כך תעשה כדי לקדש אותם לשמש לי ככוהנים: קח פר אחד בן בקר ושני אילים תמימים.
וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י לְ֠קַח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם׃שמות · פרק כט׳
הקדשת אהרון ובניו ועולת התמיד
הפרק מפרט את טקס הקדשת אהרון ובניו לכהונה, את קורבנות המילואים וקידוש המזבח, ואת עולת התמיד של הבוקר ובין הערביים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות כט׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ט׳
הכנת אהרון ובניו לכהונה
קח גם לחם מצות, חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. את כולם תעשה מסולת חיטים.
וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃שים אותם בסל אחד והבא אותם בסל, יחד עם הפר ועם שני האילים.
וְנָתַתָּ֤ אוֹתָם֙ עַל־סַ֣ל אֶחָ֔ד וְהִקְרַבְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּסָּ֑ל וְאֶ֨ת־הַפָּ֔ר וְאֵ֖ת שְׁנֵ֥י הָאֵילִֽם׃הקרב את אהרון ואת בניו אל פתח אוהל מועד ורחץ אותם במים.
וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תַּקְרִ֔יב אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃קח את הבגדים והלבש את אהרון בכתונת, במעיל האפוד, באפוד ובחושן, וחבר עליו את האפוד באמצעות החלק המיועד לכך.
וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַבְּגָדִ֗ים וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־הַכֻּתֹּ֔נֶת וְאֵת֙ מְעִ֣יל הָאֵפֹ֔ד וְאֶת־הָאֵפֹ֖ד וְאֶת־הַחֹ֑שֶׁן וְאָפַדְתָּ֣ ל֔וֹ בְּחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃על המילים
"חשב האפוד" הוא מונח לבוש עתיק המתאר את החלק המחבר או החוגר של האפוד.
שים את המצנפת על ראשו, ועל המצנפת שים את נזר הקודש.
וְשַׂמְתָּ֥ הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְנָתַתָּ֛ אֶת־נֵ֥זֶר הַקֹּ֖דֶשׁ עַל־הַמִּצְנָֽפֶת׃קח את שמן המשחה, צוק אותו על ראשו ומשח אותו.
וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְיָצַקְתָּ֖ עַל־רֹאשׁ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֖ אֹתֽוֹ׃הקרב גם את בניו והלבש אותם בכתונות.
וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם כֻּתֳּנֹֽת׃חגור את אהרון ואת בניו באבנטים וחבוש להם מגבעות. הכהונה תהיה להם לחוקת עולם, ומלא את יד אהרון ואת ידי בניו.
וְחָגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו וְחָבַשְׁתָּ֤ לָהֶם֙ מִגְבָּעֹ֔ת וְהָיְתָ֥ה לָהֶ֛ם כְּהֻנָּ֖ה לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמִלֵּאתָ֥ יַֽד־אַהֲרֹ֖ן וְיַד־בָּנָֽיו׃על המילים
"מילוי יד" הוא ביטוי של הקדשה והכנסה לתפקיד הכהונה.
י׳–י״ח
פר החטאת והאיל הראשון
הקרב את הפר לפני אוהל מועד, ואהרון ובניו יסמכו את ידיהם על ראש הפר.
וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַפָּ֔ר לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּֽר׃שחט את הפר לפני ה׳, בפתח אוהל מועד.
וְשָׁחַטְתָּ֥ אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃על המילים
רש״י מפרש ש"פתח אוהל מועד" כאן הוא בחצר המשכן שלפני הפתח.
קח מדם הפר ושים ממנו באצבעך על קרנות המזבח, ואת כל שאר הדם שפוך אל יסוד המזבח.
וְלָֽקַחְתָּ֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְנָתַתָּ֛ה עַל־קַרְנֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בְּאֶצְבָּעֶ֑ךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּ֣ם תִּשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃קח את כל החלב המכסה את הקרב, את היותרת שעל הכבד, את שתי הכליות ואת החלב שעליהן, והקטר אותם על המזבח.
