העשייה של העם הייתה כשהם ראו שמשה מתעכב לרדת מההר. כל העם התאסף סביב אהרון ואמרו לו: "קום ועשה לנו אלוהים שיצעדו לפנינו, כי אנחנו לא יודעים מה קרה למשה האיש שעלה איתנו ממצרים".
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃שמות · פרק לב׳
עבודת העגל וזעמו של משה
העם מכין עגל זהב בזמן היעדר משה, משה מתפלל עבור העם, ומרד הלוחות והעונש על החטא.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות לב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
עבודת הזהב
אבל אהרון ענה להם: "פרקו את עגילי הזהב שיש באוזני בנים ובנותיכם והביאו לי".
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃כל העם פירקו את עגילי הזהב שהיו באוזניהם והביאו אותם לאהרון.
וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃הוא לקח את הזהב מידם, עיצב אותו עם כלי עבודה ועשה ממנו עגל ממתכת. ואז העם אמרו: "אלו האלוהים שלך, ישראל, שהעלו אותך ממצרים".
וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃עבודת העגל וזעמו של משה
אהרון ראה זאת ובנה מזבח לפניו. הוא קרא ואמר: חג להשם יהיה מחר.
וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃למחרת הם קמו מוקדם, העלו עולות והגישו שלמים. העם ישב לאכול ולשתות והתחיל לצחוק.
וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ (פ)השם אמר למשה: לך למטה, כי העם שלך שהעלית מארץ מצרים השתבש.
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃הם סטו מהר מהדרך שצייתו אותם, וערכו לעצמם עגל מכסף. הם השתחוו לו, זבחו לו ואמרו: אלה אלו אלוהיך ישראל שעלו ממצרים.
סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃תחינת משה על העם
והשם אמר למשה: ראיתי את העם הזה, והנה הוא עם קשה צוואר.
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃עכשיו, תן לי מנוחה, ואני אכעס עליהם ואשמיד אותם, ואעשה אותך לעם גדול.
וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃אבל משה התעקש לפני השם אלוהיו ואמר: למה השם יכעס על עמך, את זה שהוצאת ממצרים בכוח גדול וביעד חזקה?
וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃למה המצרים יגידו ברוע שהוצאת אותם כדי להרוג אותם בהרים ולהשמיד אותם מהפני האדמה? תפסיק לכעוס ותחמול על עמך.
לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃תחינת משה וירדת הלוחות
תזכור את אברהם, את יצחק ואת ישראל, עבדיך, אשר נשבעת להם בשמך, ותדבר אליהם שתתרבה זרעך כמו כוכבי השמים, ואת כל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעך והם יירשו אותה לנצח.
זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃והשם התחרט על הרע שהחליט לעשות לעמו.
וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ (פ)והוא פנה וירד מההר, ושני לוחות העדות היו בידו, לוחות כתובים משני צדדיהם, זה ומזה הם כתובים.
וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃והלוחות היו מעשה אלוהים, והכתב היה כתב אלוהים, חרוט על הלוחות.
וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃משה ועידוֹת העגל
יהושע שמע את קול העם כשהוא צועק, והוא אמר למשה: זה קול של מלחמה במחנה.
וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃משה ענה לו: אני לא שומע קול של ניצחון או של תבוסה, אני שומע רק קול של צעקות.
וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃כשהתקרב למחנה, הוא ראה את העגל ואת הריקודים. משה מאוד כעס, וזרק מידיו את הלוחות וניפץ אותם מתחת להר.
וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו [מִיָּדָיו֙] אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃הוא לקח את העגל שהם עשו, שרף אותו באש, טחן אותו עד שהפך לאבקה, ופזר את האבקה על המים ואתן לבני ישראל לשתות.
וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃התנצלות אהרן והעגל
משה אמר לאהרן: מה עשה לך העם הזה? הרי גרמת להם חטא גדול.
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃אהרן ענה: אל תכעס, אדוני. אתה יודע שהעם הזה רע.
וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃הם אמרו לי: תכין לנו אלוהים שילך לפנינו, כי אנחנו לא יודעים מה קרה למשה האדם שעלה איתנו ממצרים.
וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ואמרתי להם: למי יש זהב? הם פשטו את התכשיטים ונתנו לי. זרקתי את הזהב באש, ויצא ממנו העגל הזה.
וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃עונש בני לוי על עבודת העגל
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָּרַע הוּא כִּי פְּרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם
וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי׃
וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥imוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְגוּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃
וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃בקשת משה למחילה עבור העם
משה אמר: התקדשו היום להשם, כי כל אחד צריך להפריש את בנו ואת אחיו, כדי שתקבלו היום ברכה.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃למחרת אמר משה לעם: עשיתם חטא גדול, ועכשיו אני אעלה להשם, אולי אוכל לכפר על החטאה שלכם.
וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃משה חזר אל השם ואמר: אנא, העם הזה עשה חטא גדול, והם עשו לעצמם אלוהי זהב.
וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃עכשיו, אם תסלח להם את חטאתם; אבל אם לא, אנא מחא לי מהספר שכתבת.
וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃העונש על חטא העגל
והשם אמר למשה: מי חטא לי? אני אמח אותו מתוך הספר שלי.
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃עכשיו לך, תוריד את העם למקום שדיברתי איתך עליו. הנה המלאך שלי ילך לפניך, וביום שאבוא לבקר אותם, אני אעניש אותם על החטא שלהם.
וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃והשם הכין עונש לעם בגלל מה שעשו עם העגל שארון הכין.
וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
עבודת הזהב
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃
וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃
וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
עבודת העגל וזעמו של משה
וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃
וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
תחינת משה על העם
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃
וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃
וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃
תחינת משה וירדת הלוחות
זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃
וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ (פ)
וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃
וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃
משה ועידוֹת העגל
וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃
וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃
וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו [מִיָּדָיו֙] אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃
וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
התנצלות אהרן והעגל
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃
וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃
וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃
וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃
עונש בני לוי על עבודת העגל
וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃
וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃
וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃
בקשת משה למחילה עבור העם
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃
וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃
וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃
וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃
העונש על חטא העגל
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃
וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃
וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את המעשה של עם ישראל בסיני, את התערבות משה בין ה' לבין העם, ואת ההשלכות של עבודת העגל.
עבודת הזהב
העם מזהה את היעדר משה מההר ודורש מאהרון ליצור להם אלוהים חלופי. אהרון אוסף את עגילי הזהב מהעם, מעצב מהם עגל ממתכת, והעם מכריזים שהעגל הוא האלוהים שהוציא אותם ממצרים.
עבודת העגל וזעמו של משה
לאחר שערון בנה מזבח וחג לחג להשם, העם התאסף לחגוג בכיבוד וצחוק. בעקבות זאת, השם מודיע למשה שהעם סטה מהדרך והעמיד עגל מכסף. העם השתחווה לעגל וביטל את השם כמי שהוציא אותם ממצרים.
תחינת משה על העם
השם אומר למשה שראה את העם קשה צוואר ומבקש להשמיד אותו ולהקים ממנו עם חדש. משה מתעקש ומתחנן לפני השם, ומזכיר לו את השאלה שיתעוררו המצרים ואת היות העם יצא ממצרים בכוח רב, ומבקש מהשם לחמול על העם.
תחינת משה וירדת הלוחות
משה מזכיר לה' את הברית עם אבות האומה כדי למנוע את הרע, והשם משנה את דעתו. לאחר מכן משה יורד מההר עם שני לוחות העדות, שהיו מעשה אלוהים וכתובים עליהם כתב אלוהים משני צדדיהם.
משה ועידוֹת העגל
יהושע חושב שיש מלחמה במחנה, אך משה מזהה שזה רק רעש של צעקות. משה רואה את העגל והריקודים, כועס ושובר את הלוחות. לאחר מכן הוא שורף את העגל, טוחן אותו לאבקה ומאלץ את בני ישראל לשתות מים מעורבבים באבקת העגל.
התנצלות אהרן והעגל
משה תוקף את אהרן על החטא הגדול שגרם לעם. אהרן מנסה להסביר שהעם רע ודרש אלוהים שילך לפניהם בגלל היעדר ידיעה על גורלו של משה. אהרן מספר שקיבל מהם זהב, שזרק לאש, ומשם יצא העגל.
עונש בני לוי על עבודת העגל
משה רואה את העם מתפרע בגלל אהרן, ועומד בשער המחנה וקורא לבני לוי. בני לוי מתאספים אליו ומבצעים את הפקודה להרוג את המורדים במחנה. כתוצאה מכך, שלושת אלפים איש מתו באותו יום.
