עשה מזבח להקטרת קטורת, מעצי שיטים.
וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃שמות · פרק ל׳
מזבח הקטורת, מחצית השקל, הכיור ושמן המשחה
הפרק מפרט את מזבח הקטורת ועבודתו, את מחצית השקל במפקד, את רחיצת הכוהנים, ואת הכנת שמן המשחה והקטורת המקודשים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות ל׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–י׳
מזבח הקטורת ועבודתו
אורכו אמה, רוחבו אמה והוא יהיה מרובע. גובהו שתי אמות, וקרנותיו יהיו חלק ממנו.
אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃על המילים
האמה היא יחידת מידה עתיקה; אין כאן המרה למידה מודרנית.
צפה את המזבח בזהב טהור: את חלקו העליון, את קירותיו מסביב ואת קרנותיו. עשה סביבו גם זר זהב.
וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃עשה לו שתי טבעות זהב מתחת לזר, בשני צדדיו. הטבעות ישמשו בתי אחיזה למוטות שבהם יישאו את המזבח.
וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃עשה את מוטות הנשיאה מעצי שיטים וצפה אותם בזהב.
וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃הצב את המזבח לפני הפרוכת שמול ארון העדות, מול הכפורת שעל העדות, במקום שבו אפגש איתך.
וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃אהרון יקטיר עליו קטורת בשמים בכל בוקר, בזמן שהוא מטפל בנרות ומסדר אותם.
וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃על המילים
"בהיטיבו את הנרות" מתאר את הטיפול והסידור של הנרות.
כשאהרון מעלה את הנרות בין הערביים, הוא יקטיר את הקטורת שוב. זו תהיה קטורת קבועה לפני ה׳ לדורותיכם.
וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעֲרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃אל תעלו על המזבח קטורת זרה, עולה או מנחה, ואל תנסכו עליו נסך.
לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃על המילים
רש״י מפרש "קטורת זרה" כקטורת שאינה הקטורת שנקבעה לעבודת המזבח הזה.
פעם בשנה אהרון יכפר על קרנות המזבח מדם חטאת הכיפורים. כך יעשה פעם בשנה לדורותיכם. המזבח הוא קודש קודשים לה׳.
וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃ (פ)י״א–ט״ז
מחצית השקל במפקד
ה׳ דיבר אל משה ואמר:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃כשתמנה את בני ישראל במפקד, כל אדם ייתן לה׳ כופר בעד נפשו בזמן המפקד, כדי שלא יהיה בהם נגף כשמונים אותם.
כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃על המילים
"כופר נפש" כאן הוא התשלום שנדרש במסגרת המפקד.
כל מי שעובר במפקד ייתן מחצית השקל לפי שקל הקודש. השקל הוא עשרים גרה, ומחצית השקל תהיה תרומה לה׳.
זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃על המילים
שקל וגרה הן יחידות משקל עתיקות; אין כאן המרה ליחידות מודרניות.
כל מי שעובר במפקד, מגיל עשרים ומעלה, ייתן את תרומת ה׳.
כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃העשיר לא ייתן יותר והדל לא ייתן פחות ממחצית השקל, כשנותנים את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם.
הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃קח מבני ישראל את כסף הכיפורים והשתמש בו לעבודת אוהל מועד. כך הוא יהיה לבני ישראל לזיכרון לפני ה׳ ולכפר על נפשותיכם.
וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ (פ)י״ז–כ״א
הכיור ורחיצת הכוהנים
ה׳ דיבר אל משה ואמר:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃עשה כיור נחושת ובסיס נחושת לרחצה. הצב אותו בין אוהל מועד ובין המזבח ומלא אותו במים.
וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃אהרון ובניו ירחצו ממנו את ידיהם ואת רגליהם.
וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃כשהם נכנסים אל אוהל מועד הם חייבים להתרחץ במים כדי שלא ימותו. כך גם כשהם ניגשים אל המזבח לשרת ולהקטיר קורבן אש לה׳.
בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃הם ירחצו את ידיהם ואת רגליהם כדי שלא ימותו. זו תהיה חוקת עולם לאהרון ולזרעו לדורותם.
וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃ (פ)כ״ב–ל״ג
שמן משחת הקודש
ה׳ דיבר אל משה ואמר:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קח בשמים מובחרים: חמש מאות של מור דרור, מאתיים וחמישים של קינמון בושם ומאתיים וחמישים של קנה בושם.
וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃על המילים
המספרים בפסוק הם משקלים לפי המידה המתפרשת בפסוק הבא; אין כאן המרה למשקל מודרני.
קח גם חמש מאות של קידה לפי שקל הקודש, והין שמן זית.
וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃על המילים
הין הוא מידת נפח עתיקה.
הכן מן המרכיבים שמן משחת קודש, תערובת מקצועית של רוקח. זה יהיה שמן משחת קודש.
וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃משח בשמן את אוהל מועד ואת ארון העדות.
וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃משח גם את השולחן ואת כל כליו, את המנורה ואת כליה ואת מזבח הקטורת.
וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃משח גם את מזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת בסיסו.
וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃קדש אותם, והם יהיו קודש קודשים. כל הנוגע בהם יקדש.
וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃על המילים
הפסוק אינו מפרט כאן את כל ההשלכות של הביטוי "כל הנוגע בהם יקדש".
משח את אהרון ואת בניו וקדש אותם כדי שישמשו לי ככוהנים.
וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃אמור לבני ישראל: השמן הזה יהיה לי שמן משחת קודש לדורותיכם.
וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃אל תסכו ממנו על גופו של אדם רגיל, ואל תכינו תערובת אחרת באותה מתכונת. הוא קודש, וכקודש תתייחסו אליו.
עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃על המילים
ההקשר מבחין בין השימוש המקודש שנקבע לשמן לבין שימוש רגיל בו.
מי שיכין תערובת כמוהו, או ייתן מן השמן על זר, ייכרת מעמיו.
אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃ (ס)על המילים
"זר" כאן הוא מי שאינו מיועד לשימוש המקודש הזה; "ונכרת מעמיו" הוא עונש כרת בלשון המקרא.
ל״ד–ל״ח
הקטורת המקודשת
ה׳ אמר למשה: קח בשמים — נטף, שחלת, חלבנה ולבונה זכה. הכמויות יהיו שוות זו לזו.
וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃על המילים
שמות הבשמים נשמרים כלשון המקרא, משום שהזיהוי המדויק של חלקם אינו מפורש בפרק.
הכן מהם קטורת, בתערובת מקצועית של רוקח, ממולחת, טהורה ומקודשת.
וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃על המילים
המילה "ממולח" בהקשר הזה היא מונח עתיק בתיאור הכנת הקטורת.
טחון חלק מן הקטורת דק, ושים ממנה לפני העדות באוהל מועד, במקום שבו אפגש איתך. היא תהיה לכם קודש קודשים.
וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּנָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃אל תכינו לעצמכם קטורת באותה מתכונת. הקטורת הזאת תהיה מקודשת לה׳.
וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהוָֽה׃מי שיכין קטורת כמוה כדי ליהנות מן הריח שלה, ייכרת מעמיו.
אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–י׳
מזבח הקטורת ועבודתו
וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃
אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃
וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃
וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃
וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃
וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃
וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃
וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעֲרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃
וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃ (פ)
י״א–ט״ז
מחצית השקל במפקד
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃
זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃
כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃
הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃
וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ (פ)
י״ז–כ״א
הכיור ורחיצת הכוהנים
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃
וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃
בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃
וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃ (פ)
כ״ב–ל״ג
שמן משחת הקודש
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃
וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃
וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃
וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃
וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃
וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃
וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃
וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃
וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃ (ס)
ל״ד–ל״ח
הקטורת המקודשת
וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃
וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃
וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּנָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהוָֽה׃
אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מוסיף כמה הוראות לעבודת המשכן: בניית מזבח הקטורת, תשלום מחצית השקל בזמן מפקד, רחיצת הכוהנים לפני עבודתם, והכנת שמן המשחה והקטורת לשימוש מקודש בלבד.
פסוקים א׳–י׳
מזבח הקטורת
מזבח קטן ומרובע עשוי מעצי שיטים ומצופה זהב מוצב לפני הפרוכת. אהרון מקטיר עליו קטורת בבוקר ובין הערביים, יחד עם הטיפול בנרות. אסור להקריב עליו קטורת זרה, עולה, מנחה או נסך. פעם בשנה נעשית כפרה על קרנותיו מדם חטאת הכיפורים.
