אז משה ובני ישראל שרו את השירה הזאת לה׳ ואמרו: אשיר לה׳, כי הוא התעלה מאוד; את הסוס ואת רוכבו הוא השליך לים.
אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃שמות · פרק טו׳
שירת הים, שירת מרים ומי מרה
בני ישראל שרים לאחר ההצלה בים, מרים והנשים מצטרפות לשירה, ובהמשך העם יוצא למדבר ומתמודד עם מחסור במים ועם המים המרים במרה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות טו׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
השירה על ההצלה בים
ה׳ הוא הכוח והשירה שלי, והוא היה לי לישועה. זה האל שלי ואשבח אותו; הוא אלוהי אבי, וארומם אותו.
עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃ה׳ הוא לוחם במלחמה; ה׳ הוא שמו.
יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהוָ֖ה שְׁמֽוֹ׃את מרכבות פרעה ואת צבאו הוא הטיל לים, ומובחר קציניו טבעו בים סוף.
מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם וּמִבְחַ֥ר שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף׃מי התהום כיסו אותם; הם ירדו למעמקים כמו אבן.
תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן׃יד ימינך, ה׳, אדירה בכוח; יד ימינך, ה׳, מרסקת אויב.
יְמִֽינְךָ֣ יְהוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥ יְהוָ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב׃ברוב רוממותך אתה הורס את מי שקמים נגדך; אתה שולח את חרונך, והוא מכלה אותם כמו קש.
וּבְרֹ֥ב גְּאוֹנְךָ֖ תַּהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ֔ יֹאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ׃ברוח שבאה ממך נערמו המים; המים הזורמים ניצבו כמו קיר, ומי התהום נעצרו בלב הים.
וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃האויב אמר: ארדוף, אשיג, אחלק שלל; אמלא בהם את רצוני, אשלוף את חרבי, וידי תשמיד אותם.
אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי׃נשפת ברוחך, והים כיסה אותם; הם שקעו כמו עופרת במים האדירים.
נָשַׁ֥פְתָּ בְרוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים׃ייחודו של ה׳ והדרך אל מקום הקודש
מי כמוך בין האלים, ה׳? מי כמוך, אדיר בקודש, מעורר יראה בתהילות ועושה פלא?
מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃על המילים
המילה ״אֵלִם״ יכולה לציין אלים או ישויות בעלות כוח; השאלה עצמה מדגישה שאין מי שמשתווה לה׳.
נטית את יד ימינך, והארץ בלעה אותם.
נָטִ֙יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ׃בחסדך הובלת את העם הזה שגאלת; בעוזך הנהגת אותו אל מקום קודשך.
נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃על המילים
הביטוי ״נְוֵה קָדְשֶׁךָ״ מתאר מקום קדוש הקשור למשכנו של ה׳; זיהויו המדויק מתפרש בדרכים שונות.
העמים שמעו ורעדו; פחד אחז ביושבי פלשת.
שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת׃אז נבהלו מנהיגי אדום; רעד אחז במנהיגי מואב, וכל יושבי כנען נמוגו מפחד.
אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן׃אימה ופחד ייפלו עליהם; מול עוצמת זרועך הם יידמו לאבן, עד שיעבור עמך, ה׳, עד שיעבור העם הזה שקנית.
תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃תביא אותם ותיטע אותם בהר נחלתך, במקום שהכנת לשבתך, ה׳; במקדש, אדוני, שידיך כוננו.
תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃ה׳ ימלוך לעולם ועד.
יְהוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃כי סוסי פרעה, מרכבותיו ופרשיו נכנסו לים, וה׳ החזיר עליהם את מי הים; ובני ישראל הלכו על היבשה בתוך הים.
כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ בַּיָּ֔ם וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה עֲלֵהֶ֖ם אֶת־מֵ֣י הַיָּ֑ם וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ (פ)מרים והנשים שרות
מרים הנביאה, אחות אהרן, לקחה תוף בידה, וכל הנשים יצאו אחריה בתופים ובריקודים.
וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃מרים ענתה להם בשירה: שירו לה׳, כי הוא התעלה מאוד; את הסוס ואת רוכבו הוא השליך לים.
וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ (ס)שלושה ימים בלי מים ומי מרה
משה הוביל את ישראל מים סוף, והם יצאו אל מדבר שור. הם הלכו שלושה ימים במדבר ולא מצאו מים.
וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃הם הגיעו למרה, אבל לא יכלו לשתות את המים שם מפני שהיו מרים. לכן המקום נקרא מרה.
וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃העם התלונן על משה ושאל: מה נשתה?
וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃המים נמתקים והמסע ממשיך לאילים
משה צעק אל ה׳, וה׳ הראה לו עץ. משה השליך אותו אל המים, והמים נעשו מתוקים. שם קבע ה׳ לעם חוק ומשפט, ושם העמיד אותו בניסיון.
וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְהוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃ה׳ אמר: אם באמת תשמע בקול ה׳ אלוהיך, תעשה את הישר בעיניו, תקשיב למצוותיו ותשמור את כל חוקיו, לא אשים עליך את המחלה ששמתי במצרים, כי אני ה׳, הרופא שלך.
וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ׃ (ס)הם הגיעו לאילים. היו שם שנים עשר מעיינות מים ושבעים עצי תמר, והם חנו שם ליד המים.
וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
השירה על ההצלה בים
אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃
עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃
יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהוָ֖ה שְׁמֽוֹ׃
מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם וּמִבְחַ֥ר שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף׃
תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן׃
יְמִֽינְךָ֣ יְהוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥ יְהוָ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב׃
וּבְרֹ֥ב גְּאוֹנְךָ֖ תַּהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ֔ יֹאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ׃
וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃
אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי׃
נָשַׁ֥פְתָּ בְרוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים׃
ייחודו של ה׳ והדרך אל מקום הקודש
מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃
נָטִ֙יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ׃
נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃
שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת׃
אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן׃
תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃
תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃
יְהוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃
כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ בַּיָּ֔ם וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה עֲלֵהֶ֖ם אֶת־מֵ֣י הַיָּ֑ם וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ (פ)
מרים והנשים שרות
וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃
וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ (ס)
שלושה ימים בלי מים ומי מרה
וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃
וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃
וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃
המים נמתקים והמסע ממשיך לאילים
וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְהוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃
וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ׃ (ס)
וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק נפתח בשירה של משה ובני ישראל לאחר ההצלה בים סוף. השירה מתארת את מפלת צבא פרעה, את כוחו של ה׳ ואת התקווה להמשך הדרך אל מקום הקודש. אחר כך מרים והנשים מצטרפות לשירה, והמסע ממשיך אל המדבר.
השירה על מפלת צבא פרעה
משה ובני ישראל שרים לה׳ על ההצלה בים. הם מתארים את טביעת מרכבות פרעה, חייליו וקציניו, את המים שכיסו אותם ואת תוכנית האויב לרדוף ולהשמיד את ישראל, שלא יצאה לפועל.
מן הים אל מקום הקודש
השירה מדגישה שאין מי שמשתווה לה׳, מתארת את פחדם של עמים אחרים, ומדברת על הובלת העם שנגאל אל הנחלה, אל מקום משכנו ואל המקדש. החלק מסתיים בהכרזה שה׳ ימלוך לעולם ועד ובתזכורת למעבר ישראל ביבשה בתוך הים.
מרים והנשים
מרים הנביאה לוקחת תוף, וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובריקודים. מרים קוראת להן לשיר על גבורת ה׳ ועל השלכת הסוס ורוכבו לים.
