַרְתִּי לוֹ (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה, אַף אַתֶּם אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, חִבַּלְתֶּם עַצְמְכֶם כְּאָדָם, אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן. וּמִי גָּרַם לָהֶם כָּךְ וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּטּוֹבָה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם בָּהּ אַתֶּם מַכְעִיסִין, בָּאוּ לַמִּדְבָּר וְהֶאֱכַלְתִּי לָהֶם מָן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְלֹא נִצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לִנְקָבָיו אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה, אֶלָּא שֶׁאָכְלוּ אֶת הַמָּן וְהוּא נַעֲשָׂה לָהֶם בָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, כה): לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּבוֹ הִכְעִיסוּ אוֹתוֹ, אוֹמֵר זֶה לָזֶה אֵין אַתֶּה יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כַּמָּה יָמִים שֶׁלֹא עָשִׂינוּ צְרָכֵינוּ, וְאָדָם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה צָרְכּוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים הוּא מֵת, (במדבר כא, ה): וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל, שֶׁהָיָה קַל בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמֶּה שֶׁהֲטִיבוֹתִי לָהֶם בּוֹ הִכְעִיסוּנִי, שֶׁנֶּאֱשַׁר (ישעיה ה, ד): מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי. הָלְכוּ הַמְּרַגְּלִים וְרָאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְאַתְּ מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ נִכָּר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא, ט): כָּל רֹאֵ

וַיֹּאמֶר ה' עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי א, כה): וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם (משלי א, ל): נָאֲצוּ כָל תּוֹכַחְתִּי. מַהוּ וַתִּפְרְעוּ, אֶלָּא כָּל טוֹבָה שֶׁיָּעַצְתִּי עֲלֵיכֶם קִלְקַלְתֶּם אוֹתָהּ וּפְרַעְתֶּם אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי. מִתְּחִלָּה (שמות ג, ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כֵּן, בָּאתֶם לַיָּם וּמִיָּד קִלְקַלְתֶּם אֶת הָעֵצָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, ז): וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף. בְּאַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים יָרַדְתִּי בִּשְׁבִילְכֶם, וְהָיִיתִי מוֹסֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד חוֹגְרוֹ זֵינוֹ וְאֶחָד נוֹתֵן עֲטָרָה בְּרֹאשׁוֹ. רַבִּי יְהוּדָה דְּצִפּרִין אָמַר זוֹנִים אָסַר לָהֶם, וְרַבִּי סִימָאי אוֹמֵר פּוֹרְפִּירָא הִלְבִּישָׁן וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וְכָל הַיָּמִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לֹא הָיָה דָּבָר רָע נוֹגֵעַ בָּהֶם, וְלֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְלֹא דָּבָר אַחֵר, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ אָמַר לָהֶם משֶׁה (שמות לג, ה): וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (שּׁמות לג, ד): וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה, מַה כְּתִיב (שמות לג, ו): וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַתָּן תּוֹרָה הֵבִיא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת אָמַר לוֹ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּרְשׁוּתְךָ חוּץ מֵאֻמָּה זוֹ שֶׁבָּחַרְתִּי לִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר מַלְאַךְ הַמָּוֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חִנָּם נִבְרֵאתִי בָּעוֹלָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָאתִי אוֹתְךָ שֶׁתְּהֵא מְשַׁכֵּל בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים חוּץ מֵאֻמָּה זוֹ שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת עָלֶיהָ. רְאֵה עֵצָה שֶׁיָּעַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ חַיִּים וְקַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ד): וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות לב, טז): וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת, מַהוּ חָרוּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֵרוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, וְרַבִּי אוֹמֵר מִן הַיִּסּוּרִין. רְאוּ עֵצָה שֶׁיָּעַץ עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִיָּד קִלְקְלוּ הָעֵצָה אַרְבָּעִים יוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי, אָמַר לָהֶם הַקָּעדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁאֵין אַתֶּם חוֹטְאִים וְתִהְיוּ חַיִּים וְקַיָּמִים כְּמוֹתִי, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, (תהלים פב, ו): אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם, כְּמַלְאַכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאֵין מֵתִים, וּבִקַּשְׁתֶּם אַחַר הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת לָמוּת, (תהלים פב, ז): אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁצִּוִּיתִי אוֹתוֹ מִצְוָה אַחַת שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ וְיִהְיֶה חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, וְכֵן (בראשית א, כז): וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, שֶׁיִּהְיֶה חַי וְקַיָּם כְּמוֹתוֹ, וְהוּא חִבֵּל מַעֲשָׂיו וּבִטֵּל גְּזֵרָתִי וְאָכַל מִן הָאִילָן, וְאָמַרְתִּי לוֹ (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה, אַף אַתֶּם אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, חִבַּלְתֶּם עַצְמְכֶם כְּאָדָם, אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן. וּמִי גָּרַם לָהֶם כָּךְ וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּטּוֹבָה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם בָּהּ אַתֶּם מַכְעִיסִין, בָּאוּ לַמִּדְבָּר וְהֶאֱכַלְתִּי לָהֶם מָן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְלֹא נִצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לִנְקָבָיו אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה, אֶלָּא שֶׁאָכְלוּ אֶת הַמָּן וְהוּא נַעֲשָׂה לָהֶם בָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, כה): לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּבוֹ הִכְעִיסוּ אוֹתוֹ, אוֹמֵר זֶה לָזֶה אֵין אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כַּמָּה יָמִים שֶׁלֹא עָשִׂינוּ צְרָכֵינוּ, וְאָדָם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה צָרְכּוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים הוּא מֵת, (במדבר כא, ה): וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל, שֶׁהָיָה קַל בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמֶּה שֶׁהֲטִיבוֹתִי לָהֶם בּוֹ הִכְעִיסוּנִי, שֶׁנֶּאֱשַׁר (ישעיה ה, ד): מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי. הָלְכוּ הַמְּרַגְּלִים וְרָאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְאַתְּ מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ נִכָּר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא, ט): כָּל רֹאֵ