וְלָֽקַחְתָּ֗ אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּרֶב֒ וְאֵ֗ת הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֖לֶב אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֑ן וְהִקְטַרְתָּ֖ הַמִּזְבֵּֽחָה׃על המילים
"היותרת על הכבד" היא מונח אנטומי עתיק שנשמר כאן קרוב ללשון המקור.
את בשר הפר, את עורו ואת פרשו שרוף באש מחוץ למחנה. זהו קורבן חטאת.
וְאֶת־בְּשַׂ֤ר הַפָּר֙ וְאֶת־עֹר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ תִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא׃קח את האיל הראשון, ואהרון ובניו יסמכו את ידיהם על ראש האיל.
וְאֶת־הָאַ֥יִל הָאֶחָ֖ד תִּקָּ֑ח וְסָ֨מְכ֜וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃שחט את האיל, קח את דמו וזרוק אותו על המזבח מסביב.
וְשָׁחַטְתָּ֖ אֶת־הָאָ֑יִל וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְזָרַקְתָּ֥ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃חתוך את האיל לנתחיו, רחץ את הקרב ואת הכרעים, ושים אותם עם הנתחים ועם הראש.
וְאֶ֨ת־הָאַ֔יִל תְּנַתֵּ֖חַ לִנְתָחָ֑יו וְרָחַצְתָּ֤ קִרְבּוֹ֙ וּכְרָעָ֔יו וְנָתַתָּ֥ עַל־נְתָחָ֖יו וְעַל־רֹאשֽׁוֹ׃הקטר את כל האיל על המזבח. זהו קורבן עולה לה׳, ריח ניחוח וקורבן הנשרף באש לה׳.
וְהִקְטַרְתָּ֤ אֶת־כָּל־הָאַ֙יִל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָ֑ה רֵ֣יחַ נִיח֔וֹחַ אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה הֽוּא׃על המילים
"ריח ניחוח" ו"אשה" הם מונחי קורבן בלשון המקרא.
י״ט–כ״ח
איל המילואים ומתנות הכהונה
קח את האיל השני, ואהרון ובניו יסמכו את ידיהם על ראש האיל.
וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃שחט את האיל. קח מדמו ושים על תנוך האוזן הימנית של אהרון ועל תנוך האוזן הימנית של בניו, על אגודל ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית. את הדם זרוק על המזבח מסביב.
וְשָׁחַטְתָּ֣ אֶת־הָאַ֗יִל וְלָקַחְתָּ֤ מִדָּמוֹ֙ וְנָֽתַתָּ֡ה עַל־תְּנוּךְ֩ אֹ֨זֶן אַהֲרֹ֜ן וְעַל־תְּנ֨וּךְ אֹ֤זֶן בָּנָיו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וְזָרַקְתָּ֧ אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃קח מן הדם שעל המזבח ומשמן המשחה, והזה על אהרון ועל בגדיו, ועל בניו ועל בגדי בניו איתו. כך יתקדשו הוא, בגדיו, בניו ובגדי בניו.
וְלָקַחְתָּ֞ מִן־הַדָּ֨ם אֲשֶׁ֥ר עַֽל־הַמִּזְבֵּחַ֮ וּמִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָה֒ וְהִזֵּיתָ֤ עַֽל־אַהֲרֹן֙ וְעַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וְקָדַ֥שׁ הוּא֙ וּבְגָדָ֔יו וּבָנָ֛יו וּבִגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃קח מן האיל את החלב, את האליה, את החלב המכסה את הקרב, את היותרת שעל הכבד, את שתי הכליות ואת החלב שעליהן, ואת שוק הימין, כי זהו איל מילואים.
