הפרק ממשיך בהוראות המעשיות למשכן ומתמקד בשלושה נושאים: המזבח וכליו, החצר המקיפה את המשכן, והשמן הדרוש לנר שמסדרים באוהל מועד.
א
פסוקים א׳–ח׳
המזבח וכליו
המזבח עשוי מעצי שיטים, מרובע ומצופה נחושת, עם קרנות בארבע פינותיו. גם כלי העבודה שלו עשויים נחושת. סביבו משולבת רשת נחושת עם טבעות, ויש לו מוטות נשיאה מעצי שיטים המצופים נחושת. המזבח עצמו חלול ובנוי מלוחות, ועליו להיעשות לפי התבנית שנראתה בהר.
ב
פסוקים ט׳–י״ז
החצר מארבעת צדדיה
החצר מוקפת קלעי שש שזור. בצד הדרומי ובצד הצפוני אורך הקלעים מאה אמה, ובכל אחד מהם עשרים עמודים ועשרים אדני נחושת. בצד המערבי רוחב החצר חמישים אמה, ובמזרח נקבע מקום השער. העמודים מחושקים בכסף, הווים מכסף והאדנים מנחושת.
ג
פסוקים י״ח–י״ט
מידות החצר והיתדות
אורך החצר מאה אמה, רוחבה חמישים אמה וגובה הקלעים חמש אמות. הקלעים עשויים שש שזור. כלי המשכן המשמשים לעבודתו, וכן יתדות המשכן ויתדות החצר, עשויים נחושת.
ד
פסוקים כ׳–כ״א
השמן והנר
בני ישראל נדרשים להביא אל משה שמן זית זך כתית למאור. אהרון ובניו מסדרים את הנר באוהל מועד, מחוץ לפרוכת שלפני העדות, מערב עד בוקר לפני ה׳. ההוראה מוגדרת כחוקת עולם לדורות, מאת בני ישראל.
הפרק משלים את תיאור המזבח והחצר וקובע גם את החומר שממנו יופק האור ואת האחריות של אהרון ובניו לסידור הנר בזמן שנקבע.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
במדבר רבה מונה עשרה קטעים בתורה שבהם מופיע ציווי של עשייה הקשור למשכן ולכליו. בתוך הרשימה הוא מביא גם את שני הציוויים המרכזיים בפרק שלנו: עשיית המזבח ועשיית חצר המשכן. המדרש משתמש בחזרה על לשון העשייה כדי ליצור מבנה סמלי של עשרה חלקים.
בפשט הפרק, שני הציוויים פותחים שתי יחידות מעשיות שונות. תחילה נמסרות מידות המזבח, ציפויו, כליו ואופן נשיאתו. לאחר מכן נמסרות מידות החצר, הקלעים, העמודים, האדנים והשער. החיבור ביניהם כמערכת של עשרה ציוויי עשייה הוא דרשת חז״ל, ולא פרט שנאמר במפורש בפרק.
במדבר רבה מציין שבכמה מקומות בתורה ניתנו הוראות על הנרות ועל הדלקתם בשמן זית, ומביא כדוגמה את הציווי שבסוף הפרק שלנו להביא שמן זית זך כתית. המדרש קושר את ההוראה הזאת למקומות נוספים שבהם נזכרת עריכת הנרות.
בפשט הפרק, בני ישראל נדרשים להביא אל משה שמן זית זך כתית למאור, כדי להעלות נר תמיד. הפסוק הבא קובע שאהרון ובניו יסדרו אותו באוהל מועד, מחוץ לפרוכת, מערב עד בוקר לפני ה׳. ההשוואה בין מקומות שונים בתורה היא הרחבה מדרשית של חז״ל.
מדרש תנחומא שסופק ליחידה הזאת עוסק בשופטים, בדיינים ובמשמעות המשפט בתורה. הוא מבחין בין דברי תורה, מדרשות ודינים וממשיך בדיון ארוך על מערכת המשפט. הוא אינו מפרש את שמות כ״ז פסוק ג׳, שבו מפורטים כלי המזבח העשויים נחושת.
