והלך איש מבית לוי ולקח את בת לוי.
וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃שמות · פרק ב׳
שמות, פרק ב'
מולדתו של משה, יציאתו למדין וזעקת בני ישראל.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות ב׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
שמות, פרק ב'
האישה הריעה וילדה בן, והיא ראתה שהוא טוב, והיא הסתירה אותו במשך שלושה חודשים.
וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃כאשר לא יכלה עוד להסתיר אותו, לקחה לו תבת גמפת, מרחה בחרֶם ובזפת, ושמה בה את הילד, ואת התיבה הניחה בנהר על שפת היאור.
וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃אחותו עמדה מרחוק, כדי לדעת מה יקרה לו.
וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃בת פרעה ירדה לרחוץ על הירדן, ונעריה הלכו לצד הירדן; היא ראתה את התיבה בתוך הצמחייה הצפה ושלחה את אמתה לקחת אותה.
וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָעל המילים
המונח 'סוף' מתורגם כצמחייה צפה או קנה כדי לשמור על הדיוק של הממצא בתוך המים, שכן הפשט אינו מציין הפלגה.
היא פתחה וראתה את הילד, והנה תינוק בוכה; היא רחמה עליו ואמרה: 'מי הילד הזה מבין ילדי העברים?'
וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃אחותו אמרה לבת פרעה: "האם אלך ואקרא לך אשת מניקה מעבריות, ותניק לך את הילד?"
וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃שמות, פרק ב'
בת פרעה אמרה לה: לכי, והנערה הלכה וקראה לאם הילד.
וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃בת פרעה אמרה לה: לכי עם הילד הזה, הניקִי אותו עבורי, ואני אתן לך שכר. האישה לקחה את הילד והניקה אותו.
וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃הילד גדל, והיא הביאה אותו לבתו של פרעה, והוא היה לה לבן; היא קראה שמו משה, ואמרה: "מן המים משיתי אותו".
וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃בימים ההם גדל משה, ויצא אל אחיו, וראה את סבלם; והוא ראה איש מצרי מכה אדם עברי מאחיו.
וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃הוא הביט ימינה ושמאלה, וראה שאין איש; הוא הכה את המצרי וקבר אותו בחול.
וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃ביום השני יצא, והנה שני אנשים עברים נלחמים זה בזה, ואמר לרשע: 'למה אתה מכה את רעך?'
וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ואמר: מי שים אותך שר ושופט עלינו, להרוג אותי אתה אומר, כפי שהרגת את המצרי? ומשה נרתע ואמר: אכן ידוע הדבר.
וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִדְיָן
פרעה שמע את הדבר הזה וביקש להרוג את משה, ומשה ברח מפני פרעה וישב בארץ מדין, על הבאר.
וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃ולבנו של כהן מדין היו שבע בנות; הן באו, שאבו מים ומילו את הבארות כדי להשקות את צאן אביהן.
וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃הרועים באו וגירשו אותם, ומשה קם והציל אותם, והשקה את צאנם.
וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃והן באו אל רעואל אביהן, ואמר: מדוע מיהרתן? בואו היום.
וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃ואמרו: איש מצרי הציל אותנו מיד הרעים, וגם מים דלקנו וגם השקה את הצאן.
וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃הוא אמר לבנותיה: איפה הייתן? מדוע עזבתן את האיש הזה? קראו לו, כדי שיאכל לחם.
וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃משה החליט לגור עם האיש, והוא נתן את צפורה בתו למשה.
וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃שמות, פרק ב'
היא ילדה בן וקרא לו גרשום, כי אמרה: 'נכרתי בארץ זרה'.
וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ (פ)בימים הרבים ההם מת מלך מצרים, ובני ישראל נאנו מעבודת הפרעון וזעקו, ותעלה זעקתם אל אלוהים מעבודת הפרעון.
וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃אלוהים שמע את זעקתם, ואלוהים זכר את בריתו עם אברהם, יצחק ויעקב.
וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ואלוהים ראה את בני ישראל, ואלוהים ידע.
וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
שמות, פרק ב'
וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃
וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃
וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃
וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃
וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ
וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃
וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃
שמות, פרק ב'
וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃
וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃
וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃
וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃
וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃
וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃
וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃
מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִדְיָן
וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃
וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃
וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃
וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃
וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃
וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃
וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃
שמות, פרק ב'
וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ (פ)
וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃
וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃
וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את לידת משה, גילוי המעטה על ידי בת פרעה ושיעבוד מצרים.
שמות, פרק ב'
איש מבית לוי לוקח אשת לוי, אשר ילדה בן ותצפנה שלושה חודשים. כשהתקשה להמשיך בצפונה, הכניסה את הילד בתיבה מצופת חמר וזפת והניחה בסוף הירא; אחותו עמדה מרחוק כדי לראות מה יקרה לו. בת פרעה, שירדה לרחוץ בנהר, מצאה את התיבה ולקחה את הילד. כשראתה שהוא בוכה, חמלה עליו. אחות הילד הציעה לב בת פרעה להביא לה מניקה עברית שתטפל בתינוק.
