משה היה רועה את צאנו של יתרו חותנו, כהן מדיין. הוא הנהיג את הצאן אל מעבר למדבר והגיע אל הר האלוהים, חורב.
וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃שמות · פרק ג׳
הסנה הבוער ושליחותו של משה
משה פוגש את ההתגלות בסנה, נשלח אל פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים ומקבל את המסר שעליו למסור לזקני ישראל ולמלך מצרים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות ג׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ו
ההתגלות מתוך הסנה
מלאך ה׳ נראה אל משה בלבת אש מתוך הסנה. משה ראה שהסנה בוער באש, אבל הסנה אינו נשרף ומתכלה.
וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃משה אמר: אפנה נא מן הדרך כדי לראות את המראה הגדול הזה, מדוע הסנה אינו נשרף.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃ה׳ ראה שמשה פנה כדי לראות, ואלוהים קרא אליו מתוך הסנה: משה, משה. והוא השיב: הנני.
וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃הוא אמר: אל תתקרב לכאן. הסר את נעליך מרגליך, כי המקום שעליו אתה עומד הוא אדמת קודש.
וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃הוא אמר: אני אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. משה הסתיר את פניו, כי פחד להביט אל האלוהים.
וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ז–יב
שליחותו של משה להוציא את ישראל
ה׳ אמר: ראיתי היטב את סבל עמי שבמצרים, ושמעתי את צעקתם מפני הנוגשים בהם, כי אני יודע את כאבם.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ירדתי להציל את עמי מיד מצרים ולהעלות אותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, אל המקום שבו יושבים הכנעני, החיתי, האמורי, הפריזי, החיווי והיבוסי.
וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ועכשיו צעקת בני ישראל הגיעה אליי, וגם ראיתי את הלחץ שהמצרים מפעילים עליהם.
וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ועכשיו לך. אני שולח אותך אל פרעה, והוצא את עמי, בני ישראל, ממצרים.
וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃משה אמר אל האלוהים: מי אני שאלך אל פרעה, ושאוציא את בני ישראל ממצרים?
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃הוא אמר: אני אהיה איתך. וזה יהיה לך האות שאני שלחתי אותך: כאשר תוציא את העם ממצרים, תעבדו את האלוהים על ההר הזה.
וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃על המילים
הפסוק מכנה את עבודת האלוהים על ההר ״אות״ לשליחות משה, אף שהאירוע אמור להתרחש לאחר היציאה ממצרים.
יג–טו
שמו של האל והמסר לבני ישראל
משה אמר אל האלוהים: הנה אני בא אל בני ישראל ואומר להם: אלוהי אבותיכם שלח אותי אליכם. ואם ישאלו אותי מה שמו, מה אומר להם?
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃אלוהים אמר למשה: ״אהיה אשר אהיה״. והוא הוסיף: כך תאמר לבני ישראל: ״אהיה״ שלח אותי אליכם.
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃על המילים
הביטוי ״אהיה אשר אהיה״ נשמר כלשונו, משום שהוא משמעותי כשם וכאמירה ואינו מקבל כאן פירוש יחיד בתוך הנוסח העכשווי.
אלוהים אמר עוד למשה: כך תאמר לבני ישראל: ה׳, אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, שלח אותי אליכם. זה שמי לעולם, וזה זכרי מדור לדור.
וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃טז–יח
המסר לזקני ישראל ולמלך מצרים
לך ואסוף את זקני ישראל, ואמור להם: ה׳, אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, נראה אליי ואמר: שמתי לב אליכם ולמה שנעשה לכם במצרים.
לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃על המילים
הביטוי ״פקוד פקדתי״ מבטא פנייה והשגחה מכוונת על מצבם של בני ישראל, ולא רק ידיעה כללית על המתרחש.
ואמרתי: אעלה אתכם מן הסבל במצרים אל ארץ הכנעני, החיתי, האמורי, הפריזי, החיווי והיבוסי, אל ארץ זבת חלב ודבש.
וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃הם ישמעו בקולך. אתה וזקני ישראל תבואו אל מלך מצרים ותאמרו לו: ה׳, אלוהי העברים, נגלה אלינו. ועכשיו נלך נא דרך של שלושה ימים במדבר ונזבח לה׳ אלוהינו.
וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃על המילים
הביטוי ״נקרה עלינו״ הוא לשון מקראית של מפגש או התגלות שבאה על האדם. הנוסח העכשווי מעביר אותו כ״נגלה אלינו״.
יט–כב
סירובו הצפוי של מלך מצרים והיציאה ברכוש
ואני יודע שמלך מצרים לא ייתן לכם ללכת, אלא בעקבות יד חזקה.
וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃על המילים
הלשון ״ולא ביד חזקה״ קשה בתרגום מילולי. בהקשר הפסוקים הבאים היא מובנת כקביעה שהמלך לא ישלח אותם בלי הפעלת כוח חזק נגד מצרים.
אשלח את ידי ואכה את מצרים בכל נפלאותיי שאעשה בתוכה, ואחרי כן מלך מצרים ישלח אתכם.
וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃אתן לעם הזה חן בעיני המצרים, וכאשר תלכו, לא תצאו בידיים ריקות.
וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃כל אישה תשאל משכנתה וממי שגרה בביתה כלי כסף, כלי זהב ובגדים. תשימו אותם על בניכם ועל בנותיכם, וכך תיקחו ממצרים את רכושה.
וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃על המילים
המילה ״ונצלתם״ מבטאת כאן הוצאה ונטילה של רכוש ממצרים. הנוסח העכשווי נמנע מהכרעה מעבר לפעולה המתוארת בפסוק.
Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ו
ההתגלות מתוך הסנה
וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃
וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃
וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃
וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃
וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃
ז–יב
שליחותו של משה להוציא את ישראל
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃
וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃
וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃
וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃
יג–טו
שמו של האל והמסר לבני ישראל
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃
וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃
טז–יח
המסר לזקני ישראל ולמלך מצרים
לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃
וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
יט–כב
סירובו הצפוי של מלך מצרים והיציאה ברכוש
וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃
וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃
וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרק ג מתאר את התגלות האל למשה מתוך הסנה הבוער ואת מינויו לשליחות: לפנות אל פרעה, להוציא את בני ישראל ממצרים ולהודיע לזקני ישראל שהגיעה העת לגאולתם.
פסוקים א–ו
הסנה הבוער
משה רועה את צאן יתרו ומגיע אל הר האלוהים בחורב. שם הוא רואה סנה הבוער באש ואינו מתכלה. כאשר הוא פונה לראות את המראה, אלוהים קורא אליו מתוך הסנה, מצווה עליו להסיר את נעליו ומזדהה כאלוהי אברהם, יצחק ויעקב.
פסוקים ז–יב
השליחות אל פרעה
ה׳ אומר שראה את סבל בני ישראל, שמע את צעקתם וירד להצילם ולהעלותם אל ארץ טובה ורחבה. הוא שולח את משה אל פרעה. משה שואל מי הוא שיוכל לבצע שליחות כזאת, ונענה בהבטחה שהאל יהיה איתו ובאות שבעתיד יעבדו את האלוהים על ההר הזה.
פסוקים יג–טו
השם והמסר לישראל
משה שואל מה יאמר אם בני ישראל ישאלו לשמו של מי ששלח אותו. הוא מקבל את התשובה ״אהיה אשר אהיה״, ולאחר מכן מצווה לומר שה׳, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שלח אותו אליהם ושזה שמו וזכרו מדור לדור.
פסוקים טז–יח
הפנייה אל הזקנים ואל מלך מצרים
משה נצטווה לאסוף את זקני ישראל ולומר להם שה׳ ראה את מה שנעשה להם במצרים ושיעלה אותם אל ארץ זבת חלב ודבש. משה והזקנים אמורים לבוא אל מלך מצרים ולבקש לצאת דרך של שלושה ימים במדבר כדי לזבוח לה׳.