בקשת משה למחילה עבור העם
לאחר אירוע עגלת הזהב, משה קורא לעם להתקדש ולהפריש קדושה להשם. למחרת הוא מודיע להם על חומרת חטאתם ומתקווה לכפר עליה. משה פונה אל השם, מודה בעוון העם שעבודת הזהב, ומבקש מהשם לסלוח להם, או לחלופין לבקש מחילה אישית במידה ולא יסלח לעם.
העונש על חטא העגל
השם מודיע למשה שמי שחטא ימחק מהספר שלו. הוא מורה למשה להמשיך בדרכו אל העם, ומבטיח שהמלאך שלו ילווה אותו, אך גם מבהיר שהשם יבקר את העם ויעניש אותם על העוולה שנעשתה בעבודה זרה עם העגל שארון הכין.
הפרק מסתיים בתיאור המגיפה שהחמירה בעם בעקבות המעשה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
ההמתנה המדאיגה והסכנה שבחוסר סבלנות
״אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, וְהֵיכָן הָיוּ הָרִאשׁוֹנִים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב לד, כד): יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם. עַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם הָיָה לָהֶם״
בְּמִדְבַּר רַבָּה מְסַבֵּל אֶת הַקּוֹרֵאת לְהַבִּיט בַּמַּצָּב שֶׁקָּרָה בְּעֵת הַחֲכָלָה שֶׁל מֹשֶׁה עַל הָהָר. הַמַּבְטִיחַ בַּקְּרוֹא מַסְבִּיר שֶׁמּוֹשֶׁה הִתְנָה עִם הָעָם שֶׁיָּרֵד לְאַרְבָּעִים יוֹם, וּכְשֶׁעָבְרוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת מִן הַזְּמַן הַמֻּגְבָּר, הָעָם הִרְוִיעַ וְהִתְמַהַּם. הַמַּסְבֵּר מַצִּיעַ שֶׁהַעָם לֹא כָּבַל אֶת הַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ אֶצְלוֹ, אֶלָּא הִתְפַּתְּחוּ לְמַעֲשֶׂה קָשֶׁה שֶׁבָּעוֹת בַּזְּקֵנִים וְעַד שֶׁהִפִּיצוּ אֶת חוּר וְאַחַר כָּךְ גַּם אֶת אַהֲרֹן. הַקְּרָאָה מְצַיֶּנת אֶת הַסַּכָּנָה הַקַּייֶמֶת בְּחֶרְדָּה וּבְחֶרֶף. הָעָם לֹא שָׁמַע לְעֵדֵי הַנִּסִּים וְהִמְשִׁיךְ בְּדִבְרֵי הַכַּעַס, עַד שֶׁהָפַךְ הַחֶרֶף לְתּוֹכְנָה לַעֲשׂוּת עֶבְדָּה זֶה לָזֶה. הַמַּבְטִיחַ מְצַיֵּן שֶׁאַהֲרֹן הִבִּין אֶת הַסַּכָּנָה הַקַּייֶמֶת לְחַיָּיו כְּשֶׁרָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ לְחוּר וְלַזְּקֵנִים.
במדבר רבה ט״ו:כ״א ↗הַנִּשָּׁרוֹת בַּמַּעֲשֶׂה: הַנָּשִׁים וְהַגָּדֵר שֶׁלֹּא נִשְׁבַּר
״וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד (במדבר כז, א), אוֹתוֹ הַדּוֹר הָיוּ הַנָּשִׁים גּוֹדְרוֹת מַה שֶּׁהָאֲנָשִׁים פּוֹרְצִים, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאָמַר לָהֶן אַהֲרֹן (שמות לב, ב): פָּרְקוּ נִזְמֵי״
בַּמִּדְבָּר רַבָּה מַצִּיעַ הַשְׁרָאָה עֲמוּקָה לְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל בְּשַׁוְתַּן הַקֶּשֶׁר שֶׁלַּנָּשִׁים. הַמְּפַרְשׁ מְסַבֵּל אֶת הַתַּצְפִּית שֶׁהַגְּדֵר הַמּוֹרָל שֶׁל הָעָם נִפְרַץ way לְמַעֲשֵׂה הָאֲנָשִׁים, אֲבָל הַנָּשִׁים נֶשְׁאֲרוּ מְגֻדָּרוֹת. כְּשֶׁמֹּשֶׁה בִּקֵּשׁ מֵאַהֲרֹן לְפַרְק אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב מֵאָזְנֵי הָנָשִׁים, הַנָּשִׁים לֹא רָצוּ לַעֲשׂוֹת זאת וְלֹא הִשְׁתַּתְּפוּ בַּחֵטְא. בְּעוֹד הָאֲנָשִׁים הָיוּ בַּעֲצָה הַמַּרָה שֶׁל לֹא לַעֲלוֹת לָאָרֶץ וְנֶהֶרְסוּ, הַנָּשִׁים הָיוּ שְׁנֵי הַגְּדֵר הַתָּמִים שֶׁלֹּא מֵתּוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי הֵן הָיוּ אֵלּוֹת שֶׁבִּקְּשׁוּ נַחֲלָה בָּאָרֶץ. הַתַּצְפִּית מְקַשֵּׁר בֵּין הַדּוֹר שֶׁנֶּעֶלֶם לְבֵין הַנָּשִׁים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, כְּמַעֲטֶה הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל הַקִּשְׁרִים הַמּוֹרָלִיִּים שֶׁלָּהֶן.
