איש ממשפחת לוי התחתן עם אישה ממשפחת לוי.
וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃שמות · פרק ב׳
משה ניצל מן היאור ובורח למדיין
בת פרעה מגדלת את משה כבן. כשגדל, הוא יוצא אל בני עמו, הורג מצרי שמכה איש עברי ונאלץ לברוח. במדיין הוא מקים משפחה, ובמצרים בני ישראל זועקים בגלל השעבוד.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות ב׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
התינוק שבתיבה נעשה לבנה של בת פרעה
האישה נכנסה להיריון וילדה בן. היא ראתה שהוא יפה והסתירה אותו במשך שלושה חודשים.
וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃על המילים
המילה ״טוב״ מתפרשת כאן כתיאור של מראה הילד. היא יכולה לציין גם מעלה אחרת, ובמקורות הלימוד מובאים כמה פירושים של חז״ל.
כשכבר לא יכלה להסתיר אותו, היא לקחה בשבילו תיבה עשויה מגומא, צמח הגדל ליד מים, וציפתה אותה בחֵמר ובזפת כדי לאטום אותה. היא הניחה בתוכה את הילד ושמה את התיבה בין צמחי הסוף שעל שפת היאור.
וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃על המילים
חֵמר הוא חומר איטום ביטומני, ולא חֹמר המשמש להכנת כלי חרס. היאור הוא נהר הנילוס.
אחותו עמדה מרחוק כדי לראות מה יקרה לו.
וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃בת פרעה ירדה לרחוץ ביאור, והמשרתות שלה הלכו לאורך הנהר. היא ראתה את התיבה בין צמחי הסוף ושלחה את המשרתת שלה להביא אותה.
וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָעל המילים
״אמתה״ מתפרש כאן כמשרתת שלה. בתלמוד מובאת גם דעה שהכוונה לזרוע שלה, כלומר שהיא הושיטה את ידה ולקחה את התיבה.
היא פתחה את התיבה וראתה בתוכה את הילד בוכה. היא ריחמה עליו ואמרה: ״זה אחד מילדי העברים.״
וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃אחותו שאלה את בת פרעה: ״ללכת לקרוא לך לאישה עברייה שתניק בשבילך את הילד?״
וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃בת פרעה ענתה לה: ״לכי.״ הנערה הלכה וקראה לאמו של הילד.
וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃בת פרעה אמרה לה: ״קחי את הילד הזה והניקי אותו בשבילי. אני אשלם לך.״ האישה לקחה את הילד והניקה אותו.
וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃הילד גדל, ואמו הביאה אותו לבת פרעה. הוא נעשה לה לבן, והיא קראה לו משה. היא הסבירה: ״כי הוצאתי אותו מן המים.״
וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃על המילים
השם משה נקשר בפסוק לפועל ״משה״, שפירושו להוציא או למשוך מתוך המים.
משה יוצא אל בני עמו ובורח מפני פרעה
באותה תקופה משה גדל ויצא אל אחיו, בני עמו. הוא ראה את העבודה הקשה שהוטלה עליהם, וראה איש מצרי מכה איש עברי מבני עמו.
וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃משה הסתכל לכל צד וראה שאין שם איש. הוא הכה את המצרי למוות והסתיר את גופתו בחול.
וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃על המילים
בפסוק יד נאמר במפורש שהמצרי נהרג.
למחרת משה יצא שוב וראה שני אנשים עברים מתקוטטים. הוא שאל את האיש שנהג ברשעות: ״למה אתה מכה את חברך?״
וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃האיש ענה: ״מי מינה אותך לשליט ולשופט עלינו? אתה מתכוון להרוג אותי כמו שהרגת את המצרי?״ משה פחד ואמר: ״אז הדבר באמת נודע.״
וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃פרעה שמע על המקרה וביקש להרוג את משה. משה ברח מפני פרעה והתיישב בארץ מדיין. שם הוא ישב ליד הבאר.
וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃המפגש ליד הבאר והקמת המשפחה במדיין
לכוהן מדיין היו שבע בנות. הן באו לבאר, שאבו מים ומילאו את שקתות המים כדי להשקות את הצאן של אביהן.
וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃על המילים
כוהן מדיין הוא בעל תפקיד דתי במדיין. השקתות הן מתקנים שממלאים במים לשתיית בעלי החיים.
הרועים הגיעו וגירשו אותן. משה קם, הציל אותן מידי הרועים והשקה את הצאן שלהן.
וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃הן חזרו אל רעואל אביהן, והוא שאל: ״למה חזרתן כל כך מהר היום?״
וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃הן ענו: ״איש מצרי הציל אותנו מידי הרועים. הוא גם שאב בשבילנו מים והשקה את הצאן.״
וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃על המילים
הבנות מתארות את משה כמצרי. הפסוק אינו מסביר על סמך מה זיהו אותו כך.
הוא שאל את בנותיו: ״ואיפה הוא? למה השארתן שם את האיש? קראו לו שיבוא לאכול.״
וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃משה הסכים לגור אצל האיש, והאיש נתן לו את ציפורה בתו לאישה.
וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃ציפורה ילדה בן, ומשה קרא לו גרשום. הוא הסביר: ״חייתי כתושב זר בארץ שאינה שלי.״
וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ (פ)על המילים
השם גרשום נקשר למילה ״גר״, שפירושה כאן תושב זר, ולא אדם שהתגייר.
אלוהים שומע את זעקת בני ישראל
במהלך התקופה הארוכה הזאת מת מלך מצרים. בני ישראל נאנחו בגלל עבודת הכפייה וזעקו לעזרה. הזעקה שעלתה מתוך סבל העבודה הגיעה אל אלוהים.
וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃אלוהים שמע את אנחות הכאב שלהם וזכר את הברית שלו עם אברהם, יצחק ויעקב.
וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃אלוהים ראה את בני ישראל וידע מה עובר עליהם.
וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ (ס)על המילים
המקור מסתיים במילים ״וידע אלוהים״, בלי לפרט מה ידע. ההשלמה כאן נשענת על תיאור סבלם בפסוקים הקודמים. רש״י מפרש שאלוהים נתן עליהם את דעתו ולא התעלם מהם.
Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
התינוק שבתיבה נעשה לבנה של בת פרעה
וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃
וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃
וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃
וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃
וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ
וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃
וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃
וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃
וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃
וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃
משה יוצא אל בני עמו ובורח מפני פרעה
וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃
וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃
וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃
וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃
וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃
המפגש ליד הבאר והקמת המשפחה במדיין
וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃
וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃
וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃
וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃
וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃
וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃
וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ (פ)
אלוהים שומע את זעקת בני ישראל
וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃
וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃
וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק עוקב אחר משה מלידתו ועד להתיישבותו במדיין. במקביל לסיפור חייו, הוא מתאר את סבל בני ישראל ואת זעקתם המגיעה אל אלוהים.
האם מסתירה את הילד ובת פרעה מוצאת אותו
לאיש ולאישה ממשפחת לוי נולד בן. אמו מסתירה אותו שלושה חודשים, וכשאינה יכולה להמשיך בכך היא מניחה אותו בתיבה אטומה בין צמחי הסוף שעל שפת היאור. אחותו עומדת מרחוק. בת פרעה מוצאת את הילד ומרחמת עליו. בעזרת האחות, אמו נשכרת להניק אותו. כשהוא גדל היא מביאה אותו לבת פרעה, שמקבלת אותו כבן וקוראת לו משה.
הריגת המצרי והבריחה
משה גדל ויוצא אל בני עמו. כשהוא רואה מצרי מכה איש עברי, הוא הורג את המצרי ומסתיר את גופתו בחול. למחרת הוא מתערב במריבה בין שני עברים, ואחד מהם מזכיר את ההריגה. משה מבין שהמעשה נודע. פרעה שומע על כך ומבקש להרוג אותו, ומשה בורח למדיין.
