ה׳ דיבר אל משה ואמר:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שמות · פרק לא׳
בצלאל ואהליאב, מלאכת המשכן והשבת
הפרק ממנה את בצלאל ואהליאב להוביל את מלאכת המשכן וכליו, מדגיש שגם בזמן הבנייה יש לשמור את השבת, ומסתיים במסירת שני לוחות העדות למשה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות לא׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ו׳
בצלאל, אהליאב וחכמי הלב
ראה, בחרתי ומיניתי בשמו את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה.
רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃על המילים
הביטוי "קראתי בשם" מציין כאן בחירה ומינוי של בצלאל לתפקיד.
מילאתי אותו ברוח אלוהים, בחוכמה, בתבונה, בדעת וביכולת לכל מלאכה.
וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃כך יוכל לתכנן עבודות אומנות ולעבוד בזהב, בכסף ובנחושת.
לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃הוא ידע גם לחרוט ולעבד אבנים לשיבוץ, לחרוט ולעבד עץ ולעשות כל סוג של מלאכת אומנות.
וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה׃על המילים
רש״י מפרש את "למלאת" כהתאמת האבן למשבצת שבה היא נקבעת.
לצדו נתתי את אהליאב בן אחיסמך משבט דן, ונתתי חוכמה גם בלב כל בעלי החוכמה והכישרון. הם יעשו את כל מה שציוויתי אותך.
וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ׃ז׳–י״א
כל מלאכת המשכן
הם יעשו את אוהל מועד, את ארון העדות, את הכפורת שעליו ואת כל כלי האוהל.
אֵ֣ת ׀ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וְאֶת־הָֽאָרֹן֙ לָֽעֵדֻ֔ת וְאֶת־הַכַּפֹּ֖רֶת אֲשֶׁ֣ר עָלָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הָאֹֽהֶל׃הם יעשו גם את השולחן ואת כליו, את המנורה הטהורה ואת כל כליה ואת מזבח הקטורת.
וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֥ה הַטְּהֹרָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃הם יעשו גם את מזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת בסיסו.
וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיּ֖וֹר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃הם יעשו את בגדי השרד, את בגדי הקודש של אהרון הכוהן ואת בגדי בניו לשירות הכהונה.
וְאֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַשְּׂרָ֑ד וְאֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃על המילים
הביטוי "בגדי השרד" נתפרש בדרכים שונות. רמב״ן דן באפשרויות ומעדיף לזהותו עם בגדי הכהונה המיוחדים.
הם יכינו גם את שמן המשחה ואת קטורת הבשמים לקודש. את הכול יעשו בדיוק כפי שציוויתי אותך.
וְאֵ֨ת שֶׁ֧מֶן הַמִּשְׁחָ֛ה וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים לַקֹּ֑דֶשׁ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּיתִ֖ךָ יַעֲשֽׂוּ׃ (פ)י״ב–י״ז
שמירת השבת
ה׳ אמר למשה:
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל בני ישראל ואמור להם: הקפידו לשמור את שבתותיי. השבת היא אות ביני וביניכם לדורותיכם, כדי לדעת שאני ה׳ שמקדש אתכם.
וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃שמרו את השבת, כי היא קדושה לכם. מי שמחלל אותה יומת, וכל מי שעושה בה מלאכה ייכרת מקרב עמו.
וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ׃על המילים
הפסוק מזכיר גם עונש מוות וגם כרת. אבן עזרא מפרש שהכרת נוגע למקרה שבו העבירה אינה נידונה בבית דין, כגון כשנעשתה בסתר או בפני עד אחד.
במשך שישה ימים תיעשה מלאכה, אבל היום השביעי הוא שבת שבתון המקודשת לה׳. כל מי שעושה מלאכה ביום השבת יומת.
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ יֵעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁ לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃בני ישראל ישמרו את השבת ויקיימו אותה לדורותיהם כברית עולם.
וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃השבת היא אות לעולם ביני ובין בני ישראל, כי בשישה ימים עשה ה׳ את השמיים ואת הארץ, וביום השביעי שבת ונח.
בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ (ס)י״ח
שני לוחות העדות
כשסיים ה׳ לדבר עם משה בהר סיני, הוא נתן למשה את שני לוחות העדות, לוחות אבן הכתובים באצבע אלוהים.
וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ו׳
בצלאל, אהליאב וחכמי הלב
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃
וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃
לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃
וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה׃
וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ׃
ז׳–י״א
כל מלאכת המשכן
אֵ֣ת ׀ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וְאֶת־הָֽאָרֹן֙ לָֽעֵדֻ֔ת וְאֶת־הַכַּפֹּ֖רֶת אֲשֶׁ֣ר עָלָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הָאֹֽהֶל׃
וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֥ה הַטְּהֹרָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃
וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיּ֖וֹר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃
וְאֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַשְּׂרָ֑ד וְאֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃
וְאֵ֨ת שֶׁ֧מֶן הַמִּשְׁחָ֛ה וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים לַקֹּ֑דֶשׁ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּיתִ֖ךָ יַעֲשֽׂוּ׃ (פ)
י״ב–י״ז
שמירת השבת
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ׃
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ יֵעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁ לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃
וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃
בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ (ס)
י״ח
שני לוחות העדות
וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מסיים את הוראות המשכן במינוי האנשים שיבצעו את המלאכה, ומבהיר שהעבודה הקדושה הזאת אינה דוחה את השבת. בסופו נמסרים למשה שני לוחות העדות.
פסוקים א׳–ו׳
בצלאל, אהליאב ושאר בעלי המלאכה
ה׳ מודיע למשה שבצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה נבחר למלאכת המשכן וקיבל חוכמה, תבונה, דעת ומיומנות לעבודות אומנות בחומרים שונים. לצדו ניתן אהליאב בן אחיסמך משבט דן, וגם בעלי מלאכה נוספים מקבלים חוכמה כדי לבצע את כל מה שנצטווה משה.
פסוקים ז׳–י״א
מה הם נדרשים להכין
העבודה כוללת את אוהל מועד, ארון העדות והכפורת, כלי האוהל, השולחן והמנורה, מזבח הקטורת, מזבח העולה, הכיור, בגדי הכהונה, שמן המשחה וקטורת הבשמים. ההוראה המסכמת היא לעשות הכול לפי הציווי שנמסר למשה.
פסוקים י״ב–י״ז
השבת נשמרת גם בזמן מלאכת המשכן
משה מצווה לומר לבני ישראל לשמור את שבתות ה׳. השבת מוגדרת כאות בין ה׳ לישראל וכקודש. עשיית מלאכה בשבת נאסרת בחומרה, והשבת נקבעת כברית עולם לדורות. הנימוק שניתן הוא בריאת השמיים והארץ בשישה ימים והשביתה ביום השביעי.
פסוקים י״ח
מסירת לוחות העדות
לאחר שהדיבור עם משה בהר סיני מסתיים, ה׳ נותן לו שני לוחות עדות עשויים אבן. הכתוב מתאר אותם כלוחות הכתובים באצבע אלוהים.
הפרק מחבר בין הכישרון והעבודה הנדרשים לבניית המשכן לבין הגבול שמציבה השבת, ומסיים במסירת לוחות העדות למשה בהר סיני.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
בצלאל זוכה לשבח למעלה ולמטה
״אף בצלאל נשתבח בעליונים ואף בתחתונים, מנין שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל״
תנחומא בובר עוסק באנשים שזוכים לחן גם לפני ה׳ וגם בעיני הבריות. בתוך הדיון הוא מביא את בצלאל כדוגמה ואומר שהוא נשתבח "בעליונים" וגם "בתחתונים". המדרש קושר זאת לשתי לשונות מקראיות על בחירתו של בצלאל, אחת שבה ה׳ מודיע למשה על בחירתו ואחת שבה הדבר נאמר לישראל. זהו פירוש מדרשי של חז״ל על מעמדו של בצלאל. בפשט הפרק, ה׳ מודיע למשה שבצלאל נקרא בשמו ונבחר למלאכת המשכן. הפסוק עצמו אינו מתאר את תגובת העם או המלאכים, והרעיון של שבח בשני העולמות שייך לדרשת המדרש.
תנחומא בובר, וירא ז׳:א׳ ↗בצלאל בתוך מסורת של שמות
״בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי, זֶה אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְנֵי אָדָם שֶׁנִּקְרָא לָהֶם שְׁמוֹת.״
מדרש תנחומא פותח בשם "בצלאל בן אורי" ומצרף את בצלאל לקבוצה של דמויות שלפי המדרש נקראו להן כמה שמות. הקטע שסופק ממשיך למנות דמויות נוספות ומספרי שמות הקשורים אליהן, אך אינו מפרט כאן את כל השמות המיוחסים לבצלאל עצמו. בפשט הפרק, הזיהוי פשוט ומדויק: בצלאל הוא בן אורי, בן חור, משבט יהודה. המדרש משתמש בשם המופיע בפסוק כנקודת פתיחה למסורת רחבה יותר על שמותיהן של דמויות מקראיות. אין צורך להכניס את המסורת הזאת לתיאור המקראי עצמו.
