כל עדת בני ישראל יצאה מאילים והגיעה למדבר סין, שנמצא בין אילים לסיני. זה היה ביום החמישה עשר בחודש השני מאז יציאתם מארץ מצרים.
וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃שמות · פרק טז׳
המן, השליו והשבת במדבר
בני ישראל מתלוננים על המחסור במזון, ה׳ נותן להם שליו ומן, ומלמד אותם כיצד לאסוף את מזונם בכל יום וכיצד לשבות ביום השביעי.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות טז׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
התלונה על המחסור במזון
כל עדת בני ישראל התלוננה על משה ועל אהרן במדבר.
וילינו [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃בני ישראל אמרו להם: הלוואי שהיינו מתים ביד ה׳ בארץ מצרים, כשישבנו ליד סירי הבשר ואכלנו לחם לשובע. הרי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה כדי להמית את כל הקהל הזה ברעב.
וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃ (ס)הבטחת הלחם והבשר
ה׳ אמר למשה: אני עומד להמטיר לכם לחם מן השמים. העם יצא ויאסוף בכל יום את הכמות של אותו יום, וכך אעמיד אותו בניסיון לראות אם ילך לפי הוראותיי או לא.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ביום השישי הם יכינו את מה שיביאו, והכמות תהיה כפולה מזו שהם אוספים בכל יום רגיל.
וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃ (ס)משה ואהרן אמרו לכל בני ישראל: בערב תדעו שה׳ הוא שהוציא אתכם מארץ מצרים.
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ובבוקר תראו את כבוד ה׳, מפני שהוא שמע את תלונותיכם עליו. ומה אנחנו, שאתם מתלוננים עלינו?
וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תלונו [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃משה אמר: ה׳ ייתן לכם בערב בשר לאכול ובבוקר לחם לשובע, מפני שהוא שמע את התלונות שאתם משמיעים נגדו. ומה אנחנו? התלונות שלכם אינן נגדנו, אלא נגד ה׳.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה׃משה אמר לאהרן: אמור לכל עדת בני ישראל להתקרב לפני ה׳, כי הוא שמע את תלונותיהם.
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃בזמן שאהרן דיבר אל כל עדת בני ישראל, הם פנו אל המדבר, וכבוד ה׳ נראה בענן.
וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ (פ)ה׳ דיבר אל משה.
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ה׳ אמר: שמעתי את תלונות בני ישראל. אמור להם: לקראת הערב תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו מלחם, ואז תדעו שאני ה׳ אלוהיכם.
שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃המן יורד והעם לומד לאסוף אותו
בערב עלו שלווים וכיסו את המחנה, ובבוקר הייתה שכבת טל סביב המחנה.
וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃כששכבת הטל נעלמה, נראה על פני המדבר חומר דק ומחוספס, דק כמו כפור על הארץ.
וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃בני ישראל ראו אותו ושאלו זה את זה: מה זה? כי הם לא ידעו מה הוא. משה אמר להם: זה הלחם שה׳ נתן לכם לאכול.
וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃על המילים
הביטוי ״מָן הוּא״ מוסבר כאן לפי ההקשר כשאלה על הדבר הלא מוכר.
זה מה שה׳ ציווה: אספו ממנו לפי צורכי האכילה, עומר לכל אדם. כל אחד ייקח לפי מספר האנשים שנמצאים באוהל שלו.
זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃על המילים
עומר הוא מידת נפח מקראית; הפסוק עצמו מגדיר בהמשך הפרק את היחס בינה לבין האיפה.
בני ישראל עשו כך. היו שאספו הרבה והיו שאספו מעט.
וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃כשמדדו בעומר, למי שאסף הרבה לא היה עודף, ולמי שאסף מעט לא היה חסר. כל אחד אסף לפי צורכי האכילה שלו.
וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃משה אמר להם: אל תשאירו ממנו עד הבוקר.
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃כמה אנשים לא שמעו למשה והשאירו מן עד הבוקר. הופיעו בו תולעים והוא הסריח, ומשה כעס עליהם.
וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃בכל בוקר הם אספו אותו, כל אחד לפי צורכי האכילה שלו. כשהשמש התחממה, המן נמס.
וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃המנה הכפולה והשבת
ביום השישי הם אספו כמות כפולה של לחם, שני עומר לכל אדם. כל נשיאי העדה באו וסיפרו על כך למשה.
וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃משה אמר להם: זה מה שה׳ דיבר עליו. מחר הוא יום מנוחה, שבת קודש לה׳. את מה שאתם רוצים לאפות, אפו היום; את מה שאתם רוצים לבשל, בשלו היום; ואת כל מה שנשאר שמרו עד הבוקר.
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃הם שמרו אותו עד הבוקר כפי שמשה ציווה. הפעם הוא לא הסריח ולא היו בו תולעים.
וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃משה אמר: אכלו אותו היום, כי היום שבת לה׳. היום לא תמצאו מן בשדה.
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃במשך שישה ימים תאספו אותו, אבל ביום השביעי, שהוא שבת, לא יהיה מן.
שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃ביום השביעי יצאו כמה אנשים מן העם לאסוף מן, אבל לא מצאו.
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ (ס)ה׳ אמר למשה: עד מתי תסרבו לשמור את מצוותיי ואת הוראותיי?
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃ראו שה׳ נתן לכם את השבת. לכן הוא נותן לכם ביום השישי לחם ליומיים. כל אחד יישאר במקומו, ואיש לא יצא ממקומו ביום השביעי.
רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃העם שבת ביום השביעי.
וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃תיאור המן ושמירתו לדורות
בית ישראל קרא למזון הזה מן. הוא היה לבן, דומה לזרע גד, וטעמו היה כמו מאפה מתוק בדבש.
וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃על המילים
״זרע גד״ הוא תיאור מקראי של צורת המן; זיהויו המדויק של הצמח אינו נדרש להבנת הפסוק.
משה אמר: זה מה שה׳ ציווה. שמרו ממנו מלוא עומר לדורות הבאים, כדי שהם יראו את הלחם שהאכלתי אתכם במדבר כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃משה אמר לאהרן: קח צנצנת אחת, שים בתוכה מלוא עומר מן, והנח אותה לפני ה׳ לשמירה לדורות הבאים.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃כפי שה׳ ציווה את משה, אהרן הניח את המן לפני העדות כדי שיישמר.
כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃בני ישראל אכלו את המן במשך ארבעים שנה, עד שהגיעו לארץ מיושבת. הם אכלו מן עד שהגיעו אל קצה ארץ כנען.
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃עומר הוא עשירית האיפה.
וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ (פ)על המילים
הפסוק מגדיר את היחס בין שתי מידות נפח מקראיות, בלי להמיר אותן ליחידות מודרניות.
Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
התלונה על המחסור במזון
וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וילינו [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃
וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃ (ס)
הבטחת הלחם והבשר
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃
וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תלונו [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה׃
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃
וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
המן יורד והעם לומד לאסוף אותו
וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃
וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃
זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃
וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃
וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃
וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃
וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃
המנה הכפולה והשבת
וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃
וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃
שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ (ס)
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃
רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃
וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃
תיאור המן ושמירתו לדורות
וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
לאחר היציאה מאילים מגיעים בני ישראל למדבר סין ומתלוננים שאין להם מזון. ה׳ מודיע שייתן להם בשר בערב ולחם מן השמים בבוקר, ובאמצעות סדר האיסוף מלמד אותם לפעול לפי הוראותיו.
התלונה במדבר
ביום החמישה עשר בחודש השני ליציאה ממצרים מגיעה כל העדה למדבר סין. בני ישראל מתלוננים על משה ועל אהרן, מזכירים את המזון שהיה להם במצרים וטוענים שהובאו למדבר כדי למות ברעב.
הבטחת מזון מן השמים
ה׳ מודיע למשה שימטיר לחם מן השמים. העם יאסוף בכל יום רק את הכמות הדרושה לאותו יום, וביום השישי יאסוף כמות כפולה. משה ואהרן מסבירים שה׳ שמע את התלונות, וכבוד ה׳ נראה בענן.
שליו בערב ומן בבוקר
בערב מגיע שליו ומכסה את המחנה. בבוקר, לאחר שהטל נעלם, מופיע על פני המדבר חומר דק שהעם אינו מכיר. משה מסביר שזה הלחם שה׳ נתן להם ומורה לאסוף עומר לכל אדם. מי ששומר ממנו בניגוד להוראה עד הבוקר מגלה שהוא מתליע ומסריח.