משה עוזר לבנות כוהן מדיין ומקים משפחה
ליד הבאר משה מציל את שבע בנות כוהן מדיין מידי הרועים ומשקה את צאנן. אביהן, רעואל, מבקש שיקראו לו לאכול. משה מסכים לגור אצלו ונושא את ציפורה בתו. נולד להם בן, ומשה קורא לו גרשום, שם הקשור לחייו כתושב זר בארץ אחרת.
סבל העבודה וזכירת הברית
במהלך התקופה הארוכה מת מלך מצרים. בני ישראל נאנחים וזועקים בגלל עבודת הכפייה. אלוהים שומע את כאבם, זוכר את בריתו עם אברהם, יצחק ויעקב ורואה את מצבם.
בסיום הפרק משה חי במדיין, ובני ישראל עדיין נתונים בשעבוד במצרים. זעקתם נשמעת ואלוהים זוכר את בריתו עם אבותיהם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חמש דרכים להבין מדוע נאמר על התינוק שהוא טוב
״וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור״
התלמוד הבבלי מביא כמה פירושים למילים ״כי טוב הוא״. רבי מאיר אומר שטוב היה שמו של הילד, ורבי יהודה אומר ששמו היה טוביה. רבי נחמיה מבין שהילד היה ראוי לנבואה. דעה המובאת בשם ״אחרים״ אומרת שנולד כשהוא כבר נימול. חכמים מפרשים שברגע לידתו התמלא הבית באור. אלה דעות שונות, ואין צורך לחבר אותן לתיאור אחד. הפירוש על האור נשען על הקשר הלשוני בין ראיית התינוק כטוב לבין תיאור האור כטוב בסיפור הבריאה. כך המדרש מוצא במילה הקצרה רמז למשמעות מיוחדת של הלידה. בפסוק עצמו אין פירוט של אור, נבואה או מצב גופו של התינוק; אלה פירושי חז״ל.
תלמוד בבלי, סוטה יב ע״א · קטע 17 ↗האם בת פרעה שלחה משרתת או הושיטה יד?
״ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה״
התלמוד הבבלי מביא מחלוקת בין רבי יהודה לרבי נחמיה על המילה ״אמתה״. אחד מהם מפרש שבת פרעה הושיטה את ידה אל התיבה, והאחר מפרש ששלחה את שפחתה לקחת אותה. הקטע אינו מציין איזו דעה שייכת לכל אחד מן החכמים. לפי האפשרות הראשונה בת פרעה לוקחת את התיבה בעצמה; לפי השנייה היא פועלת באמצעות משרתת. הדיון נשען על האפשרויות הגלומות במילה ועל הבחירה בה במקום במילה המפורשת ״ידה״. שתי הקריאות עוסקות בדרך שבה הגיעה התיבה אל בת פרעה. הקטע שסופק אינו מתאר נס או התארכות של הזרוע, ולכן אין להוסיף כאן פרטים כאלה כחלק מתוכנו.
תלמוד בבלי, סוטה יב ע״ב · קטע 5 ↗מדוע האחות מציעה דווקא מינקת עברייה?
״ומאי שנא מעבריות״
הקטע מן התלמוד מצטט את הצעת אחות הילד לקרוא לאישה מינקת מן העבריות. אחר כך הוא שואל בארמית: מה מיוחד בעבריות, כלומר מדוע ההצעה מתמקדת דווקא באישה עברייה? הקטע שסופק כולל את השאלה בלבד, ולא את התשובה. בסיפור המקראי בת פרעה מסכימה להצעה, והאחות קוראת לאמו של הילד. אין בקטע הזה הסבר נוסף לבחירת המינקת, ולכן אין לייחס לו תשובה שאינה מופיעה בו.