מדרש תנחומא, כי תשא י״ג:א׳ ↗חוכמת בצלאל ומלאכת המשכן
״זֶה בְּצַלְאֵל שֶׁעָשָׂה הַמִּשְׁכָּן בְּחָכְמָה וּבְדַעַת״
במדבר רבה קורא את דברי קהלת על אדם שעמלו "בחכמה ובדעת ובכשרון" כמתאימים לבצלאל. המדרש מצטט את הפסוק שלנו, שבו ה׳ ממלא את בצלאל ברוח אלוהים, בחוכמה, בתבונה ובדעת, ורואה בו את האדם שביצע בפועל את מלאכת המשכן בכישרון הזה. בהמשך המדרש נוצר ניגוד בינו לבין משה: בצלאל עמל במלאכה, ואילו המשכן נקרא במקום אחר על שמו של משה. זו דרשת חז״ל על היחס בין מבצע העבודה לבין מי שמופקד עליה. בפשט הפרק, הדגש הוא על הכישורים שניתנו לבצלאל כדי לבצע את המלאכה.
במדבר רבה י״ב:י׳ ↗בעקבות המפרשים
איך משבצים את האבן
״למלאת. לְהוֹשִׁיבָהּ בְּמִשְׁבֶּצֶת שֶׁלָּהּ בְּמִלּוּאָהּ״
רש״י מסביר את המילה "למלאת" שבמלאכת האבן כפעולה של קביעת האבן בתוך המשבצת המיועדת לה. לדבריו, האומן מתאים את המשבצת למקום הישיבה של האבן וגם לעובייה, כך שהאבן תמלא את מקומה בצורה מתאימה. זהו פירוש טכני למונח עתיק בפסוק. בפשט, בצלאל מקבל יכולת לעסוק בחרושת אבן "למלאת" ובחרושת עץ. רש״י מבהיר שהכוונה בתחום האבן אינה סתם מילוי חומר, אלא עבודת שיבוץ מדויקת שבה מכינים את בית האבן לפי מידותיה.
רש״י על שמות 31:5:2 ↗השבת כאות בין ה׳ לישראל
״אוֹת גְּדֻלָּה הִיא בֵינֵינוּ, שֶׁבָּחַרְתִּי בָכֶם בְּהַנְחִילִי לָכֶם אֶת יוֹם מְנוּחָתִי לִמְנוּחָה:״
רש״י מסביר את האמירה שהשבת היא "אות" בין ה׳ ובין ישראל כאות של חשיבות ובחירה. לפי פירושו, עצם נתינת יום המנוחה לישראל מבטאת את הבחירה בהם ואת הקשר המיוחד שביניהם לבין ה׳. הפסוק עצמו אומר שהשבת היא אות לדורות, כדי לדעת שה׳ הוא שמקדש את ישראל. פירוש רש״י מוסיף הסבר למשמעות האות: יום המנוחה שניתן לישראל מבטא את מעמדם המיוחד. זהו פירוש של מפרש מאוחר, בעוד שבפשט נשמרת לשון הברית והסימן שבין ה׳ לישראל.
רש״י על שמות 31:13:3 ↗מה הם בגדי השרד?
״וְהָעוֹלֶה מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, כִּי בִּגְדֵי הַשְּׂרָד הֵם בִּגְדֵי כְּהֻנָּה עַצְמָם״
רמב״ן מקדיש דיון ארוך לביטוי "בגדי השרד". הוא בוחן אפשרות שמדובר בכיסויים לכלי המשכן, אך מתקשה בה משום שהפרק אינו נותן כאן מידות, מספר או הוראות מפורטות לבגדים כאלה. הוא גם מצביע על הלשון "לשרת בקודש", שמתאימה יותר לעבודת הכהונה. בסופו של הדיון רמב״ן מעדיף לפרש, בעקבות דברי חז״ל שהוא מביא, שבגדי השרד הם בגדי הכהונה עצמם. הוא קושר את המילה לבגדים מיוחדים ומובחנים, ובפרט לבגדים המיועדים למי שמשרת בקודש. זו הכרעה פרשנית מאוחרת למונח שהפשט שלו אינו שקוף לקורא המודרני.
רמב״ן על שמות 31:10:1 ↗מוות וכרת בחילול שבת
״אולי יומת זה. כמו וגם בעליו יומת. והעד כל העושה בו מלאכה. בסתר או לפני עד אחד אכריתנו:״
אבן עזרא מתמודד עם כך שהפסוק מזכיר גם "מות יומת" וגם "ונכרתה הנפש ההיא". הוא מציע שהביטויים מתייחסים למצבים שונים. לפי דבריו, כאשר המעשה נעשה בסתר או בפני עד אחד, כך שאין בסיס רגיל להליך משפטי של עונש מוות, חל עונש הכרת שנזכר בהמשך הפסוק. הפסוק עצמו אינו מסביר את היחס בין שני העונשים אלא מציב את שניהם זה לצד זה. אבן עזרא מציע דרך ליישב את הלשון ולחלק בין עונש בידי בית דין לבין כרת במקרים שאינם נידונים כך. זהו פירוש מאוחר ולא פירוט מפורש של הפסוק.
אבן עזרא על שמות 31:14:1 ↗