וְלָקַחְתָּ֣ מִן־הָ֠אַיִל הַחֵ֨לֶב וְהָֽאַלְיָ֜ה וְאֶת־הַחֵ֣לֶב ׀ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֗רֶב וְאֵ֨ת יֹתֶ֤רֶת הַכָּבֵד֙ וְאֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֗ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן וְאֵ֖ת שׁ֣וֹק הַיָּמִ֑ין כִּ֛י אֵ֥יל מִלֻּאִ֖ים הֽוּא׃על המילים
איל המילואים הוא האיל המשמש בטקס הקדשת אהרון ובניו לכהונה.
קח גם כיכר לחם אחת, חלת לחם שמן אחת ורקיק אחד מסל המצות שלפני ה׳.
וְכִכַּ֨ר לֶ֜חֶם אַחַ֗ת וַֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד מִסַּל֙ הַמַּצּ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃שים את הכול על כפות אהרון ועל כפות בניו, והנף אותם תנופה לפני ה׳.
וְשַׂמְתָּ֣ הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃על המילים
תנופה היא פעולה טקסית; צורתה המדויקת אינה מפורטת בפסוק הזה.
קח אותם מידיהם והקטר אותם על המזבח, על העולה, לריח ניחוח לפני ה׳. זהו קורבן הנשרף באש לה׳.
וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֙וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃קח את החזה מאיל המילואים של אהרון והנף אותו תנופה לפני ה׳. הוא יהיה לך למנה.
וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הֶֽחָזֶ֗ה מֵאֵ֤יל הַמִּלֻּאִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן וְהֵנַפְתָּ֥ אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֥ה לְךָ֖ לְמָנָֽה׃קדש את חזה התנופה ואת שוק התרומה שהונפו והורמו מאיל המילואים, מן החלק של אהרון ומן החלק של בניו.
וְקִדַּשְׁתָּ֞ אֵ֣ת ׀ חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוּנַ֖ף וַאֲשֶׁ֣ר הוּרָ֑ם מֵאֵיל֙ הַמִּלֻּאִ֔ים מֵאֲשֶׁ֥ר לְאַהֲרֹ֖ן וּמֵאֲשֶׁ֥ר לְבָנָֽיו׃זה יהיה לאהרון ולבניו לחוק עולם מאת בני ישראל, כי זו תרומה. זו תהיה תרומתם של בני ישראל מזבחי השלמים שלהם לה׳.
וְהָיָה֩ לְאַהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחָק־עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרוּמָתָ֖ם לַיהוָֽה׃כ״ט–ל״ז
שבעת ימי המילואים וקידוש המזבח
בגדי הקודש של אהרון יהיו לבניו אחריו, כדי שיימשחו בהם וכדי למלא בהם את ידם.
וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַחֲרָ֑יו לְמָשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא־בָ֖ם אֶת־יָדָֽם׃הכוהן מבניו שיכהן במקומו ויבוא אל אוהל מועד לשרת בקודש ילבש את הבגדים האלה במשך שבעה ימים.
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֛א אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לְשָׁרֵ֥ת בַּקֹּֽדֶשׁ׃קח את איל המילואים ובשל את בשרו במקום קדוש.
וְאֵ֛ת אֵ֥יל הַמִּלֻּאִ֖ים תִּקָּ֑ח וּבִשַּׁלְתָּ֥ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בְּמָקֹ֥ם קָדֹֽשׁ׃אהרון ובניו יאכלו את בשר האיל ואת הלחם שבסל בפתח אוהל מועד.
וְאָכַ֨ל אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר הָאַ֔יִל וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ל פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃הם יאכלו את הדברים שבאמצעותם נעשתה הכפרה, כדי למלא את ידם ולקדש אותם. זר לא יאכל מהם, כי הם קודש.
וְאָכְל֤וּ אֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר כֻּפַּ֣ר בָּהֶ֔ם לְמַלֵּ֥א אֶת־יָדָ֖ם לְקַדֵּ֣שׁ אֹתָ֑ם וְזָ֥ר לֹא־יֹאכַ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֵֽם׃על המילים
"זר" כאן הוא מי שאינו רשאי לאכול מן הקודש הזה.