המנה הכפולה והשבת
ביום השישי נאספת מנה כפולה. משה מסביר שלמחרת שבת קודש לה׳, ולכן צריך להכין מראש את המזון ולשמור את העודף. הפעם המזון הנשמר אינו מתקלקל. למרות ההוראה, כמה אנשים יוצאים ביום השביעי לחפש מן ואינם מוצאים. לאחר מכן העם שובת ביום השביעי.
זיכרון המן לדורות
המזון מקבל את השם מן ומתואר כלבן, דומה לזרע גד ובעל טעם מתוק. משה מצווה לשמור עומר ממנו לדורות, ואהרן מניח אותו לפני העדות. הפרק מציין שבני ישראל אכלו מן ארבעים שנה, עד שהגיעו לאזור המיושב של ארץ כנען, ומגדיר שעומר הוא עשירית האיפה.
הפרק מציג את המן כמזון היומי של ישראל במדבר וגם כאמצעי ללימוד סדר קבוע של איסוף, הכנה ושביתה ביום השביעי.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מתי התחיל המן לרדת
״ד"א למה נאמר יום לידע יום שניתן בו מן לישראל״
המכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מתעכבת על התאריך המדויק שמופיע בתחילת הפרק, החמישה עשר בחודש השני. בין כמה הסברים היא אומרת שהתאריך נמסר כדי שנוכל לדעת מתי ניתן המן לישראל. כך חז״ל מקשרים בין ציון הזמן בפסוק הראשון לבין הופעת המזון מן השמים בהמשך הפרק. המקור מוסיף גם מסורת שלפיה המזון שהוציאו ישראל ממצרים הספיק להם עד שלב זה. הפרט הזה אינו נאמר בפשט הפרק עצמו, ולכן הוא שייך לרובד המדרשי. בפשט, התאריך מסמן מתי הגיעה העדה למדבר סין, ושם מתחילה התלונה שמובילה להבטחת המן.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי ט״ז:א׳ ↗התלונות כחלק מדפוס רחב
״כָּךְ אַתְּ מוֹצֵא שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְרַנְּנִים בְּכָל שָׁעָה״
במדבר רבה מציב את התלונה בפרק שלנו בתוך רצף רחב יותר של תלונות ישראל במדבר. המדרש מזכיר במפורש גם את התלונה במרה וגם את דברי הפרק הזה, שבו כל עדת בני ישראל מתלוננת על משה ועל אהרן. הוא משתמש בדפוס הזה כחלק מדרשה רחבה על המשכן ועל תגובת העם בתקופות שונות. בפשט של שמות ט״ז, התלונה נובעת מן המחסור במזון כפי שהעם מתאר אותו. המדרש אינו מחליף את ההסבר הזה, אלא מצרף אותו לתמונה פרשנית רחבה של התנהגות חוזרת. חשוב להפריד בין הסיפור המקראי, שמוסר תלונה מסוימת בזמן מסוים, לבין ההכללה שהמדרש יוצר מכמה סיפורים.
במדבר רבה י״ב:ז׳ ↗המן והניסים שסביבו
״בְּשָׁעָה שֶׁהוֹרִיד לָהֶם הָאֱלֹהִים אֶת הַמָּן עָשָׂה לָהֶם אֱלֹהִים כַּמָּה נִסִּים״
במדבר רבה מתאר את המן כחלק ממערכת של ניסים שנעשתה לישראל במדבר. המקור ממשיך לפרש באופן מדרשי כיצד המן פעל בגופם ומה היו תכונותיו, ומקשר זאת לתלונות אחרות של העם שמופיעות בהמשך התורה. אלה הרחבות של חז״ל שאינן מפורטות בפרק שלנו. בשמות ט״ז עצמו הנס מתואר בדרך מוחשית יותר: המן מופיע בבוקר, נאסף בכמות קבועה, מתקלקל כששומרים אותו בניגוד להוראה, אך נשמר בהצלחה לקראת השבת. המדרש לוקח את המזון המיוחד הזה ומרחיב את משמעותו מעבר לפרטים שהטקסט המקראי מוסר.