תלמוד בבלי, סוטה יב ע״ב · קטע 19 ↗בעקבות המפרשים
רש״י: מעמדו של משה והיחס שלו לסבל
״נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם״
רש״י שואל מדוע נאמר שוב שמשה גדל, ומביא בשם רבי יהודה ברבי אלעאי הבחנה בין גדילה גופנית לבין עלייה במעמד: לפי המדרש, פרעה מינה את משה על ביתו. את ראיית הסבל רש״י מפרש כהתבוננות מתוך אכפתיות וצער. כך הוא מבחין בין עצם הראייה לבין תשומת הלב שמשה נותן למצבם של בני עמו. בהמשך רש״י מביא מדרש שלפיו המצרי היה ממונה על שוטרי ישראל והעיר אותם לעבודה עם קריאת התרנגול. המדרש מזהה את העברי כבעלה של שלומית בת דברי ומספר שהמצרי הוציא אותו מביתו ושכב עם אשתו כשהיא חשבה שהוא בעלה. לאחר שהבעל גילה זאת, המצרי התעלל בו. הפרטים האלה שייכים למדרש שרש״י מביא; הפרק עצמו אינו מוסר את זהות האנשים או את הרקע למכות.
רש״י על שמות ב, יא ↗אבן עזרא: בן מכוח הגידול ושם הקשור למים
״ובעבור שגדלו נקרא בנו״
אבן עזרא מסביר שהילד יכול להיקרא בנה של בת פרעה מפני שגידלה אותו, גם בלי שילדה אותו. הוא משווה זאת לייחוסים משפחתיים אחרים במקרא ומזכיר את מיכל ואת זרובבל, הנקרא בן שאלתיאל אף שלדבריו היה בנו של פדיה. ההשוואה מדגישה שלשון ההורות עשויה לבטא גם קשר של גידול. בעניין השם, אבן עזרא מציע שמשה הוא תרגום עברי של שם מצרי, ומביא מספרים שהכיר את הצורה ״מוניוס״. הוא מעלה גם אפשרות שבת פרעה למדה עברית או ביררה את המילה. אלה הצעותיו, ולא מידע שמוסר הפרק. לשאלה מדוע נקרא משה ולא ״משוי״, כלומר מי שהוצא מן המים, הוא משיב ששמות אינם חייבים להיצמד לצורות הדקדוק של פעלים.
אבן עזרא על שמות ב, י ↗רמב״ן: כמה זמן חלף, ומדוע נמשכו האנחות?
״וּלְפִי דַּעְתִּי, כִּי טַעַם הַכָּתוּב הַזֶּה יִרְמֹז עַל הַיָּמִים שֶׁהָיָה מֹשֶׁה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה״
רמב״ן בוחן את הביטוי ״בימים הרבים ההם״. הוא מביא מדרש שלפיו ימי צער נחווים כארוכים, ומציע שהביטוי מתייחס לתקופת השעבוד או לבריחתו הממושכת של משה. הוא מזכיר מסורת שמשה ברח כבן שתים עשרה, מעריך שלא הגיע אז לגיל עשרים, ומשווה זאת לגיל שמונים בהמשך הסיפור. מכאן הוא מסיק תקופה של כשישים שנה. לדעתו, משה נדד ורק לקראת סופה הגיע למדיין. זו שחזור כרונולוגי של הפרשן, לא פירוט המצוי בפרק. על מות המלך רמב״ן מביא את המדרש שמביא רש״י, שלפיו המלך חלה בצרעת, שחט תינוקות ורחץ בדמם. הוא מבחין בינו לבין הסברו בדרך הפשט: המלך מת ממש, אך התקווה להקלה נכזבה עם עליית שליט גרוע ממנו. גם זה הסבר פרשני; הפסוק עצמו אומר שבני ישראל נאנחו בגלל העבודה.
רמב״ן על שמות ב, כג ↗רש״י: ידיעה שהיא תשומת לב לסבל
״נָתַן עֲלֵיהֶם לֵב וְלֹא הֶעֱלִים עֵינָיו״
רש״י מפרש את המילים ״וידע אלוהים״ כמתן תשומת לב לבני ישראל, בלי להתעלם ממצבם. הידיעה כאן מתוארת כיחס אל האנשים הסובלים, ולא רק כידיעה של עובדות. זהו פירוש קצר לסיום הפרק. הוא מחבר את הידיעה לשמיעת אנחותיהם ולראייתם בפסוקים הקודמים, אך אינו מוסיף כאן פעולה מסוימת או מתאר כיצד תבוא ההצלה.
רש״י על שמות ב, כה ↗