אם יישאר מבשר המילואים או מן הלחם עד הבוקר, שרוף את הנותר באש. אסור לאכול אותו, כי הוא קודש.
וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר מִבְּשַׂ֧ר הַמִּלֻּאִ֛ים וּמִן־הַלֶּ֖חֶם עַד־הַבֹּ֑קֶר וְשָׂרַפְתָּ֤ אֶת־הַנּוֹתָר֙ בָּאֵ֔שׁ לֹ֥א יֵאָכֵ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֽוּא׃עשה לאהרון ולבניו כך, בדיוק כפי שציוויתי אותך. במשך שבעה ימים תמלא את ידם.
וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם׃בכל יום הקרב פר חטאת לצורך הכפרה. טהר את המזבח כאשר אתה מכפר עליו, ומשח אותו כדי לקדש אותו.
וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל־הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃על המילים
הפועל "וחיטאת" משמש כאן במשמעות של טיהור מן החטא או מן הטומאה במסגרת הכפרה.
במשך שבעה ימים כפר על המזבח וקדש אותו. המזבח יהיה קודש קודשים, וכל הנוגע במזבח יקדש.
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ׃ (ס)על המילים
הביטוי "כל הנוגע במזבח יקדש" קצר ונתפרש בדרכים שונות; הפסוק עצמו אינו מפרט כאן את אופן ההתקדשות.
ל״ח–מ״ו
עולת התמיד ושכינת ה׳
על המזבח תקריב בקביעות שני כבשים בני שנה בכל יום.
וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד׃את הכבש האחד תקריב בבוקר ואת הכבש השני בין הערביים.
אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃על המילים
"בין הערביים" הוא מונח זמן מקראי, והפסוק אינו מגדיר כאן את גבולות הזמן המדויקים.
עם הכבש האחד הקרב עישרון סולת בלולה ברבע הין שמן כתית, ונסך של רבע הין יין.
וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִעִ֥ית הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃על המילים
עישרון והין הם מידות עתיקות; אין כאן המרה למידות מודרניות.
את הכבש השני תקריב בין הערביים, עם מנחה ונסך כמו של הבוקר, לריח ניחוח וכקורבן הנשרף באש לה׳.
וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃זו תהיה עולת תמיד לדורותיכם בפתח אוהל מועד לפני ה׳. שם אפגש איתכם כדי לדבר אליך.
עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם׃על המילים
הפסוק עובר מלשון רבים, "לכם", ללשון יחיד, "אליך", ומבחין בין בני ישראל לבין משה שאליו מופנה הדיבור.
שם אפגש עם בני ישראל, ושם יתקדש בכבודי.
וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי׃על המילים
במילים "ונקדש בכבודי" נושא הפועל אינו מפורש בפסוק.
אקדש את אוהל מועד ואת המזבח, ואת אהרון ואת בניו אקדש כדי שישמשו לי ככוהנים.
וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי׃אשכון בתוך בני ישראל ואהיה להם לאלוהים.
וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃והם ידעו שאני ה׳ אלוהיהם, שהוצאתי אותם מארץ מצרים כדי לשכון בתוכם. אני ה׳ אלוהיהם.
וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ט׳
הכנת אהרון ובניו לכהונה
וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י לְ֠קַח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם׃
וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃
וְנָתַתָּ֤ אוֹתָם֙ עַל־סַ֣ל אֶחָ֔ד וְהִקְרַבְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּסָּ֑ל וְאֶ֨ת־הַפָּ֔ר וְאֵ֖ת שְׁנֵ֥י הָאֵילִֽם׃
וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תַּקְרִ֔יב אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃
וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַבְּגָדִ֗ים וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־הַכֻּתֹּ֔נֶת וְאֵת֙ מְעִ֣יל הָאֵפֹ֔ד וְאֶת־הָאֵפֹ֖ד וְאֶת־הַחֹ֑שֶׁן וְאָפַדְתָּ֣ ל֔וֹ בְּחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃
וְשַׂמְתָּ֥ הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְנָתַתָּ֛ אֶת־נֵ֥זֶר הַקֹּ֖דֶשׁ עַל־הַמִּצְנָֽפֶת׃
וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְיָצַקְתָּ֖ עַל־רֹאשׁ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֖ אֹתֽוֹ׃
וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם כֻּתֳּנֹֽת׃
וְחָגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו וְחָבַשְׁתָּ֤ לָהֶם֙ מִגְבָּעֹ֔ת וְהָיְתָ֥ה לָהֶ֛ם כְּהֻנָּ֖ה לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמִלֵּאתָ֥ יַֽד־אַהֲרֹ֖ן וְיַד־בָּנָֽיו׃
י׳–י״ח
פר החטאת והאיל הראשון
וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַפָּ֔ר לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּֽר׃
וְשָׁחַטְתָּ֥ אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וְלָֽקַחְתָּ֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְנָתַתָּ֛ה עַל־קַרְנֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בְּאֶצְבָּעֶ֑ךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּ֣ם תִּשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְלָֽקַחְתָּ֗ אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּרֶב֒ וְאֵ֗ת הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֖לֶב אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֑ן וְהִקְטַרְתָּ֖ הַמִּזְבֵּֽחָה׃
וְאֶת־בְּשַׂ֤ר הַפָּר֙ וְאֶת־עֹר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ תִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא׃
וְאֶת־הָאַ֥יִל הָאֶחָ֖ד תִּקָּ֑ח וְסָ֨מְכ֜וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃
וְשָׁחַטְתָּ֖ אֶת־הָאָ֑יִל וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְזָרַקְתָּ֥ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְאֶ֨ת־הָאַ֔יִל תְּנַתֵּ֖חַ לִנְתָחָ֑יו וְרָחַצְתָּ֤ קִרְבּוֹ֙ וּכְרָעָ֔יו וְנָתַתָּ֥ עַל־נְתָחָ֖יו וְעַל־רֹאשֽׁוֹ׃
וְהִקְטַרְתָּ֤ אֶת־כָּל־הָאַ֙יִל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָ֑ה רֵ֣יחַ נִיח֔וֹחַ אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה הֽוּא׃
י״ט–כ״ח
איל המילואים ומתנות הכהונה
וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃
וְשָׁחַטְתָּ֣ אֶת־הָאַ֗יִל וְלָקַחְתָּ֤ מִדָּמוֹ֙ וְנָֽתַתָּ֡ה עַל־תְּנוּךְ֩ אֹ֨זֶן אַהֲרֹ֜ן וְעַל־תְּנ֨וּךְ אֹ֤זֶן בָּנָיו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וְזָרַקְתָּ֧ אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְלָקַחְתָּ֞ מִן־הַדָּ֨ם אֲשֶׁ֥ר עַֽל־הַמִּזְבֵּחַ֮ וּמִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָה֒ וְהִזֵּיתָ֤ עַֽל־אַהֲרֹן֙ וְעַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וְקָדַ֥שׁ הוּא֙ וּבְגָדָ֔יו וּבָנָ֛יו וּבִגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃
וְלָקַחְתָּ֣ מִן־הָ֠אַיִל הַחֵ֨לֶב וְהָֽאַלְיָ֜ה וְאֶת־הַחֵ֣לֶב ׀ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֗רֶב וְאֵ֨ת יֹתֶ֤רֶת הַכָּבֵד֙ וְאֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֗ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן וְאֵ֖ת שׁ֣וֹק הַיָּמִ֑ין כִּ֛י אֵ֥יל מִלֻּאִ֖ים הֽוּא׃