המחסור במים ומי מרה
ישראל יוצאים אל מדבר שור והולכים שלושה ימים בלי למצוא מים. במרה הם מוצאים מים שאינם ראויים לשתייה מפני שהם מרים, והעם מתלונן בפני משה ושואל מה ישתה.
המים נמתקים וההגעה לאילים
משה צועק אל ה׳, משליך אל המים את העץ שה׳ מראה לו, והמים נעשים מתוקים. שם נקבעים לעם חוק ומשפט והוא עומד בניסיון. ה׳ מציב תנאי של שמיעה בקולו ושמירת מצוותיו וחוקיו. לאחר מכן העם מגיע לאילים, שבה שנים עשר מעיינות ושבעים תמרים.
הפרק עובר מן השירה שאחרי ההצלה בים אל ההתמודדות הראשונה של העם עם מחסור במים במסעו במדבר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
יציאה ממצרים בזמן הראוי
״כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּכּוֹשָׁרוֹת״
במדבר רבה מציע כמה דרשות לביטוי ״מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת״. באחת מהן רבי עקיבא מסביר שישראל יצאו ממצרים בחודש המתאים ליציאה לדרך: לא בחום הקשה של תמוז ולא בקור של טבת, אלא בניסן. זהו פירוש מדרשי על אופן הגאולה, ולא פרט שנאמר בשירת הים עצמה. הקשר לפרק שלנו הוא רגע היציאה שהגיע לשיאו בהצלה בים ובשירה. המדרש מציג את הגאולה לא רק כהוצאה מעבדות, אלא גם כהובלה בתנאים המתאימים למסע. כך הוא מוסיף רובד פרשני לרעיון שבני ישראל אינם רק ניצלים מן המצרים, אלא גם מתחילים דרך חדשה.
במדבר רבה ג׳:ו׳ ↗מן הים אל סיני במדרש
״בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ.״
במדבר רבה מביא את דברי רבי יצחק, המתארים את הופעתו של הקדוש ברוך הוא לאורך שלבים שונים של הגאולה: במצרים, בים ובהמשך בסיני. לציון שלב הים המדרש מביא את המילים ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״ מן הפסוק השני בשירת הים. זהו חיבור מדרשי בין כמה אירועים, ולא טענה שהפסוק עצמו מספר כבר על מעמד סיני. בפשט הפרק, בני ישראל עומדים לאחר ההצלה מן הים ומשבחים את אלוהיהם. המדרש רואה ברגע הזה חוליה בתוך מהלך רחב יותר, שבו יציאת מצרים, קריעת הים וההתגלות בסיני קשורות זו לזו.
במדבר רבה י״א:ב׳ ↗״איש מלחמה״ בקריאה מדרשית
״מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, מִמִּי לָמְדוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, ג): ה' אִישׁ מִלְחָמָה.״
במדבר רבה מפרש את תיאור הגבורים בשיר השירים בדרך הקשורה ליוצאי מצרים. בתוך הדרשה נשאל ממי למדו אותם אנשים מלחמה, והתשובה המדרשית מפנה לפסוק שלנו: ״ה׳ איש מלחמה״. כך הפסוק משמש בסיס לרעיון שהיכולת להילחם מיוחסת בסופו של דבר לה׳. בפשט של שמות ט״ו, הביטוי מתאר את ה׳ כמי שפעל במלחמה נגד צבא פרעה והביא למפלתו. המדרש מרחיב את התמונה ומחבר את התיאור הזה גם לבני ישראל. חשוב להבחין בין שני הרבדים: הפרק עצמו משבח את פעולת ה׳ בים, ואילו המדרש יוצר ממנו קשר נוסף למסורת על יוצאי מצרים.
