ה' דיבר אל משה ואמר:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שמות · פרק יג׳
קידוש הבכורות, זיכרון היציאה והדרך במדבר
בני ישראל מצווים לזכור את יציאת מצרים, לקיים את חג המצות ולקדש את הבכורות. לאחר מכן ה' מוביל את העם בדרך המדבר אל ים סוף, משה לוקח איתו את עצמות יוסף, ועמודי הענן והאש מלווים את המסע. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות יג׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
קידוש כל בכור
הקדש לי כל בכור שפותח את רחם אמו בבני ישראל, באדם ובבהמה. הוא שייך לי.
קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃על המילים
״פטר רחם״ הוא הראשון שיוצא מרחם אמו.
זיכרון יציאת מצרים וחג המצות
משה אמר לעם: זכרו את היום הזה שבו יצאתם ממצרים, מבית העבדים. ה' הוציא אתכם מכאן ביד חזקה, ולכן לא ייאכל חמץ.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃היום אתם יוצאים, בחודש האביב.
הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃כאשר ה' יביא אותך אל ארץ הכנעני, החיתי, האמורי, החיווי והיבוסי, הארץ שנשבע לאבותיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש, תקיים את העבודה הזאת בחודש הזה.
וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃על המילים
״ארץ זבת חלב ודבש״ היא לשון מקראית המתארת ארץ עשירה ושופעת.
במשך שבעה ימים תאכל מצות, וביום השביעי יהיה חג לה'.
שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃במשך כל שבעת הימים ייאכלו מצות. לא ייראה אצלך חמץ ולא ייראה אצלך שאור בכל תחומך.
מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃באותו יום תספר לבנך: בגלל הדבר הזה ה' עשה למעני את מה שעשה כאשר יצאתי ממצרים.
וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃על המילים
הביטוי ״בעבור זה״ קשור למעשה הזיכרון שנעשה בזמן קיום מצוות החג.
הדבר הזה יהיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, כדי שתורת ה' תהיה בפיך, כי ה' הוציא אותך ממצרים ביד חזקה.
וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃שמור את החוק הזה בזמן שנקבע לו, שנה אחר שנה.
וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ (ס)הבכורות והסברתם לדור הבא
כאשר ה' יביא אותך אל ארץ הכנעני, כפי שנשבע לך ולאבותיך, וייתן לך אותה,
וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃תקדיש לה' כל ראשון שיוצא מן הרחם, וגם כל בכור זכר שנולד לבהמות שלך יהיה לה'.
וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃כל בכור של חמור תפדה בשה. אם לא תפדה אותו, תשבור את עורפו. כל בן בכור שלך תפדה.
וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃על המילים
הפסוק מצווה במפורש על עריפת החמור אם אינו נפדה בשה.
כאשר בנך ישאל אותך בעתיד: מה זה? תאמר לו: ה' הוציא אותנו ביד חזקה ממצרים, מבית העבדים.
וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃כאשר פרעה התעקש שלא לשלח אותנו, ה' הרג כל בכור בארץ מצרים, מבכור אדם ועד בכור בהמה. לכן אני מקריב לה' כל זכר שהוא בכור פטר רחם, ואת כל בניי הבכורים אני פודה.
וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃הדבר הזה יהיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך, כי ה' הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה.
וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ (ס)על המילים
״טוטפות״ הוא מונח מקראי שאינו מוסבר בתוך הפסוק עצמו.
הדרך במדבר ועמודי הענן והאש
כשפרעה שלח את העם, אלוהים לא הוביל אותם בדרך ארץ פלשתים, אף על פי שהיא קרובה. אלוהים אמר שהעם עלול להתחרט כשיראה מלחמה ולחזור למצרים.
וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃אלוהים הוביל את העם בדרך עוקפת, דרך המדבר לכיוון ים סוף. בני ישראל עלו מארץ מצרים חמושים.
וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃על המילים
המילה ״חמושים״ נתפרשה בדרכים שונות. בפשט היא מתארת את אופן יציאתם של בני ישראל, בלי שהפסוק מפרט כאן יותר.
משה לקח איתו את עצמות יוסף, כי יוסף השביע את בני ישראל ואמר להם: אלוהים בוודאי יפקוד אתכם, וכשתצאו מכאן תעלו איתכם גם את עצמותיי.
וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃הם נסעו מסוכות וחנו באיתם, בקצה המדבר.
וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ה' הלך לפניהם ביום בעמוד ענן כדי להוביל אותם בדרך, ובלילה בעמוד אש כדי להאיר להם, כך שיוכלו ללכת ביום ובלילה.
וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה לא סרו מלפני העם.
לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
קידוש כל בכור
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃
זיכרון יציאת מצרים וחג המצות
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃
הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃
וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃
שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃
מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃
וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃
וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃
וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ (ס)
הבכורות והסברתם לדור הבא
וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃
וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃
וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃
וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃
וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃
וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ (ס)
הדרך במדבר ועמודי הענן והאש
וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃
וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃
וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃
וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃
לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק ממשיך מיד לאחר היציאה ממצרים ומחבר בין זיכרון המאורעות לבין חובות שנועדו להישמר גם בעתיד. הוא עוסק בקידוש הבכורות, בחג המצות ובהסבר היציאה לילדים, ולאחר מכן מתאר את הדרך שבה ה' מוביל את העם במדבר.
כל בכור שייך לה'
ה' מצווה את משה לקדש לו כל בכור שפותח את הרחם בבני ישראל, באדם ובבהמה. בהמשך הפרק מפורטים דיני בכורות נוספים: בכורי הבהמות הזכרים מוקדשים לה', בכור חמור נפדה בשה או נערף אם אינו נפדה, וכל בן בכור נפדה.
זוכרים את היציאה באמצעות חג המצות
משה מצווה את העם לזכור את יום היציאה מבית העבדים. בחודש האביב, ולאחר הכניסה לארץ המובטחת, הם יקיימו שבעה ימים של אכילת מצות, ללא חמץ ושאור בתחום מושבם. ביום השביעי יהיה חג לה'.
מספרים לדור הבא
הזיכרון אינו נשאר רק במעשה החג. ההורים נדרשים להסביר לבניהם שהמצוות קשורות למה שה' עשה ביציאת מצרים. גם דיני הבכורות מוסברים לילד באמצעות מכת הבכורות והיציאה ביד חזקה.
העם פונה אל דרך המדבר
לאחר שפרעה משלח את העם, אלוהים אינו מוביל אותו בדרך הקצרה דרך ארץ פלשתים, כדי שהעם לא יתחרט ויחזור למצרים כשייווכח במלחמה. העם מופנה בדרך המדבר אל ים סוף. משה לוקח את עצמות יוסף, בהתאם לשבועה שיוסף השביע את בני ישראל.
עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה
בני ישראל נוסעים מסוכות וחונים באיתם שבקצה המדבר. ה' הולך לפניהם בעמוד ענן ביום כדי להובילם בדרך ובעמוד אש בלילה כדי להאיר להם. שני העמודים אינם סרים מלפני העם.
הפרק מציג את יציאת מצרים כמאורע שצריך להיזכר במעשה, בדיבור ובהקדשת הבכורות, ובמקביל מתחיל לתאר את מסעו של העם כשה' מוביל אותו בדרך המדבר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המכילתא מגדירה את משמעות קידוש הבכור
״קדש לי אין קדש לי אלא הפריש״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי פותחת בהסבר למילים ״קדש לי״ ומבינה אותן כהפרשה של הבכור לה'. היא ממשיכה לדון בפרטים הלכתיים של ״פטר רחם״ ובשאלה אילו בכורות נכללים במצווה. בין השאר היא מבחינה בין לידה רגילה לבין יציאה שלא דרך הרחם ודנה במעמדם של גרים ועבדים משוחררים. הדיון הוא מדרשי־הלכתי ומרחיב הרבה מעבר למשפט הקצר שבפרק. בפשט, הציווי הבסיסי ברור: כל בכור הפותח את הרחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, שייך לה'. המכילתא מבררת כיצד העיקרון הזה מיושם במקרים שונים.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי י״ג:א׳ ↗במדבר רבה קושר בין קדושת הבכורות לעבודת הלויים
״בַּתְּחִלָּה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת״
במדבר רבה מציג מסורת שלפיה בתחילה עבודת הקודש הייתה קשורה לבכורות. לפי המדרש, לאחר חטא העגל עבר תפקיד זה ללויים, שלא השתתפו באותו חטא. המקור מצטט את הציווי מפרקנו, ״קדש לי כל בכור״, כחלק מן הבסיס לקדושת הבכורות. המדרש עוסק בהתפתחות מאוחרת יותר שאינה מסופרת בשמות י״ג עצמו. בפשט של הפרק, כל בכור פטר רחם נחשב לה', ובהמשך מופיעים דיני הקרבת בכורי הבהמות ופדיון בכור האדם. במדבר רבה משתמש בקדושה הזאת כדי להסביר את היחס בין הבכורות ללויים.