וְכִכַּ֨ר לֶ֜חֶם אַחַ֗ת וַֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד מִסַּל֙ הַמַּצּ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְשַׂמְתָּ֣ הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֙וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃
וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הֶֽחָזֶ֗ה מֵאֵ֤יל הַמִּלֻּאִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן וְהֵנַפְתָּ֥ אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֥ה לְךָ֖ לְמָנָֽה׃
וְקִדַּשְׁתָּ֞ אֵ֣ת ׀ חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוּנַ֖ף וַאֲשֶׁ֣ר הוּרָ֑ם מֵאֵיל֙ הַמִּלֻּאִ֔ים מֵאֲשֶׁ֥ר לְאַהֲרֹ֖ן וּמֵאֲשֶׁ֥ר לְבָנָֽיו׃
וְהָיָה֩ לְאַהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחָק־עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרוּמָתָ֖ם לַיהוָֽה׃
כ״ט–ל״ז
שבעת ימי המילואים וקידוש המזבח
וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַחֲרָ֑יו לְמָשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא־בָ֖ם אֶת־יָדָֽם׃
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֛א אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לְשָׁרֵ֥ת בַּקֹּֽדֶשׁ׃
וְאֵ֛ת אֵ֥יל הַמִּלֻּאִ֖ים תִּקָּ֑ח וּבִשַּׁלְתָּ֥ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בְּמָקֹ֥ם קָדֹֽשׁ׃
וְאָכַ֨ל אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר הָאַ֔יִל וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ל פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וְאָכְל֤וּ אֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר כֻּפַּ֣ר בָּהֶ֔ם לְמַלֵּ֥א אֶת־יָדָ֖ם לְקַדֵּ֣שׁ אֹתָ֑ם וְזָ֥ר לֹא־יֹאכַ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֵֽם׃
וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר מִבְּשַׂ֧ר הַמִּלֻּאִ֛ים וּמִן־הַלֶּ֖חֶם עַד־הַבֹּ֑קֶר וְשָׂרַפְתָּ֤ אֶת־הַנּוֹתָר֙ בָּאֵ֔שׁ לֹ֥א יֵאָכֵ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֽוּא׃
וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם׃
וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל־הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ׃ (ס)
ל״ח–מ״ו
עולת התמיד ושכינת ה׳
וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד׃
אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃
וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִעִ֥ית הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃
וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃
עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם׃
וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי׃
וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי׃
וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃
וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מפרט את הדרך שבה אהרון ובניו מוקדשים לכהונה ואת קידוש המזבח. הטקס כולל רחיצה, לבישת בגדי כהונה, משיחה, הקרבת פר ושני אילים, שימוש בדם ובשמן, תנופה ואכילה מן הקודש. לאחר שבעת ימי המילואים נקבעת גם עולת התמיד היומית.
פסוקים א׳–ט׳
הכנת הכוהנים
יש להכין פר אחד, שני אילים תמימים ומיני מצות העשויים מסולת חיטים ושמן. אהרון ובניו מובאים אל פתח אוהל מועד ונרחצים. אהרון מולבש בבגדי הכהונה, מקבל את המצנפת ונזר הקודש ונמשח בשמן. גם בניו מולבשים ונחגרים, והם מוקדשים לכהונה.
פסוקים י׳–י״ח
פר החטאת והאיל הראשון
אהרון ובניו סומכים את ידיהם על הפר. לאחר שחיטתו ניתן מדמו על קרנות המזבח, חלקיו הפנימיים המיועדים לכך מוקטרים, ושאר גופו נשרף מחוץ למחנה כחטאת. על האיל הראשון הם סומכים ידיים, דמו נזרק סביב המזבח, והוא מנותח, נרחץ ומוקטר כולו כעולה לה׳.
פסוקים י״ט–כ״ו
איל המילואים
מן האיל השני ניתן דם על תנוך אוזן ימין, אגודל יד ימין ובוהן רגל ימין של אהרון ובניו. דם ושמן משחה מוזים גם עליהם ועל בגדיהם. חלקים מן האיל ומיני לחם מונחים על כפיהם ומונפים לפני ה׳, ולאחר מכן מוקטרים. חזה האיל מונף ונעשה למנה למשה.