פסוקים י״א–ט״ז
מחצית השקל
בזמן מפקד בני ישראל, כל מי שנמנה מגיל עשרים ומעלה נותן מחצית השקל לפי שקל הקודש. העשיר אינו מוסיף והדל אינו מפחית. הכסף מוגדר ככופר נפש וכתרומה לה׳, והוא מיועד לעבודת אוהל מועד ולזיכרון לפני ה׳.
פסוקים י״ז–כ״א
הכיור והרחיצה
יש להציב כיור נחושת ובסיס נחושת בין אוהל מועד למזבח ולמלא אותו במים. אהרון ובניו חייבים לרחוץ ממנו את ידיהם ואת רגליהם לפני כניסה לאוהל מועד ולפני שירות במזבח. ההוראה מוצגת כחוקת עולם לאהרון ולזרעו.
פסוקים כ״ב–ל״ג
שמן משחת הקודש
השמן מוכן ממור דרור, קינמון בושם, קנה בושם, קידה ושמן זית במידות שנקבעו. בו מושחים את אוהל מועד, כלי המשכן, המזבחות, הכיור, אהרון ובניו. אסור להשתמש בו כשמן רגיל או להכין תערובת זהה לשימוש פרטי.
פסוקים ל״ד–ל״ח
הקטורת המקודשת
הקטורת מוכנת מנטף, שחלת, חלבנה ולבונה זכה בכמויות שוות. היא נרקחת, נטחנת ומונחת לפני העדות במקום ההתוועדות. גם המתכון שלה שמור לשימוש המקודש, ומי שמכין כמוה כדי ליהנות מריחה נענש בכרת.
הפרק קובע גבולות מדויקים לעבודת הקודש: מה מוקטר ועל איזה מזבח, מי נותן ובאיזו מידה, מתי הכוהנים חייבים להתרחץ, ואילו תערובות שמן וקטורת מיועדות למשכן בלבד.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הקטורת במדרש תנחומא
״מַהוּ קְטֹרֶת? ק' קְדֻשָּׁה, ט' טָהֳרָה, ר' רַחֲמִים, ת' תִּקְוָה.״
מדרש תנחומא פותח את הדיון במזבח הקטורת בדרשה על המילה "קטורת" עצמה. הוא מחלק את אותיות המילה ורואה בהן רמז לקדושה, טהרה, רחמים ותקווה. אחר כך המדרש קושר את הקטורת, המשכן והקורבנות לסיפור רחב יותר על יחס ה׳ לישראל. זהו רובד מדרשי של חז״ל, ולא פירוש מילולי של פסוק א׳. בפשט הפרק, הציווי עוסק בבניית מזבח מיוחד להקטרת קטורת מעצי שיטים, במידותיו ובמקומו. הדרשה מעניקה לקטורת משמעות סמלית נוספת שאינה נאמרת במפורש בהוראות הבנייה.
מדרש תנחומא, תצוה י״ד:א׳ ↗המקור שסופק אינו מפרש את ציפוי המזבח
״מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִפְרִישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם״
הקטע מבמדבר רבה שסופק עוסק בקרבן נשיא שבט אשר ובונה מערכת מדרשית רחבה על בחירת ישראל, שמות השבטים וכלי הקרבן של הנשיאים. בתוך הקטע נדרש גם "מזרק אחד כסף" כסמל לישראל שנבחרו מתוך האומות. המקור אינו מפרש את שמות ל׳ פסוק ג׳, שבו מצווה לצפות בזהב את מזבח הקטורת ולעשות לו זר זהב. לכן אין ממנו בסיס להוסיף משמעות מדרשית לציפוי הזהב או לזר. בפשט הפרק מדובר בהוראות בנייה מעשיות למזבח, והקשר למדרש על קרבן נשיא אשר אינו נאמר במקור שסופק.
במדבר רבה י״ד:י׳ ↗למי מיועד הדיבור באוהל מועד?
״אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ, לְךָ הָיְתָה יְעִידָה וְלֹא הָיְתָה יְעִידָה לְכֻלָּם.״
במדבר רבה דן במעמד הדיבור באוהל מועד ובשאלה מי שומע את הקול. בתוך הדיון הוא מצטט את לשון הפרק שלנו, "אשר אועד לך", ומדגיש שההתוועדות לצורך הדיבור מופנית למשה. המדרש ממשיך להבחין בין משה לבין ישראל, הזקנים, בני אהרון ואהרון עצמו. בפשט פסוק ו׳, מזבח הקטורת מוצב לפני הפרוכת, מול הכפורת, במקום שבו ה׳ אומר למשה שייפגש איתו. המדרש מרחיב את ההבחנה שבכינוי "לך" ומפתח ממנה דיון על ייחודו של משה בקבלת הדיבור.
במדבר רבה י״ד:כ״א ↗בעקבות המפרשים
מהי קטורת זרה?
״קטרת זרה. שׁוּם קְטֹרֶת שֶׁל נְדָבָה – כֻּלָּן זָרוֹת לוֹ חוּץ מִזּוֹ:״
רש״י מסביר את האיסור להעלות על מזבח הקטורת "קטורת זרה". לדבריו, כל קטורת שמובאת כנדבה ואינה הקטורת שנקבעה לעבודת המזבח הזה נחשבת זרה ביחס אליו. כך הוא מפרש את המילה "זרה" לפי ייעודו המיוחד של המזבח. הפסוק עצמו אוסר גם עולה, מנחה ונסך על המזבח. כלומר, המזבח אינו משמש לכל סוג של הקרבה אלא לעבודת הקטורת שנקבעה לו. רש״י מחדד שהאיסור חל גם על קטורת אחרת, אפילו אם מישהו מבקש להביא אותה מרצונו.
רש״י על שמות 30:9:2 ↗מה עושה המשיחה לכלי המשכן?
״מְשִׁיחָה זוֹ מְקַדַּשְׁתָּם לִהְיוֹת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים״
רש״י מסביר שהמשיחה בשמן אינה רק סימון חיצוני של הכלים, אלא הפעולה שמקדשת אותם להיות קודש קודשים. הוא ממשיך לפרש את הביטוי "כל הנוגע בהם יקדש" ומצמצם אותו לדברים הראויים לשימוש בכלי שרת, ולא לכל דבר שנוגע בכלי במקרה. בפשט הפרק נאמר למשוח את כלי המשכן ולקדש אותם, ואז נקבע שהם קודש קודשים. רש״י מוסיף פירוט הלכתי על משמעות הקדושה ועל מה שקורה לדבר הראוי שנכנס לכלי שרת. זהו פירוש מאוחר שמרחיב את המשפט הקצר שבפסוק.
רש״י על שמות 30:29:1 ↗מדוע רוחצים ידיים ורגליים?
״הָרְחִיצָה הַזּוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁלְּמַעְלָן״
רמב״ן מציע שהרחיצה של אהרון ובניו היא דרך של כבוד לפני השירות. הוא משווה זאת למי שניגש לשרת בשולחן מלכים ורוחץ את ידיו, ומוסיף שהכוהנים משרתים יחפים ולכן נצטוו לרחוץ גם את רגליהם. בהמשך הוא מציע גם הסבר סמלי נוסף. הפשט בפרק מחייב רחיצת ידיים ורגליים לפני כניסה לאוהל מועד ולפני גישה אל המזבח, ומזהיר שעבודה בלי הרחיצה עלולה להביא למוות. רמב״ן מסביר את טעמה של המצווה, אך הטעם הזה אינו נאמר במפורש בפסוק.
רמב״ן על שמות 30:19:1 ↗למי מיועד שמן המשחה
״שמן משחת קדש יהיה זה. כל שנעשה במתכונת זה למשוח זרע אהרן:״
אבן עזרא מפרש את הציווי על שמן משחת הקודש בהקשר של המשך הכהונה. לדבריו, השמן שנעשה במתכונת הזאת מיועד למשיחת זרע אהרון. בכך הוא קושר את הביטוי "לדורותיכם" להמשכיות השימוש המקודש בשמן במסגרת הכהונה. בפסוקים עצמם נאמר שהשמן הוא שמן משחת קודש לה׳ לדורות, ושאסור לסוך אותו על שימוש רגיל או להכין תערובת זהה. אבן עזרא מחדד את השימוש המיועד בו בהמשך הדורות. זהו פירוש מאוחר ללשון הקצרה של הפסוק.
אבן עזרא על שמות 30:31:1 ↗