במדבר רבה ג׳:ה׳ ↗המכילתא מדגישה את חובת סיפור היציאה
״ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מחברת בין הציווי ״זכור את היום הזה״ לבין החובה לספר לבן על יציאת מצרים. היא מדגישה שהסיפור אינו תלוי רק בכך שהילד שואל. גם אם אין שאלה, מצוות ״והגדת לבנך״ מחייבת להעביר את הסיפור. המקור גם דן במשמעות הביטוי ״בית עבדים״ ובכוח שבו ה' הוציא את ישראל. בפשט הפרק, משה דורש מן העם לזכור את יום היציאה, ובהמשך אומר במפורש לספר לבן מה עשה ה' ביציאת מצרים. המכילתא הופכת את הקשר בין הזיכרון לבין ההסבר לדור הבא לעיקרון מפורש.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי י״ג:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מסביר את הדימוי ״זבת חלב ודבש״
״זבת חלב ודבש. חָלָב זָב מִן הָעִזִּים, וְהַדְּבַשׁ זָב מִן הַתְּמָרִים וּמִן הַתְּאֵנִים:״
רש״י מפרש את התיאור ״ארץ זבת חלב ודבש״ באמצעות מוצרים ממשיים של הארץ. לדבריו, החלב הוא חלב הזב מן העזים, והדבש הוא המתיקות הזבה מן התמרים ומן התאנים. כך הוא הופך את הדימוי המקראי לתיאור מוחשי של שפע חקלאי. הפסוק עצמו משתמש בביטוי כחלק מתיאור הארץ שה' נשבע לתת לאבות. הוא אינו מפרט איזה חלב ואיזה דבש נכללים בו. רש״י מציע פירוש קונקרטי לביטוי, אך זהו הסבר פרשני מאוחר ולא פרט נוסף שהפסוק עצמו מספר.
רש״י על שמות 13:5:3 ↗רש״י מסביר את החשש שהעם יתחרט
״פן ינחם. יַחְשְׁבוּ מַחֲשָׁבָה עַל שֶׁיָּצְאוּ וְיִתְּנוּ לֵב לָשׁוּב:״
רש״י מסביר שהמילים ״פן ינחם העם״ אינן מתארות נחמה, אלא שינוי מחשבה. לפי פירושו, כאשר בני ישראל יראו מלחמה הם עלולים לחשוב מחדש על עצם יציאתם, להתחרט ולהחליט לחזור למצרים. הפירוש נשאר קרוב מאוד לפשט הפסוק. הכתוב עצמו מסביר שאלוהים אינו מוביל את העם בדרך ארץ פלשתים, אף שהיא קרובה, מפני שקיים חשש שכאשר יראו מלחמה הם ישובו למצרים. רש״י בעיקר מבהיר את משמעות הפועל המקראי ״ינחם״ בעברית מובנת יותר.
רש״י על שמות 13:17:4 ↗רמב״ן מסביר למי מתייחסת השבועה על הארץ
״וְטַעַם כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ שֶׁנִּשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ לָתֵת לְךָ״
רמב״ן מתעכב על הניסוח ״כאשר נשבע לך ולאבותיך״. הוא מסביר שאפשר להבין שהשבועה נאמרה לאבות על כך שהארץ תינתן לצאצאיהם. הוא גם מציע אפשרות רחבה יותר, שלפיה הבטחה מפורשת של ה' יכולה להיקרא כאן שבועה. הפשט של הפסוק מדגיש שהכניסה לארץ אינה אירוע מקרי אלא קיום של התחייבות קודמת. רק לאחר שה' יביא את העם לארץ, ייכנסו לתוקף ההוראות המתוארות שם לגבי פטר הרחם. רמב״ן ממקד את הדיון בלשון ההבטחה וביחס שבין הדור הנכנס לארץ לבין האבות.
רמב״ן על שמות 13:11:2 ↗אבן עזרא מסביר את צורת הפועל ״ויסב״
״ויסב. מבעלי כפל סבב.״
אבן עזרא עוסק כאן בעיקר בדקדוק. הוא מסביר שהפועל ״ויסב״ קשור לשורש סבב, כלומר לפנייה או להובלה בדרך עוקפת. הוא גם דוחה ניתוח לשוני אחר של השורש. ההערה קצרה ואינה מוסיפה סיפור חדש למסע. בפשט הפסוק אלוהים מסיט את בני ישראל מן הדרך הקרובה דרך ארץ פלשתים ומוביל אותם בדרך המדבר אל ים סוף. ההסבר של אבן עזרא עוזר להבין שהמילה עצמה מתארת את שינוי הכיוון ואת ההובלה במסלול עוקף.
אבן עזרא על שמות 13:18:1 ↗