פסוקים כ״ז–ל״ז
מתנות הכהונה ושבעת ימי המילואים
חזה התנופה ושוק התרומה נקבעים כחלק המיועד לאהרון ולבניו מזבחי השלמים של בני ישראל. בגדי הקודש עוברים לכוהן מבני אהרון שיכהן אחריו. בשר איל המילואים והלחם נאכלים בידי אהרון ובניו, וזר אינו רשאי לאכול מהם. הטקס נמשך שבעה ימים, ובכל יום נעשית כפרה על המזבח והוא מתקדש.
פסוקים ל״ח–מ״ו
עולת התמיד והמקום המקודש
בכל יום יש להקריב שני כבשים בני שנה, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, עם סולת, שמן ויין במידות שנקבעו. זוהי עולת תמיד לדורות. ה׳ אומר שייפגש שם עם בני ישראל וידבר אל משה, יקדש את אוהל מועד, את המזבח ואת הכוהנים, וישכון בתוך בני ישראל.
הפרק מחבר בין הקדשת הכוהנים והמזבח לבין העבודה הקבועה של עולת התמיד, ומסיים בכך שה׳ ישכון בתוך בני ישראל והם ידעו שהוא אלוהיהם שהוציא אותם ממצרים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הכהונה מיוחסת לה׳
״הַכֹּהֲנִים, דִּכְתִיב (שמות כט, א): וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי.״
במדבר רבה מונה שלושה עשר דברים שהמקרא מייחס במפורש לה׳ בלשון של שייכות. בתוך הרשימה מופיעים גם הכוהנים, והמקור מביא כראיה את פתיחת הפרק שלנו: אהרון ובניו מקודשים "לכהן לי". המדרש מצרף את הכהונה לדברים נוספים כגון המזבח, התרומה, אוהל מועד ושמן המשחה. בפשט הפרק, הלשון מגדירה את מטרת הטקס: הקדשת אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. המדרש משתמש באותה מילה, "לי", כדי ליצור מסגרת רחבה יותר של דברים המיוחסים לה׳. זהו רובד מדרשי של חז״ל, ולא פרט נוסף בטקס עצמו.
במדבר רבה ט״ו:י״ז ↗משה מסייע גם לבני אהרון
״כשם שנעשה משה סגן לאהרן כך נעשה סגן לבניו.״
הספרא מתאר את תפקידו של משה בטקס ההקדשה ומדגיש שהוא פועל לא רק ביחס לאהרון אלא גם ביחס לבניו. המקור משווה בין מעמדו לצד אהרון לבין מעמדו לצד הבנים, ומקשר זאת לציוויים על בגדי אהרון ועל הלבשת בניו. בפרק שלנו משה מקבל הוראות להביא את אהרון ובניו, לרחוץ אותם ולהלביש אותם. אהרון מקבל את בגדיו המיוחדים, ואילו בניו מקבלים כתונות, אבנטים ומגבעות. הספרא קורא את כל הפעולות האלה כחלק מתפקידו של משה בליווי הכוהנים אל עבודתם החדשה.
ספרא, צו, מכילתא דמילואים א י״א ↗המקור שסופק עוסק בנושא אחר
״בּוֹא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, בּוֹנֶה לוֹ פַלְטְרִין בְּתוֹךְ הַמָּיִם.״
מדרש תנחומא שסופק כאן עוסק בפרעה, בגאוותו ובארמון שבנה בתוך המים. הוא מתאר כיצד המים מתגברים ומביא פסוקים מיחזקאל ומתהילים. הקטע אינו מפרש את שמות כ״ט פסוק ג׳ ואינו עוסק בסל המצות, בפר או בשני האילים של טקס המילואים. לכן אין מן המקור הזה בסיס להוסיף פירוש מדרשי לפרטי הפסוק שלנו. בפשט הפרק, מיני המצות מונחים בסל אחד ומובאים יחד עם הפר ושני האילים. ההבחנה הזאת חשובה כדי שלא לייחס לחז״ל פירוש שלא נאמר במקור שסופק.