העדי שהוסר מהר חורב

״את עדים מהר חורב. אֶת הָעֲדִי שֶׁהָיָה בְיָדָם מֵהַר חוֹרֵב:״

רש״י מסביר את לשון הפסוק בקיצור: העדי שבני ישראל הסירו הוא אותו עדי שהיה בידם מהר חורב. הוא אינו מפרט כאן מה הייתה צורתו או כיצד קיבלו אותו, אלא מדגיש את הקשר בין העדי לבין המעמד בהר. בפשט הפרק, העם שומע את הבשורה הרעה, מתאבל ואינו שם עליו את עדיו. לאחר מכן ה׳ מורה להסיר את העדי, והכתוב אומר שבני ישראל אכן מסירים אותו "מהר חורב". ההסבר של רש״י שומר על הקשר הזה בלי לזהות את העדי עם חפץ מסוים.

פירוש רש״י לבקשה שנענתה למשה

״גם את הדבר הזה. שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה שְׁכִינָתִי עוֹד עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אעשה״

רש״י מפרש את תשובת ה׳ "גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה" כמתייחסת לבקשה נוספת שהוא מוצא בדברי משה: שהשכינה לא תשרה עוד על אומות העולם כפי שהיא שורה על ישראל. הוא ממשיך ומסביר שלדעתו דברי בלעם אינם דוגמה לשריית שכינה באותה צורה. המשמעות הזאת אינה נאמרת במפורש בפסוקים שלפנינו. בפשט הפרק, משה מבקש שה׳ ילך עם ישראל ושנוכחותו תהיה הדבר שמבדיל אותם מכל העמים. רש״י קורא בתוך הדברים משמעות נוספת ומסוימת יותר, ולכן נכון לייחס אותה אליו.

רמב״ן מציב את דברי משה בהר סיני

״הָיָה זֶה בְּהַר סִינַי בַּעֲלוֹתוֹ שָׁם בְּי"ט בְּתַמּוּז״

רמב״ן דן במיקומו הכרונולוגי של הדיבור שבו משה אומר לה׳ "ראה אתה אומר אלי". הוא מציע שהדברים נאמרו בהר סיני בזמן שמשה עלה לשם, ומסביר שאין צורך שהכתוב יחזור בכל פעם ויאמר במפורש שמשה עלה אל מקום הדיבור. זהו ניסיון פרשני לשחזר את רצף האירועים מעבר למה שנאמר במפורש בפסוק. בפרק עצמו נאמר שמשה פונה אל ה׳ ומזכיר את הציווי להעלות את העם ואת העובדה שעדיין לא נמסר לו מי יישלח איתו. התאריך והצבת השיחה בהר הם פירושו של רמב״ן.

אבן עזרא על בקשת משה לראות את הכבוד

״כבודך. כמו עצמך. כי כן כתוב בעבור כבודי [וכו']. עד עברי.״

אבן עזרא מפרש את בקשת משה "הראני נא את כבודך" כביטוי לבקשה לראות את ה׳ עצמו, ולא רק תופעה חיצונית שנקראת כבוד. הוא מקשר זאת להמשך היחידה, שבה נאמר "בעבור כבודי" ומתואר המעבר לפני משה. הפרק עצמו שומר על הבחנה בין "כבודי", "פני" ו"אחורי" ואינו מסביר במפורש כיצד יש להבין את כל המונחים האלה. פירוש אבן עזרא הוא דרך אחת לקרוא את הקשר ביניהם. לכן בעיבוד המודרני נשמרת לשון הבקשה לראות את כבוד ה׳ בלי להפוך את פירושו להגדרה היחידה האפשרית.