במדבר רבה כ״א:י׳ ↗הקשר בין ישראל לבעל פוער
״ויש אומרים בלעם צוה אותם שלא להשקותם יין, שלא יסונו כשתויי יין אלא כמזידין, כיון שהיה תובעה, היתה אומרת איני שומעת לך, עד שתשחוט לפעור,״
במדרש תנחומא בובר מובאת פרשנות על הפסוק המדבר על הקשר של עם ישראל לבעל פוער. המדרש מציין כי בלעם הורה לאנשים שלא לשתות יין כדי שלא יתמכר ויתנה אדם עצמו בפיתוי. הוא הציע שהם יאכלו רק דברים שזקוקים לשחיטה, כדי לשמור על שליטה עצמית. המדרש מסביר שהמילה "ויצמדו" מתארת מצב שבו שני דברים נצמדים זה לזה בחוזקה, כמו שני אדם המגיעים למצב של קרבה גופנית או התממשקות דרך פעולת השחיטה והאכילה. רבי לוי מבחין בין חטא העגל לחטא בעל פוער. הוא טוען שהקשר של ישראל לבעל פוער היה קשה יותר, כיוון שבלעדו היה נכתב שהעם יתפרקו, בעוד שחטא העגל גרם לנפילת שלושת אלפים בלבד. לעומת זאת, בחטא בעל פוער נפלו ארבע ועשרים אלף איש. המדרש מדגיש את עוצמת ההתקשרות של העם לחטא זה, שהייתה חריפה ומסוכנת יותר ממה שנראה לעיתים במקרה של העגל.
תנחומא בובר, בלק כ״ז:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
עקשנות הלב והעוות של העם
״קשה ערף. מַחֲזְרִין קְשִׁי עָרְפָּם לְנֶגֶד מוֹכִיחֵיהֶם וּמְמָאֲנִים לִשְׁמֹעַ:״
בפסוק זה, כשהשם מתאר את בני ישראל כקשי עורף, רש"י מסביר את המשמעות העמוקה של המילה. הוא מפרש שקשי עורף אינו רק חוסר הבנה, אלא עקשנות שבה האדם מחזיר את הטענות וההוכחות חזרה אל מי שנוכח להוכיח אותו. במקום להקשיב לאמת, הם משתמשים בטענותיהם כדי לסרב לשמוע. הפרשנות של רש"י מדגישה שהבעיה אינה רק בבורות, אלא בכוונה של הסירוב. העם לא רק שלא הבין את המעשה, אלא ממש סירב ודחה את האפשרות להשתנות. לפי גישה זו, קשי עורף הוא מצב שבו האדם מנטרל את ההוכחות ומחזיר אותן אל המטיף, ובכך יוצר חומת מגן נגד האמת.