מדרש תנחומא, בראשית ז׳:י״ב ↗בעקבות המפרשים
איפה נמצא פתח אוהל מועד?
״פתח אהל מועד. בַּחֲצַר הַמִּשְׁכָּן שֶׁלִּפְנֵי הַפֶּתַח:״
רש״י מסביר את הביטוי "פתח אוהל מועד" שבמקום שחיטת הפר. לדבריו, הכוונה היא לחצר המשכן שנמצאת לפני הפתח. בכך הוא נותן מיקום מעשי לביטוי המקראי הקצר ומבהיר שהפעולה נעשית במרחב שלפני האוהל. הפסוק עצמו מצווה לשחוט את הפר לפני ה׳ בפתח אוהל מועד, אבל אינו מוסיף את ההסבר הגאוגרפי הזה. לכן זיהוי המקום עם חצר המשכן הוא פירושו של רש״י, מפרש מאוחר, ולא נוסח מפורש של הפסוק. ההבחנה מאפשרת לשמור על הפשט ובו בזמן להבין כיצד רש״י קורא את המקום.
רש״י על שמות 29:11:1 ↗מה נעשה במשך שבעה ימים?
״שבעת ימים תמלא וגו'. בָּעִנְיָן הַזֶּה וּבַקָּרְבָּנוֹת הַלָּלוּ בְּכָל יוֹם:״
רש״י מפרש את הציווי למלא את ידי אהרון ובניו במשך שבעה ימים כהוראה לקיים בכל יום את הסדר והקורבנות המתוארים בעניין הזה. לפי קריאתו, שבעת הימים הם לא רק משך זמן כללי, אלא תקופה שבה פעולות ההקדשה חוזרות יום אחר יום. הפסוק עצמו אומר לעשות לאהרון ולבניו ככל אשר ציווה ה׳ ולמלא את ידם שבעה ימים. בהמשך נאמר במפורש שבכל יום נעשה גם פר חטאת לצורך הכפרה על המזבח. רש״י מחבר את הפרטים ורואה בהם סדר יומי חוזר של המילואים.
רש״י על שמות 29:35:3 ↗איל המילואים שייך לטקס של כולם
״וְהָאַיִל הוּא מִלּוּאִים לְכֻלָּם״
רמב״ן מתעכב על כך שבפסוק כ״ו נאמר "איל המילואים אשר לאהרון" בלי להזכיר באותו ביטוי את בניו. הוא מסביר שאין הכוונה שהאיל משמש רק את אהרון, מפני שכל הטקס נעשה גם לבניו. לדבריו, איל המילואים הוא איל המילואים של כולם. רמב״ן קושר את הניסוח המיוחד לחזה התנופה שנלקח מן הקורבן ונעשה למנה למשה. בהמשך הפרק הכתוב מזכיר במפורש חלקים השייכים לאהרון ולבניו יחד. כך הפירוש שומר על אחדות הטקס ומסביר את הקיצור בלשון הפסוק בלי לצמצם את ההקדשה לאהרון בלבד.
רמב״ן על שמות 29:26:1 ↗המשמעות של הנגיעה במזבח
״כל הנוגע במזבח יקדש. כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש.״
אבן עזרא משווה את המשפט "כל הנוגע במזבח יקדש" ללשון דומה שנאמרה במקום אחר על בשר קודש. הוא מביא דעה שלפיה הדברים מכוונים לכך שלא ייגעו בקודש אלא מי שהם קדושים, ושאין לאפשר מגע של מי שאינם במצב הראוי לכך. הפסוק שלנו קובע שלאחר שבעת ימי הכפרה והקידוש המזבח יהיה קודש קודשים, וכל הנוגע בו יקדש. הוא אינו מסביר במפורש מה פירוש ההתקדשות הזאת. אבן עזרא מציג דרך אחת להבין את הביטוי, ולכן נכון להשאיר בפשט את הלשון פתוחה ולא להפוך את פירושו למשמעות היחידה.
אבן עזרא על שמות 29:37:2 ↗