לכן אין מן המקור הזה בסיס להוסיף משמעות מדרשית לסירים, ליעים, למזרקות, למזלגות או למחתות. בפשט הפרק אלה כלי עבודה של המזבח, והציווי מדגיש שכולם ייעשו מנחושת. ההבחנה הזאת שומרת שלא לייחס לחז״ל פירוש שאינו מופיע במקור שנמסר. כך נשמרת ההפרדה בין חומר המקור שסופק לבין הסבר הפרק עצמו.
רש״י מסביר את המילה "כרכוב" כדבר המקיף סביב. הוא משווה אותה לחריץ או לעיטור המקיף כלי עץ, ובהמשך דבריו דן בהרחבה במבנה המזבח ובמיקום הרשת ביחס לכרכוב. הוא גם מביא מסורות שונות על גובה המזבח ועל חלקיו.
בפסוק שלנו נאמר להציב את רשת הנחושת מתחת לכרכוב, כך שתגיע עד חצי המזבח. המילה העתיקה אינה מתוארת בפרק בצורה טכנית מלאה, ולכן הפירוש של רש״י מסייע להבין שמדובר בחלק המקיף את המזבח. פרטי המבנה הנוספים בדבריו הם פרשנות מאוחרת. העיבוד המודרני משאיר את המונח ומסביר בקצרה את תפקידו בלי להכריע בפרטים שמעבר לפסוק.
רש״י מסביר מדוע הפסוק חוזר ומסכם שכל עמודי החצר מסביב מחושקים בכסף, שהווים שלהם מכסף והאדנים מנחושת. לדבריו, בפסוקים הקודמים החומרים האלה פורטו במפורש ביחס לצד הצפוני והדרומי, אבל לא באותה בהירות ביחס למזרח ולמערב.
לכן פסוק י״ז משמש, לפי רש״י, כהשלמה כללית: אותם חומרים חלים על כל עמודי החצר סביב. בפשט, הפסוק אכן מנוסח ככלל מסכם אחרי פירוט ארבעת צדי החצר והשער, ומבהיר את חומרי החישוקים, הווים והאדנים. כך הקורא מקבל תמונה אחידה של חומרי העמודים בכל ההיקף, גם במקום שבו הפירוט הקודם היה חלקי.
רמב״ן מתעכב על המילה "אליך" בציווי להביא את שמן הזית. הוא מפרש שהשמן מובא לפני משה כדי שמשה יוכל לראות ולבדוק אם הוא אכן זך וכתית כראוי. הוא משווה את הלשון לציווי מקביל שמופיע במקום אחר בתורה.
זהו פירוש מאוחר לפרט לשוני בפסוק. בפשט שמות כ״ז נאמר לבני ישראל להביא את השמן אל משה, ומתוארת איכותו הנדרשת: שמן זית זך כתית למאור. הפסוק עצמו אינו אומר במפורש שמשה בודק את איכותו, ולכן יש לייחס את ההסבר הזה לרמב״ן. העיבוד המודרני שומר את הדרישה לאיכות השמן ואינו מוסיף את פעולת הבדיקה כחלק מן הסיפור המקראי עצמו.
״טעם לכל כלי המשכן. כל הכלים שהם לצורך המשכן ויתדות האהל ויתדות החצר נחשת.״
אבן עזרא מסביר שהביטוי "לכל כלי המשכן" כולל את כל הכלים הנדרשים לצורכי עבודת המשכן, ומדגיש שגם יתדות האוהל ויתדות החצר עשויות נחושת. הוא מוסיף בתוך פירושו גם כלים המשמשים בעבודה המעשית סביב המבנה.
בפשט הפסוק, הדגש הוא רחב: כלי המשכן המשמשים לעבודתו, כל יתדותיו וכל יתדות החצר הם מנחושת. אבן עזרא קורא את המילה "לכל" ככלל המקיף את צורכי העבודה ולא רק כלי מסוים. בכך הוא מחדד את היקף ההוראה שבסיום תיאור החצר. זהו פירוש לשוני שמסייע להבין שהמילה "לכל" אינה מצמצמת את ההוראה לפריט אחד.