רש״י על שמות 32:9:1 ↗כל בני לוי כשרים לשירות
״כל בני לוי. מִכָּאן שֶׁכָּל הַשֵּׁבֶט כָּשֵׁר (יומא ס"ו):״
בְּפֶרֶק זֶה בְּסֵפֶר שְׁמוֹת, כְּשֶׁלֶוִי הִתְקַבֵּל לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּעִקְבַּת הָעֵקֶבָּה שֶׁל הָעֵקֶבָּה בְּעִקְבַּת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הָעֶגְלָה הַזָּה, הַמְּפַרֵּשׁ רָשִׁי מְצַיֵּן מִכָּאן דָּבָה חשובה. הוּא מְבִיא אֶת הַדַּרְכּוֹת שֶׁל הַתַּלְמוּד (מִמַּסָּא יוֹמָא) כְּדֵי לְהַסְבִּיר שֶׁכָּל שֵׁבֶט יִשְׂרָאֵל הָיָה כָּשֵׁר לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. הַבְּעָיָה הָעוֹמֶדֶת הִיא כָּךְ: אֵיךְ יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַלְוִיִּים הָיוּ כְּשֵׁרִים? הַמְּפַרֵּשׁ מַסְבִּיר שֶׁמִּכְיוָן שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל בְּנֵי לֵוִי", הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁגַּם שְׁבָטִים אֲחֵרִים יָכְלוּ לַעֲבוֹדָה, וְכָל שֵׁבֶט הָיָה מֻתֶּר לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּעֵת הַמִּצְוָה.
רש״י על שמות 32:26:2 ↗ההבחנה של משה בין קולות
״וְטַעַם קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֵינֶנּוּ מִפְּנֵי יְדִיעָתוֹ הַדָּבָר, כִּי הָיָה אוֹמֵר קוֹל עַנּוֹת הוּא, אֲבָל הַטַּעַם כִּי מֹשֶׁה אָב בְּחָכְמָה הוּא וּמַכִּיר נִגּוּנֵי הַקּוֹלוֹת,״
בְּקֶצֶת הַפֶּסַק, כְּשֶׁמֹּשֶׁה יָרַד מֵהָהָר, הוּא שָׁמַע קוֹל מְסֻמָּן וְזָהָה כְּשֶׁנִּפְגְּשָׁה אִיתוֹ יְהוֹשֻׁעַ. הַמִּלִּים בַּתּוֹרָה מְצַיְּנוֹת שֶׁמֹּשֶׁה קִבֵּל אֶת הַכֹּל כְּ"קוֹל עַנּוֹת". הַרַּמְבַּן מְסַבֵּר שֶׁזֶּה קוֹרֶה בִּגְלַל הַחָכְמָה הַגְּבוֹהָה שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁיָּכֹל לְהַבְחִין בְּסוּגוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל קוֹל וְנִגּוּן. הוּא מַסְבִּיר שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה מִזְכֶּה לַחֲכְמַת הַקּוֹלוֹת, וְזֶהוּ מַאֲפְיֵן לַמְנַהֵג שֶׁעָלָיו לַחְכּוֹם בְּכָךְ. עַד כָּךְ, מֹשֶׁה בְּעַנְוָתוֹ הַגְּדוֹלָה לֹא רָצָה לְחַשּׂׂף אֶת הַחֲשָׁלֹן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל. הוּא לֹא רָצָה לְסַפֵּר עַל הַפְּגָעָה בְּעַמּוֹ, וְלָכֶן הִתְעַרְוֵב אֶת הַתְּיאֹורָה לְ"קוֹל שְׂחוֹק". הַמַּטּוֹת הַמִּדְרָשִׁיִּים שֶׁמְּצֻבָּאִים בַּמַּקְור הַזֶּה מְסַבְּלִים שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה מִזְכֶּה לַחְכְמַת הַקּוֹלוֹת, וְזֶהוּ פֶּרֶט שֶׁהוּא מַצִּיג כְּחֵלֶק מֵעֲנָוְתוֹ וּמֵעַלְמָתוֹ שֶׁל מְנַהֵג.
רמב״ן על שמות 32:18:1 ↗הזיהוי של אלוהי ישראל
״ויאמר. טעם אלהי ישראל. בעבור שחשבו עובדיו שהוא ע"ז:״
בפסוק הזה, כאשר הלוויים עומדים לצד הַשֵּׁם ומבצעים את המצווה, הם מכנים את המעשה כעבודת אלוהי ישראל. המקרא מדגיש כאן את הקשר הייחודי והבלעדי בין עם ישראל לבין בורא העולם, בניגוד לעבודה של העגל הזה. אבן עזרא מסביר שהכינוי "אלהי ישראל" נבחר דווקא בגלל המחשבה של העובדים. הם חשבו שהעגל הזה הוא האלוהים העז והחזק, ולכן הטקסט משתמש בביטוי שמבליט את אלוהי ישראל מול התפיסה השגויה שלהם.
אבן עזרא על שמות 32:27:1 ↗