במדבר רבה ז׳:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
כיצד תלונה של יחידים משפיעה על אחרים
״אֶת הָאֲחֵרִים הַשּׁוֹמְעִים אֶתְכֶם מִתְלוֹנְנִים״
רש״י מסביר את הביטוי ״אשר אתם מלינים עליו״ לא רק כתיאור של תלונה ישירה, אלא כפעולה שגורמת גם לאחרים ששומעים את המתלוננים להצטרף לתלונה. לפי פירושו, יש כאן משמעות של השפעה: המתלוננים אינם רק מביעים את טענותיהם בעצמם, אלא מעוררים תלונה אצל שומעיהם. זהו פירוש לשוני של רש״י לפועל שבפסוק. בפשט הרחב של הקטע משה מדגיש שהתלונות אינן מכוונות באמת אליו ואל אהרן, אלא כלפי ה׳ ששמע אותן ועתיד לספק לעם מזון. פירוש רש״י מוסיף הבחנה באופן שבו התלונה מתפשטת בתוך הציבור.
רש״י על שמות 16:8:2 ↗אחריות ציבורית באי שמירת הציווי
״עַל יְדֵי הָרְשָׁעִים מִתְגַּנִּין הַכְּשֵׁרִין״
רש״י מתייחס לכך שה׳ אומר למשה בלשון רבים: ״עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי״, אף שבפסוק הקודם רק חלק מן העם יצא לחפש מן בשבת. הוא מביא פתגם שלפיו בגלל הרשעים גם הכשרים עלולים להתבזות. כלומר, מעשה של חלק מן הציבור יכול להביא לשון תוכחה שמקיפה ציבור רחב יותר. הפסוקים עצמם אינם מפרטים כמה אנשים יצאו ולא אומרים שכל העם הפר את ההוראה. להפך, נאמר שיצאו ״מן העם״. רש״י מנסה להסביר מדוע התגובה האלוהית מנוסחת בכל זאת בלשון רבים, והוא עושה זאת באמצעות עיקרון פרשני על אחריות ותוצאה בתוך קבוצה.
רש״י על שמות 16:28:1 ↗האם המן התליע לפני שהסריח
״אֲבָל זֶה שֶׁהִתְלִיעַ בְּדֶרֶךְ נֵס יִתָּכֵן שֶׁהֵרִים תּוֹלָעִים תְּחִלָּה״
הרמב״ן דן בסדר המילים בפסוק: תחילה נאמר שהמן העלה תולעים ואחר כך שהוא הסריח. רש״י פירש שהסדר הטבעי היה הפוך, ולכן ראה בפסוק ניסוח שאינו לפי סדר ההתרחשות. הרמב״ן חולק ואומר שאין צורך להפוך את הסדר, מפני שהקלקול של המן עצמו היה נס ויכול היה להתרחש באופן שאינו רגיל בטבע. הרמב״ן מחזק את דבריו מן התיאור של המן שנשמר לשבת ולא הסריח וגם לא הייתה בו רימה. מבחינתו, הכפילות מלמדת ששתי התופעות נפרדות. הדיון אינו משנה את העובדה הבסיסית בפרק: מי ששמר מן בניגוד להוראה גילה בבוקר שהוא התקלקל.
רמב״ן על שמות 16:20:1 ↗מה פירוש לא לצאת מן המקום
״ופי' אל יצא איש ממקומו ללקוט המן כאשר עשו אנשים שיצאו ללקוט:״
אבן עזרא מפרש את הציווי ״אל יצא איש ממקומו ביום השביעי״ בהקשר הישיר של הפרק. לדבריו, הכוונה כאן היא שלא לצאת כדי ללקוט מן, כפי שעשו אותם אנשים שיצאו ביום השביעי ולא מצאו דבר. הפירוש מצמצם את הציווי להקשר הסיפורי שבו הוא נאמר: ה׳ כבר נתן ביום השישי מזון ליומיים, וביום השביעי אין מן בשדה. לכן אין צורך לצאת לחפש אותו. אבן עזרא אינו הופך כאן את המשפט להסבר מקיף של כל דיני השבת, אלא מפרש אותו לפי האירוע המסוים שמתואר סביבו.
אבן עזרא על שמות 16:29:3 ↗