אם גנב יימצא כשהוא פורץ במחתרת, והוא יוכה וימות, אין אשמת דם על מי שהכה אותו.
אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים׃על המילים
מחתרת היא פריצה אל מקום סגור, כגון באמצעות חתירה או שבירה.
שמות · פרק כב׳
הפרק קובע דינים על גנבה ונזק, שמירת רכוש ושאילה, וכן איסורים וחובות הנוגעים ליחסים בין אדם לחברו ולעבודת ה׳.
להקשיב. להבין. להתחבר.
שמות כב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אם גנב יימצא כשהוא פורץ במחתרת, והוא יוכה וימות, אין אשמת דם על מי שהכה אותו.
אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים׃מחתרת היא פריצה אל מקום סגור, כגון באמצעות חתירה או שבירה.
אבל אם השמש כבר זרחה עליו, יש אשמת דם על מי שהורג אותו. הגנב חייב לשלם על גנבתו, ואם אין לו במה לשלם, הוא יימכר בגלל גנבתו.
אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ׃אם הרכוש הגנוב יימצא אצלו כשהוא חי, בין שור, חמור או שה, הגנב ישלם פי שניים.
אִֽם־הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד־חֲמ֛וֹר עַד־שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם׃ (ס)אם אדם נותן לבהמתו לרעות בשדה או בכרם, והיא אוכלת בשדה של אדם אחר, עליו לשלם מן המיטב שבשדהו ומן המיטב שבכרמו.
כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בעירה [בְּעִיר֔וֹ] וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃ (ס)בנוסח המסורה כתוב "בעירה" ונקרא "בעירו". בהקשר הפסוק מדובר בבהמתו של המזיק.
אם אש יוצאת, נתפסת בקוצים ושורפת ערמת תבואה, תבואה שעומדת בשדה או את השדה עצמו, מי שהבעיר את האש חייב לשלם את הנזק.
כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה׃ (ס)אם אדם נותן לחברו כסף או כלים לשמירה, והם נגנבים מבית השומר, אם הגנב יימצא הוא ישלם פי שניים.
כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃אם הגנב לא יימצא, בעל הבית יתקרב אל האלוהים כדי לברר אם לא לקח לעצמו מן הרכוש של חברו.
אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ׃הביטוי "אל האלהים" עשוי להתפרש בהקשר משפטי בדרכים שונות, ובהן פנייה אל האלוהים או אל סמכות שיפוטית.
בכל מחלוקת על פשע הנוגע לשור, חמור, שה, בגד או כל אבדה, כאשר אחד הצדדים אומר על חפץ מסוים שהוא שלו, עניינם של שניהם יובא אל האלוהים. מי שהאלוהים ירשיעו ישלם לחברו פי שניים.
עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃ (ס)גם כאן המילה "אלהים" נתפרשה הן ביחס לאלוהים והן ביחס לבית דין או לדיינים; העיבוד משאיר את לשון המקור.
אם אדם מוסר לחברו חמור, שור, שה או כל בהמה אחרת לשמירה, והיא מתה, נפצעת קשה או נלקחת בשבי, ואין מי שראה מה קרה.
כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכָל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה׃תהיה ביניהם שבועה בה׳ שהשומר לא לקח לעצמו מן הרכוש של חברו. בעל הרכוש יקבל את השבועה, והשומר לא ישלם.
שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֗ה תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃אבל אם הבהמה נגנבה מן השומר, הוא ישלם לבעליה.
וְאִם־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו׃אם הבהמה נטרפה, השומר יביא ראיה לכך, ועל הבהמה שנטרפה הוא לא ישלם.
אִם־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ (פ)אם אדם שואל מחברו בעל חיים או חפץ, והוא נשבר או מת בזמן שבעליו אינו איתו, השואל חייב לשלם.
וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם׃אם בעליו נמצא איתו, השואל לא ישלם. ואם הדבר היה שכור, ההפסד נכלל במסגרת שכרו.
אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ׃ (ס)הביטוי הקצר "בא בשכרו" אינו מוסבר עוד בפסוק, ופרטיו נידונו בפרשנות ובהלכה.
אם איש ישדל בתולה שאינה מאורסת וישכב איתה, עליו לתת את המוהר הנדרש כדי לשאת אותה לאישה.
וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃מוהר הוא תשלום או מתנה הקשורים להסדרת הנישואים בעולם המקראי.
אם אביה יסרב לתת אותה לו לאישה, האיש ישלם כסף בסכום המקובל כמוהר לבתולות.
אִם־מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת׃ (ס)אין להשאיר מכשפה בחיים.
מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה׃ (ס)כל מי שמקיים יחסי מין עם בהמה, דינו מוות.
כָּל־שֹׁכֵ֥ב עִם־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת׃ (ס)מי שזובח לאלים אחרים יוחרם; זבח מותר להקריב לה׳ לבדו.
זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃הפועל "יחרם" מציין כאן עונש חמור של החרמה; הפסוק עצמו אינו מפרט את דרך ביצועו.
אל תפגעו בגר ואל תלחצו עליו, כי גם אתם הייתם גרים בארץ מצרים.
וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃גר כאן הוא אדם החי בתוך החברה בלי להשתייך מלידה לקבוצה המקומית.
אל תענו שום אלמנה או יתום.
כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃אם בכל זאת תענה אותו, וכאשר הוא יצעק אליי, אני בהחלט אשמע את צעקתו.
אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃אז יבער כעסי, ואני אהרוג אתכם בחרב; הנשים שלכם יהיו אלמנות והבנים שלכם יהיו יתומים.
וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃ (פ)אם אתה מלווה כסף לאחד מבני עמי, לעני שחי איתך, אל תתנהג כלפיו כנושה ואל תגבו ממנו ריבית.
אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃אם לקחת את בגדו של חברך כמשכון, עליך להחזיר אותו אליו עד שקיעת השמש.
אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃כי זה הכיסוי היחיד שלו, הבגד שמכסה את גופו. במה ישכב? ואם הוא יצעק אליי, אני אשמע, כי אני חנון.
כִּ֣י הִ֤וא כסותה [כְסוּתוֹ֙] לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃ (ס)בנוסח המסורה כתוב "כסותה" ונקרא "כסותו".
אל תקלל אלוהים, ואל תקלל נשיא בעמך.
אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר׃המילה "אלהים" התפרשה גם ביחס לאלוהים וגם ביחס לדיינים. הפסוק מציב לצידה איסור לקלל נשיא בעם.
אל תאחר להביא מן היבול ומן התוצרת שלך, ואת בכור בניך תיתן לי.
מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן־לִּֽי׃המילים "מלאתך" ו"דמעך" הן מונחים עתיקים הקשורים לתוצרת החקלאית; הפסוק אינו מפרט כאן את דרך הנתינה של בכור הבנים.
כך תעשה גם לבכור שורך ולבכור צאנך: שבעה ימים הוא יהיה עם אמו, וביום השמיני תיתן אותו לי.
כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי׃תהיו לי אנשי קודש. אל תאכלו בשר של בעל חיים שנטרף בשדה; השליכו אותו לכלב.
וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים׃
אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ׃
אִֽם־הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד־חֲמ֛וֹר עַד־שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם׃ (ס)
כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בעירה [בְּעִיר֔וֹ] וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃ (ס)
כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה׃ (ס)
כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃
אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ׃
עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃ (ס)
כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכָל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה׃
שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֗ה תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃
וְאִם־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו׃
אִם־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ (פ)
וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם׃
אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ׃ (ס)
וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
אִם־מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת׃ (ס)
מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה׃ (ס)
כָּל־שֹׁכֵ֥ב עִם־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת׃ (ס)
זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃
וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃
אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃
וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃ (פ)
אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃
אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃
כִּ֣י הִ֤וא כסותה [כְסוּתוֹ֙] לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃ (ס)
אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר׃
מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן־לִּֽי׃
כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי׃
וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק ממשיך את מערכת המשפטים ומרחיב את האחריות של אדם למעשיו, לרכושו ולרכוש שנמסר לידיו. לצד דיני גנבה ונזק מופיעות חובות כלפי אנשים פגיעים, דיני הלוואה ומשכון, ואיסורים הנוגעים לעבודת ה׳ ולקדושה.