שמות, פרק ב'
בת פרעה מורה לאם הילד לגשת ולהניק אותו בתשלום. כשהילד גדל, היא מביאה אותו לבת פרעה, אשר מאמצת אותו לבנה וקוראת שמו משה, משום ששלפתו מהמים. בשנותיו הבגרות, משה רואה איש מצרי מכה עברי, ומוצא את דרכו להרוג את המצרי ולטמון אותו בחול. ביום השני, הוא מגלה שני עברים נלחמים זה בזה, אך כשמנסה להתערב, הוא נדחה על ידי אחד מהם המאשים אותו בדעתו להיות שופט ורוצח.
מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִדְיָן
בעקבות רדיפת פרעה המבקש להרוג את משה, ברח משה ממצרים והתיישב בערבת מדין על הבאר. שבע בנות איש כהן מדיני הגיעו לדלו מים, אך הרועים גירשו אותן. משה קם והציל את הבנות תוך שהוא משקה את הצאן. כאשר חזרו לאביהן רעואל, סיפרו לו כי איש מצרי הציל אותן ודלל עבורן מים. רעואל קרא לבנותיו לשוב אל משה, ומשה התיישב אצל האיש וקיבל את צפורה בתו כאישה.
שמות, פרק ב'
לאחר לידת בן בשם גרשום, עברו ימים רבים ומת מלך מצרים. בני ישראל נאנו וזעקו מעבודת המצרים, ושעריעתם עלתה אל האלוהים. אלוהים שמע את הנאנה, נזכר בבריתו עם אברהם, יצחק ויעקב, וראה את בני ישראל וידע.
משה מתנחל בארץ מדין ופרעה שומע את אנחת בני ישראל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
פירושים למשמעות המילה "טוב" בלידת משה
״(שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא תניא ר"מ אומר טוב שמו ר' יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים״
בפסוק מתוך ספר שמות נאמר על משה שנולד: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". בתלמוד הבבלי מובאות פרשנויות שונות למשמעות המילה "טוב" בהקשר זה. רב מפרש כי הכוונה היא ששמו היה טוב, רב יהודה טוען ש"טוביה" הוא שמו, ורבי נחמיה סבור כי "הגון לנביאות" הוא משמעות המילה. פרשנים אחרים מציינים כי משה נולד כשהוא כבר מהול, וחכמים מוסיפים כי ברגע לידתו התמלא הבית כולו באור. הפרשנות הזו משלימה את הפסוק על ידי הצעת הבאות אנוש למילה "טוב". הקישור בין הטוב במקרה זה לבין האור בבריאת העולם, כפי שמופיע בבראשית ("וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"), מסביר את האור שבהבית כביטוי לטוב שנמצא במשה. כך הפירושים מתארים את מעמדו המיוחד של התינוק ואת האופי המיוחד של לידתו.
תלמוד בבלי, סוטה יב ע״א · קטע 17 ↗זהות האישה שנשלחה על ידי בת פרעה
״ותשלח את אמתה ותקחה ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה מ"ד ידה דכתיב אמתה ומ"ד שפחתה מדלא כתיב ידה״
בפסוק מספר פרק ב' בספר שמות, נאמר כי בת פרעה שלחה את אמתה ולקחה את התיבה. במדרש זה, מביאים ר' יהודה ור' נחמיה דעות שונות בנוגע לזהות האישה שנשלחה: האם מדובר ב"ידה" (עבדה) או ב"שפחתה". הפרשנות מציעה שתי גישות לקריאת הפסוק. דעה אחת גורסת כי הכוונה היא לעבדה, וזאת מכוח המילה "אמתה" המופיעה בכתוב. לעומת זאת, דעה שנייה טוענת כי מדובר בשפחה, וזאת משום שהכתוב אינו משתמש במפורש במילה "ידה". הפירוש מתמקד בבחירת המילים בטקסט המקראי ובקביעת זהות השליחה.
תלמוד בבלי, סוטה יב ע״ב · קטע 5 ↗הצעת אחות משה ופרשנות חז"ל לגבי העבריות
״ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ומאי שנא מעבריות״
בפשט הפסוקים משתנה תפקידה של אחות משה, המציעה לב בת פרעה להביא אשת מינק עברית כדי לטפל בילד. בת פרעה מסכימה להצעה ומורה לה להביא את אמו של הילד, תוך הבטחה לשכר. חז"ל בתלמוד הבבלי מפרשים את דברי האחות בשאלה נוספת: "מאי שנא מעבריות?". לפי פירוש זה, האחות לא רק הציעה עברית שתמנקה את הילד, אלא גם הביעה תהייה או קושי לגבי המעמד של העבריות. פרשנות זו מוסיפה למקרה המקראי רובד של דיון בזהות וביחס לעבריות, מעבר להצעה המעשית שמופיעה בטקסט המקורי.