פסוקים יט–כב
היד החזקה והיציאה ממצרים
נאמר מראש שמלך מצרים לא יסכים לשלח את העם בלי התערבות חזקה. ה׳ מודיע שיכה את מצרים בנפלאותיו ולאחר מכן המלך ישלח אותם. בני ישראל לא יצאו ריקם: הנשים ישאלו משכנותיהן ומדיירות ביתן כלי כסף, כלי זהב ובגדים.
הפרק מסתיים בתיאור מוקדם של הדרך שבה מצרים תיאלץ לשלח את בני ישראל ושל יציאתם כשהם נושאים עמם רכוש.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חז״ל על ״אהיה אשר אהיה״
״אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות״
בתלמוד הבבלי מוסבר הביטוי ״אהיה אשר אהיה״ כהבטחה של נוכחות אלוהית עם ישראל בזמן צרה. לפי הדרשה, הקדוש ברוך הוא אומר למשה שהוא נמצא עם ישראל בשעבוד הנוכחי במצרים, ויהיה עמם גם בשעבודים עתידיים. זו קריאה מדרשית המרחיבה את לשון הפסוק מעבר להקשר המיידי של יציאת מצרים. בפשט הפרק, הביטוי ניתן למשה בתשובה לשאלה מה יאמר לבני ישראל כאשר ישאלו לשמו של מי ששלח אותו. חז״ל קוראים בתוך המילים גם הבטחה מתמשכת: לא רק זהות השולח, אלא נוכחות המלווה את ישראל בתוך מצבי שעבוד.
תלמוד בבלי, ברכות ט ע״ב · קטע 6 ↗חז״ל על כתיבת השם וקריאתו
״העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת״
התלמוד במסכת פסחים מבחין בין האופן שבו שם ה׳ נכתב לבין האופן שבו הוא נקרא בעולם הזה. לפי דברי רב נחמן בר יצחק, השם נכתב באותיותיו המיוחדות אך בקריאה נאמר באופן שונה. הקטע משווה זאת לעולם הבא, שבו, לפי הדרשה, יהיה השם אחד גם בכתיבה וגם בקריאה. המקור קשור לפסוק שבו נאמר ״זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור״. חז״ל רואים בפסוק בסיס להבחנה בין השם כפי שהוא כתוב ובין האופן שבו מזכירים אותו. זהו דיון חז״לי בשם האל ובקריאתו, ולא פירוש מילולי בלבד של משפט השליחות למשה.
תלמוד בבלי, פסחים נ ע״א · קטע 19 ↗שמות רבה על משמעות הסנה
״ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים, כביכול אני שותף בצערן״
שמות רבה מציע שורה ארוכה של משמעויות לסנה הבוער. אחת המרכזיות שבהן קושרת את מקום ההתגלות לסבלם של בני ישראל. לפי המדרש, הדיבור מתוך שיח קוצני מבטא את הרעיון שהשכינה כביכול שותפה בצרתם של ישראל. המדרש מקשר זאת לפסוק ״עמו אנכי בצרה״ ולתיאור צעקת ישראל במצרים. המקור מביא גם פירושים נוספים: הסנה הנמוך מסמל את מצבם השפל של ישראל, קוציו מסמלים את קושי השעבוד, והסנה הבוער שאינו נאכל משמש דימוי לכך שמצרים אינה יכולה לכלות את ישראל. אלה פירושים מדרשיים, בעוד שפשט הפרק מתאר את הסנה כמקום ההתגלות וכמראה שמושך את תשומת לבו של משה.