הפרק מבחין בין גנב שנתפס במהלך פריצה במחתרת לבין מצב שבו השמש כבר זרחה, וקובע את חובת הגנב להשיב את שגנב. כאשר הרכוש הגנוב נמצא חי בידו, הוא משלם פי שניים. אחר כך נקבעים דיני נזק שנגרם כאשר בהמה אוכלת בשדה של אחר או כאשר אש מתפשטת ושורפת תבואה או שדה.
כסף, כלים ובהמות שנמסרים לשמירה יוצרים חובות שונות לפי מה שאירע להם. הפרק מבחין בין גנבה, מוות, פציעה, שבי וטרפה, וקובע מתי השומר נשבע, מתי הוא פטור ומתי הוא משלם. בדין השואל יש הבדל בין מצב שבו הבעלים נמצאים איתו לבין מצב שבו אינם איתו, וכן נזכר מקרה של שכירות.
מי שמפתה בתולה שאינה מאורסת ושוכב איתה נדרש להסדיר את המוהר לשם נישואים; אם אביה מסרב לתת אותה לו, הוא משלם את המוהר. בהמשך מופיעים איסורים שעונשם חמור: איסור להשאיר מכשפה בחיים, איסור יחסי מין עם בהמה ואיסור זבח לאלים אחרים במקום לה׳ לבדו.
אסור לפגוע בגר או ללחוץ עליו, מתוך זיכרון חיי ישראל כגרים במצרים. אסור לענות אלמנה ויתום, וה׳ מודיע שישמע את צעקתם ויעניש את הפוגע. בהלוואה לעני אסור לנהוג בו כנושה או לגבות ממנו ריבית. אם בגדו נלקח כמשכון, יש להחזיר אותו עד שקיעת השמש מפני שהוא הכיסוי שבו הוא ישן.
הפרק אוסר לקלל אלוהים ונשיא בעם, מצווה שלא לאחר את מתנות היבול, ומזכיר את נתינת בכור הבנים ואת נתינת בכורות הבקר והצאן לאחר שבעה ימים עם אמם. לבסוף בני ישראל מצווים להיות אנשי קודש ולא לאכול בשר של בעל חיים שנטרף בשדה.
הפרק מחבר בין דיני רכוש ואחריות משפטית לבין חובות של הגנה על החלש, הגבלת כוחו של המלווה ומצוות המבטאות קדושה ונאמנות לה׳.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״במחתרת הכה ומת אין לו דמים יצא חוץ למחתרת דמים לו״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מבחינה בין המקרה המיוחד של גנב שנמצא במחתרת לבין מצב אחר. לפי הדרשה, הביטוי "במחתרת" הוא שקובע את המסגרת שבה נאמר "אין לו דמים"; מחוץ למסגרת הזאת חוזר הדין של "דמים לו". המקור גם מדגיש שהמחתרת עצמה משמשת כראיה למצב המתואר. זהו ניסיון של חז״ל להגדיר את גבולות ההיתר שבפסוק ולא להפוך כל תפיסה של גנב להיתר להרוג אותו. בפשט הפרק עצמו ההבחנה מוצגת באמצעות הניגוד בין פריצה במחתרת לבין מצב שבו "זרחה השמש עליו".
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי כ״ב:א׳ ↗״אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּנִימוּסוֹת שֶׁלָּנוּ כְּתִיב (שמות כב, ב): וְאִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ, וְזֶה יֵשׁ לוֹ לְשַׁלֵּם.״
בראשית רבה משלב את הדין "ואם אין לו ונמכר בגנבתו" בתוך מדרש על דברי יהודה ליוסף. רבי סימון משתמש בכלל המשפטי שבשמות כדי לטעון במסגרת המדרש שאדם שיש לו אפשרות לשלם אינו אמור להימכר בגלל הגנבה. כך פסוק משפטי מן התורה נעשה כלי לפרש סיפור אחר. חשוב להבחין בין המקורות: בשמות מדובר בדין עצמו, שלפיו גנב שאין לו ממה לשלם עשוי להימכר בגלל גנבתו. בראשית רבה אינו מוסיף פרט לסיפור של שמות, אלא מפעיל את הדין הזה בתוך פרשנות מדרשית לנאומו של יהודה.