במדבר רבה י״א:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
כוחו של ה׳ לפי רש״י
״זֹאת הַיָּד בִּלְבָד רוֹעֶצֶת הָאוֹיֵב – כְּשֶׁהוּא מְרִימָהּ בְּרֹב גְּאוֹנוֹ אָז יַהֲרֹס קָמָיו״
רש״י, מן המפרשים המאוחרים לחז״ל, קושר את פסוק ז׳ אל התיאור הקודם של יד ימינו של ה׳. לפי פירושו, כבר עצם הרמת היד בעוצמה מספיקה כדי לשבור את האויב ולהרוס את הקמים נגד ה׳. אחר כך הפסוק מוסיף את חרון האף, שמכלה אותם כקש. הפירוש מדגיש את המבנה המדורג של השירה: תחילה מתואר כוחו של ה׳, ואחר כך עוצמה גדולה עוד יותר כשהחרון נשלח נגד האויב. זו קריאה פרשנית של דימויי השירה. היא אינה מוסיפה אירוע חדש לסיפור, אלא מסבירה כיצד רש״י מבין את היחס בין ״ימינך״, ״רוב גאונך״ ו״חרונך״.
רש״י על שמות 15:7:1 ↗מדוע היו לנשים תופים
״מֻבְטָחוֹת הָיוּ צַדְקָנִיּוֹת שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים״
רש״י שואל למעשה כיצד היו לנשים תופים זמינים מיד לאחר היציאה ממצרים. הוא מביא מן המכילתא את המסורת שלפיה הנשים הצדקניות היו בטוחות שהקדוש ברוך הוא יעשה לישראל ניסים, ולכן הוציאו איתן תופים ממצרים. בפסוק עצמו נאמר רק שמרים לקחה תוף ושכל הנשים יצאו אחריה בתופים ובמחולות. הסיבה לכך שהכלים היו איתן אינה מפורשת בפרק. לכן דברי רש״י הם פירוש המבוסס על מדרש חז״ל, ולא פרט מן הסיפור המקראי עצמו. הפירוש מדגיש את הציפייה המוקדמת לישועה ואת ההכנה לשירה שתבוא אחריה.
רש״י על שמות 15:20:3 ↗מהו ״נווה קודשך״
״וּ"נְוֵה קָדְשֶׁךָ", הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר עוֹד, "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ"״
הרמב״ן מסביר את המילים ״נווה קודשך״ כמכוונות לבית המקדש, ומקשר אותן אל הפסוק המאוחר יותר בשירה: ״מקדש אדני כוננו ידיך״. בכך הוא קורא את השירה כמביטה קדימה אל היעד שאליו העם הולך, גם כאשר חלק מן הפעלים מנוסחים כאילו הדבר כבר התרחש. הרמב״ן מזכיר גם את האפשרות המקובלת בנבואה להשתמש בלשון עבר על דבר עתידי. לצד זה הוא מציע לראות את ההובלה שכבר החלה בעמוד הענן כחלק מן התהליך. זהו פירוש מאוחר המסביר את רצף הזמנים ואת זהות ״נווה הקודש״; הפסוק עצמו אינו מפרט במפורש את כל שלבי ההגעה לשם.
רמב״ן על שמות 15:13:1 ↗מהו מדבר שור
״או יש למדבר שני שמות. והעד שאמר וילכו שלשת ימים במדבר הוא מדבר שור.״
אבן עזרא דן בשם ״מדבר שור״ ומנסה להסביר את היחס בינו לבין שמות מקומות אחרים באזור. הוא מציע כמה אפשרויות: ייתכן שהיו שתי ערים בעלות שם דומה, וייתכן שלאותו מדבר היו שני שמות. הוא מפנה גם להמשך הפסוק, המספר שישראל הלכו שלושה ימים במדבר. הדיון אינו משנה את מהלך הסיפור: ישראל עוזבים את ים סוף, נכנסים למדבר שור והולכים שלושה ימים בלי למצוא מים. אבן עזרא מתמקד בשאלה גאוגרפית־לשונית של זיהוי השם. מאחר שהוא מציג יותר מאפשרות אחת, אין צורך להכריע ביניהן כדי להבין את רצף האירועים בפרק.
אבן עזרא על שמות 15:22:2 ↗