שמות רבה ב, ה ↗בעקבות המפרשים
רש״י על האש ועל הסנה
״מתוך הסנה. וְלֹא אִילָן אַחֵר, מִשּׁוּם "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה"״
רש״י מסביר את הביטוי ״בלבת אש״ כלשון של שלהבת, מעין ״לב האש״. בכך הוא מבאר את המילה המקראית בלי לשנות את עצם המראה: אש נראית מתוך הסנה. הוא גם מפרש את המילה ״אֻכָּל״ במשמעות של ״נאכל״, כלומר הסנה אינו נשרף ומתכלה למרות האש. בנוסף, רש״י שואל מדוע ההתגלות הייתה דווקא מתוך סנה ולא מתוך עץ אחר. בעקבות המדרש הוא קושר זאת למילים ״עמו אנכי בצרה״: ההתגלות מתוך צמח קוצני משקפת השתתפות בצרתם של ישראל. זהו רובד פרשני נוסף על התיאור המקראי עצמו.
רש״י על שמות ג, ב ↗הרמב״ן על חששו של משה ועל האות
״וְעַל שְׁתֵּיהֶן עָנָהוּ ה', אָמַר לוֹ אַל תִּירָא מִפַּרְעֹה כִּי אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּךְ״
הרמב״ן מפרש את שאלת משה ״מי אנכי״ כשאלה כפולה. לדעתו, משה חושש מצד אחד מן העמידה לפני פרעה, מלך רב כוח, ומצד אחר מן המשימה להוציא את בני ישראל ממצרים ולהוליכם אל הארץ המובטחת. הרמב״ן מסביר שהמילים ״כי אהיה עמך״ עונות לחשש הראשון ומבטיחות למשה הגנה בשליחותו. את המילים ״וזה לך האות״ הוא קושר לעבודת האלוהים על ההר לאחר היציאה. לפי פירושו, ההתגלות העתידית לעם בהר תהיה אות לכך שהשליחות אכן באה מאת האל, וגם בסיס לכך שבני ישראל יקבלו את הנהגת משה וילכו אחריו בהמשך הדרך.
רמב״ן על שמות ג, יב ↗אבן עזרא על כלי הכסף, הזהב והבגדים
״כי מנהג הנשים לשאול מאת השכנות יותר מהזכרים כלי תכשיט זהב וכסף״
אבן עזרא מסביר מדוע הפסוק מזכיר דווקא אישה השואלת משכנתה. לדבריו, הדבר מתאים למנהג של נשים לשאול זו מזו כלי תכשיט, כלי כסף וזהב ובגדים. הוא מתייחס גם למילים ״ומגרת ביתה״ ומבין אותן כמי שגרה עם האישה או בביתה. בהמשך הוא מתמודד עם ביקורת אפשרית על עצם נטילת הרכוש ממצרים. לדעתו, אין לראות בכך גנבה, משום שהמעשה נעשה בציווי אלוהי. זוהי עמדה פרשנית של אבן עזרא. בפשט הפסוק עצמו נמסרת הוראה לשאול כלי כסף, כלי זהב ושמלות, לשים אותם על הבנים והבנות ולצאת ממצרים עמם.
אבן עזרא על שמות ג, כב ↗רש״י על הסימן שזקני ישראל יכירו
״שֶׁכְּבָר סִימָן זֶה מָסוּר בְּיָדָם מִיַּעֲקֹב וּמִיּוֹסֵף״
רש״י מסביר מדוע נאמר למשה שהזקנים ישמעו בקולו. לפי פירושו, הלשון ״פקוד פקדתי״ הייתה סימן מוכר שנמסר לישראל מדורות קודמים. הוא מקשר אותה לדברי יעקב ולדברי יוסף, שבהם הופיעה לשון דומה ביחס לגאולה העתידה. לפי פירוש זה, עצם השימוש בביטוי מסוים אמור לסייע לזקנים לזהות את דברי משה כמסר של גאולה. רש״י גם מפרש את ״נקרה עלינו״ כלשון של מפגש שהתרחש או בא על האדם. שני ההסברים מוסיפים מסורת פרשנית ללשון הפסוקים, מעבר למסירת הדברים הישירה שבפרק.
רש״י על שמות ג, יח ↗