בראשית רבה צ״ג:ו׳ ↗״אם המצא תמצא בידו הגניבה ראו אותו שנכנס ולא מצאו בידו גניבה מצאו בידו גניבה ולא ראו אותו שנכנס פטור״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מפרשת את הביטוי "המצא תמצא בידו הגנבה" כמקרה שדורש בירור ממשי של מעשה הגנבה. היא מבחינה בין מי שנראה נכנס אבל לא נמצא בידו רכוש גנוב, לבין מי שנמצא בידו רכוש אך לא נראה נכנס, ומפתחת מכאן דרישות ראייתיות. בהמשך המקור נדון גם היקף המילה "הגנבה" והאם דיני התשלום הכפול חלים על סוגים שונים של רכוש. בכך חז״ל הופכים את הרשימה של שור, חמור ושה לנקודת מוצא לדיון רחב יותר בשאלה על אילו נכסים חל דין הכפל ובאילו תנאים.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי כ״ב:ג׳ ↗״אם לא ימצא הגנב. וּבָא הַשּׁוֹמֵר הַזֶּה, שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת:״
רש״י מסביר שבפסוק על פיקדון שנגנב, "בעל הבית" הוא השומר שבביתו הופקד הרכוש. אם הגנב אינו נמצא, אותו שומר הוא שנדרש להתקרב אל האלוהים לצורך הבירור המשפטי. הפירוש חשוב מפני שהמונח "בעל הבית" עלול להישמע כאילו הוא מתייחס לבעלים המקוריים של הכסף או הכלים. רש״י מזהה אותו דווקא עם האדם שקיבל אותם לשמירה. כך מתבהרת חלוקת התפקידים: אדם אחד הוא בעל הרכוש, ואדם אחר הוא השומר שעליו לברר שלא שלח יד במה שנמסר לו.
רש״י על שמות 22:7:1 ↗״הֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר, גָּזַם וְלֹא פֵּרֵשׁ עָנְשׁוֹ״
רש״י מתעכב על הלשון "אם ענה תענה אותו" ורואה בה תחילתו של משפט אזהרה מקוצר. לדבריו, הפסוק מאיים בעונש עוד לפני שהוא מפרט אותו במילים הבאות. ההמשך מסביר מדוע האיום חמור: אם הנפגע יצעק אל ה׳, צעקתו תישמע. הפרק עצמו ממשיך מיד ומפרט את התוצאה: חרון אף, מוות בחרב, והפיכת נשות הפוגעים לאלמנות ובניהם ליתומים. רש״י מסביר את המבנה הלשוני של שני הפסוקים ואת המתח שבין האזהרה הקצרה בתחילה לבין פירוט העונש בהמשך.
רש״י על שמות 22:22:1 ↗״אֲבָל עִנְיַן הַפִּתּוּי הַטָּיַת רָצוֹן בְּשֶׁקֶר״
רמב״ן דן במשמעות הפועל "יפתה". הוא אינו מסתפק במשמעות כללית של דיבור נעים או שכנוע, אלא מסביר שפיתוי הוא הטיית רצונו של אדם, ולעיתים הדבר נעשה באמצעות דברי שקר או תחבולה. הוא משווה את המילה למקומות נוספים במקרא שבהם הלב מוטה או מתפתה. בהמשך הוא דן גם במילה "מוהר" וחולק על פירוש שמזהה אותה ישירות עם כתובה. לשיטתו, מדובר במתנות ובצרכים הקשורים להסדרת הנישואים. זהו דיון פרשני מאוחר; הפסוק עצמו קובע שהאיש שפיתה ושכב עם הנערה חייב להסדיר את המוהר לשם נישואים, בכפוף לסירוב האב בפסוק הבא.
רמב״ן על שמות 22:15:1 ↗״לא תהיה לו כנושה. שישא לך פנים בעבור טובתך. ואמר תשימון כי המלוה והסופר והעדים כולם עוברים:״
אבן עזרא מסביר את הציווי "לא תהיה לו כנושה" כאיסור להפעיל על הלווה העני את כוחו של הנושה. לדבריו, אין להפוך את עצם ההלוואה לטובה שבגללה הלווה צריך לשאת פנים למלווה או להיות כפוף אליו באופן אישי. הוא גם מדגיש את לשון הרבים במילים "לא תשימון עליו נשך". מכאן הוא מסיק שהאחריות לריבית אינה מוגבלת רק למלווה: גם הסופר והעדים המשתתפים בעסקה נכללים, לפי פירושו, באיסור. זו הרחבה פרשנית של האחריות סביב עסקת ההלוואה.
אבן עזרא על שמות 22:24:3 ↗