תלמוד בבלי, סוטה יב ע״ב · קטע 19 ↗בעקבות המפרשים
פירוש המדרש על "ויגדל משה" ועל המכה בעברני
״ויגדל משה. וַהֲלֹא כְּבָר כָּתַב וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד?״
הפשט בפרשת ויגדל משה מתאר את צמיחת הילד ואת יציאתו לראות את עבודת העבדים. על פי המדרש המובא בילקוט שמעוני, המילה "ויגדל" משאת משמעות כפולה: הגידול הראשון מתייחס לקומה הגופנית, ואילו הגידול השני מתייחס למעמדו שהשתפר, דבר שהוביל לכך שפרעה נתן עינו על בית ישראל. בנוסף, המדרש מפרש את הראייה בסיבלתם ואת המכה על העברני. לפי שמות רבה, האיש המצרי הנהיג את השוטרים בקושי ובהתעמרות, עד כדי עמידה מול קרוות הגבר. המדרש מתאר גם כיצד המצרי העיק בבעלה של שלומית בת דברי, שבא בלילה וזיהתה אותו כבעלה, וכי כשהמצרי גילה את המעשה, היה מכה ורוד עברי לאורך כל היום.
רש״י על שמות ב, יא ↗מקור שמו של משה ומשמעותו לפי אבן עזרא
״ויהי לה לבן.״
הפשט בכתובים מציין כי בתו של פרעה אימצה את הילד, וכי "ויהי לה לבן". המפרש אבן עזרא מפרש את המשמעות של שם משה כתרגום מלשון מצרים לשון הקודש, ומוסיף כי שמו במצרים היה מוניוס. הוא מציין כי כך נכתב גם בספר עבודת האדמה, המתורגם מלשון מצרים לשון קדרים, וכך גם בספרי חכמי יוון. אבן עזרא מציע כי ייתכן שבת פרעה למדה את לשוננו או ששאלה אותה. בנוגע לכך שהשם אינו משוי (מחובר לשם אב), הוא מסביר שאין להפתע, שכן שמות אינם נשמרים בדומה לפעולות. הפרשנות הזו מתמקדת במוצא השם ובמקורות השונים המציינים את שמו המצרי של משה, תוך התייחסות לאופן שבו שמות משתנים ואינם נשמרים תמיד כפי שקורה לפעולות.
אבן עזרא על שמות ב, י ↗הבחנה בזמני המאורע ובמשך תקופת הגלות לפי הרמב"ן
״וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם לֹא יֹאמַר "בַּיָּמִים הָהֵם" וּ"בַיּוֹם הַהוּא" רַק עַל הַזְּמַן הָעוֹמֵד אֲשֶׁר יַזְכִּיר הַמְאֹרָע בּוֹ, אֲבָל לְאַחַר הָעֵת יֹאמַר "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן".״
הפשט בפרשת שמות מציין כי הביטויים "בימים ההם" או "ביום ההוא" מתייחסים רק לזמן שבו מתרחשת המאורע, ואילו לאחר מכן הביטוי משתנה ל"אחרי כן". הרמב"ן מפרש את הפסוק המתאר את מות מלך מצרים כמעיד על תקופה ממושכת, שכן השימוש בביטוי "בימים הרבים ההם" רומז לימי העינוי והעבודה הקשה שאורכו היה רב מאוד. על פי דברי רבותינו המובאים בפי הרמב"ן, השימוש במונח "ימים רבים" נועד לרמוז על הזמן שחלף בתקופת הגלות. בדומה לכך, הוא מביא פרשנות לפסוק העוסק בגדילת משה, לפיה התבססה תפיסה של גדילה מהירה ולא כדרך העולם. כך, הפירוש מלך את הבנת הזמנים בטקסט, תוך הבחנה בין זמן המאורע לבין משך תקופת הסבל.
רמב״ן על שמות ב, כג ↗משמעות "וידע אלוהים" לפי רש"י
״וידע אלהים. נָתַן עֲלֵיהֶם לֵב וְלֹא הֶעֱלִים עֵינָיו:״
בפסוק זה נאמר כי אלוהים ראה את בני ישראל וידע אותם. רש״י מפרש את המילה "וידע" בביטוי: "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו". לפי פירוש זה, המשמעות של ידיעת אלוהים אינה רק ידיעה עובדתית, אלא התייחסות חיונית ועיון מעמיק. המדרש של רש״י מוסיף למקצב הפשוט של הפסוק הסבר המדגיש כי אלוהים הפנה אליהם תשומת לב וריכוז, ולא התעלם מצרתם. כך הפירוש מעניק משמעות רגשית ופעילה למושג ה"ידיעה" המופיע בטקסט המקראי.
רש״י על שמות ב, כה ↗