ה' אמר למשה ולאהרן בארץ מצרים:
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃שמות · פרק יב׳
ליל הפסח, מכת הבכורות ויציאת מצרים
ה' נותן למשה ולאהרן את הוראות הפסח וחג המצות, מכת הבכורות מתרחשת בחצות הלילה, ופרעה והמצרים ממהרים לשלח את בני ישראל מן הארץ. הפרק מסיים בכללים להשתתפות בקרבן הפסח לדורות. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות יב׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–יג
הוראות הפסח והאות על הבתים
החודש הזה יהיה לכם ראש החודשים; הוא יהיה לכם החודש הראשון בחודשי השנה.
הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃על המילים
הפסוק קובע את החודש הזה כחודש הראשון במניין חודשי השנה.
דברו אל כל עדת ישראל ואמרו: בעשירי לחודש הזה ייקח כל איש שה למשפחת האב שלו, שה לכל בית.
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃אם בני הבית מעטים מדי בשביל שה אחד, בעל הבית ושכנו הקרוב לביתו יתחלקו בו לפי מספר האנשים. תקבעו את חלקכם בשה לפי הכמות שכל אדם אוכל.
וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֮ מִהְיֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃השה שלכם יהיה שלם בלי מום, זכר בן שנה. תוכלו לקחת אותו מן הכבשים או מן העזים.
שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃על המילים
״תמים״ כאן פירושו ללא מום.
שמרו אותו אצלכם עד היום הארבעה עשר בחודש הזה, ואז כל קהל עדת ישראל ישחט אותו בין הערביים.
וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃על המילים
״בין הערביים״ הוא מונח זמן מקראי הקשור לשעות שלקראת הערב.
קחו מן הדם ושימו אותו על שתי מזוזות הפתח ועל המשקוף של הבתים שבהם תאכלו את השה.
וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃על המילים
״מזוזות״ כאן הן שני צדי פתח הבית, והמשקוף הוא החלק העליון של הפתח.
באותו לילה תאכלו את הבשר צלוי באש, יחד עם מצות ומרורים.
וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃על המילים
מרורים הם צמחים מרים הנאכלים עם הקרבן.
אל תאכלו ממנו בשר נא או בשר שבושל במים. אכלו אותו רק צלוי באש, את הראש יחד עם הרגליים והחלקים הפנימיים.
אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃אל תשאירו ממנו עד הבוקר. כל מה שיישאר ממנו עד הבוקר תשרפו באש.
וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃כך תאכלו אותו: חגורים ומוכנים לדרך, נעליכם על רגליכם והמקל שלכם בידכם. תאכלו אותו בחיפזון; זהו פסח לה'.
וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃על המילים
״פסח״ כאן הוא קרבן הפסח שנאכל בלילה הזה.
באותו לילה אעבור בארץ מצרים ואכה כל בכור בארץ מצרים, מאדם ועד בהמה. אעשה משפטים בכל אלוהי מצרים. אני ה'.
וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃על המילים
הפסוק אומר שה' יעשה משפטים גם באלוהי מצרים, בלי לפרט כאן כיצד.
הדם יהיה לכם לאות על הבתים שבהם אתם נמצאים. אראה את הדם ואפסח עליכם, ולא תהיה בכם מכה משחיתה כאשר אכה בארץ מצרים.
וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃יד–כ
שבעת ימי המצות
היום הזה יהיה לכם יום זיכרון. תחגגו אותו כחג לה' בכל הדורות, כחוק קבוע לעולם.
וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ׃במשך שבעה ימים תאכלו מצות. כבר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל מי שיאכל חמץ מן היום הראשון עד היום השביעי ייכרת מישראל.
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃על המילים
הביטוי ״ונכרתה הנפש ההיא מישראל״ הוא עונש מקראי חמור; הפסוק כאן אינו מפרט את אופן ביצועו.
ביום הראשון יהיה לכם מקרא קודש, וגם ביום השביעי יהיה מקרא קודש. לא תעשו בהם כל מלאכה, חוץ מהכנת האוכל שכל אדם צריך.
וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃על המילים
״מקרא קודש״ הוא יום שנקבע להתכנסות קדושה. הפסוק מתיר בו רק מלאכה הנדרשת להכנת אוכל.
שמרו את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את קבוצותיכם מארץ מצרים. שמרו את היום הזה בכל הדורות כחוק קבוע לעולם.
וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃בחודש הראשון, בערב היום הארבעה עשר, תתחילו לאכול מצות, ותמשיכו עד ערב היום העשרים ואחד בחודש.
בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃במשך שבעה ימים לא יימצא שאור בבתיכם. כל מי שיאכל דבר מחומץ ייכרת מעדת ישראל, בין אם הוא גר ובין אם הוא אזרח הארץ.
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃על המילים
״גר״ כאן הוא אדם הגר בתוך הקהילה ואינו אזרח מלידה; הפסוק מחיל עליו את איסור החמץ כפי שהוא מחיל אותו על האזרח.
אל תאכלו שום דבר מחומץ. בכל המקומות שבהם אתם גרים תאכלו מצות.
כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ (פ)כא–כח
משה מוסר את הוראות הלילה לישראל
משה קרא לכל זקני ישראל ואמר להם: בחרו וקחו לכם צאן לפי המשפחות שלכם, ושחטו את קרבן הפסח.
וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃קחו אגודת אזוב, טבלו אותה בדם שבכלי, והניחו מן הדם על המשקוף ועל שתי מזוזות הפתח. איש מכם לא ייצא מפתח ביתו עד הבוקר.
וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃על המילים
אזוב הוא צמח המשמש כאן להעברת הדם מן הכלי אל המשקוף ומזוזות הפתח.
ה' יעבור כדי להכות את מצרים. כשהוא יראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ה' יפסח על הפתח ולא ייתן למשחית להיכנס לבתיכם ולהכות.
וְעָבַ֣ר יְהוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃על המילים
הפסוק מזכיר ״משחית״ בלי לפרט כאן את זהותו.
שמרו את הדבר הזה כחוק לכם ולבניכם לעולם.
וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃על המילים
הפסוק עצמו אומר לשמור ״את הדבר הזה״; היקף החובה לדורות נדון בפרשנות.
כאשר תבואו אל הארץ שה' ייתן לכם כפי שהבטיח, תמשיכו לקיים את העבודה הזאת.
וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃וכאשר בניכם ישאלו אתכם: מה משמעות העבודה הזאת בשבילכם?
וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃תאמרו: זהו זבח פסח לה', שפסח על בתי בני ישראל במצרים כאשר הכה את המצרים והציל את בתינו. העם קד והשתחווה.
וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃בני ישראל הלכו ועשו כפי שה' ציווה את משה ואת אהרן; כך הם עשו.
וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ס)כט–מב
מכת הבכורות ויציאת מצרים
בחצות הלילה ה' הכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו ועד בכור השבוי שבבית הבור, וגם כל בכור בהמה.
וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃פרעה קם באותו לילה, וכך גם כל עבדיו וכל מצרים. הייתה זעקה גדולה במצרים, כי לא היה בית שלא היה בו מת.
וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃בלילה פרעה קרא למשה ולאהרן ואמר: קומו וצאו מתוך עמי, גם אתם וגם בני ישראל. לכו ועבדו את ה' כפי שאמרתם.
וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃קחו גם את הצאן וגם את הבקר שלכם, כפי שאמרתם, ולכו. וברכו גם אותי.
גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃המצרים לחצו על העם למהר ולשלח אותם מן הארץ, כי אמרו: כולנו עומדים למות.
וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃העם נשא את הבצק שלו לפני שהחמיץ, ואת כלי הלישה שלהם, צרורים בבגדיהם, נשאו על כתפיהם.
וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃על המילים
״משארות״ הן כלי הלישה או הכלים שבהם הוחזק הבצק.
בני ישראל עשו כפי שאמר משה וביקשו מן המצרים כלי כסף, כלי זהב ובגדים.
וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃ה' נתן לעם חן בעיני המצרים, והמצרים נתנו להם את מה שביקשו. כך בני ישראל נטלו ממצרים את רכושה.
וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃ (פ)על המילים
הפועל ״וינצלו״ מתאר כאן את נטילת הרכוש ממצרים.
בני ישראל נסעו מרעמסס לסוכות. היו שם כשש מאות אלף גברים שהלכו ברגל, מלבד הילדים.
וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃על המילים
המספר מתייחס לכשש מאות אלף גברים ההולכים ברגל, מלבד הטף.
גם קבוצה גדולה ומעורבת של אנשים עלתה איתם, וכן צאן ובקר ומקנה רב מאוד.
וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃על המילים
״ערב רב״ הוא כינוי לקבוצה גדולה ומעורבת שעלתה עם בני ישראל.
הם אפו מן הבצק שהוציאו ממצרים עוגות מצות, כי הבצק לא החמיץ. הם גורשו ממצרים ולא יכלו להתעכב, וגם לא הכינו לעצמם צידה לדרך.
וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃משך הישיבה של בני ישראל במצרים היה ארבע מאות ושלושים שנה.
וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃בתום ארבע מאות ושלושים שנה, בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים.
וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃זה היה ליל שימורים לה', שבו הוציא אותם מארץ מצרים. הלילה הזה יהיה ליל שימורים לה' לכל בני ישראל בכל דורותיהם.
לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ (פ)על המילים
״ליל שימורים״ הוא כינוי ללילה שנשמר לציון יציאת מצרים לדורות.
מג–נא
מי רשאי לאכול מן הפסח וחוקיו לדורות
ה' אמר למשה ולאהרן: אלה חוקי קרבן הפסח. כל בן נכר לא יאכל ממנו.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃על המילים
״בן נכר״ הוא מונח מקראי להגדרת מי שאינו רשאי לאכול מקרבן הפסח.
עבד שנקנה בכסף יוכל לאכול ממנו לאחר שתמול אותו.
וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃תושב ושכיר לא יאכלו ממנו.
תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃על המילים
״תושב ושכיר״ הם מעמדות של אנשים השוהים או עובדים בתוך הקהילה, אך אינם רשאים לאכול מן הפסח לפי הפסוק.
את הפסח יאכלו בבית אחד. אל תוציאו מן הבית שום בשר החוצה, ואל תשברו בו עצם.
בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃כל עדת ישראל תעשה אותו.
כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃אם גר שחי איתכם רוצה לעשות פסח לה', כל זכר אצלו צריך להימול. אחר כך הוא יוכל להשתתף ויהיה כאזרח הארץ. אדם ערל לא יאכל ממנו.
וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃על המילים
הפסוק מתנה את השתתפותו של גר בקרבן הפסח במילת כל הזכרים השייכים לביתו, וקובע שערל לא יאכל ממנו.
אותו חוק יחול על האזרח ועל הגר שחי בתוככם.
תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃כל בני ישראל עשו בדיוק כפי שה' ציווה את משה ואת אהרן.
וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ס)בעצם היום הזה ה' הוציא את בני ישראל מארץ מצרים לפי קבוצותיהם.
וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ (פ)על המילים
״על צבאותם״ מתאר את יציאת בני ישראל לפי קבוצותיהם המאורגנות.
Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–יג
הוראות הפסח והאות על הבתים
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃
וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֮ מִהְיֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃
שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃
וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃
וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃
וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃
אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃
וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃
וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃
וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
יד–כ
שבעת ימי המצות
וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ׃
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃
וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃
וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃
בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃
כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ (פ)
כא–כח
משה מוסר את הוראות הלילה לישראל
וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃
וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃
וְעָבַ֣ר יְהוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃
וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃
וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃
וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃
וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃
וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ס)
כט–מב
מכת הבכורות ויציאת מצרים
וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃
וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃
וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃
גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃
וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃
וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃
וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃
וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃ (פ)
וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃
וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃
וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃
וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃
וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ (פ)
מג–נא
מי רשאי לאכול מן הפסח וחוקיו לדורות
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃
וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃
תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃
בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃
כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃
וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃
תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃
וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ס)
וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק משלב הוראות מפורטות לליל הפסח ולחג המצות עם סיפור מכת הבכורות ויציאת בני ישראל ממצרים. הוא קובע את זמני הקרבן והמצות, את סימון הבתים בדם, את זיכרון היציאה לדורות ואת הכללים להשתתפות בקרבן הפסח.
פסוקים א–יג
הפסח הראשון במצרים
ה' קובע את החודש הראשון ומצווה את ישראל לקחת שה לכל בית, או להתחלק עם שכן אם בני הבית מעטים. השה צריך להיות זכר בן שנה וללא מום, מן הכבשים או מן העזים. שוחטים אותו בארבעה עשר בחודש, שמים מן הדם על פתחי הבתים ואוכלים את הבשר צלוי באש עם מצות ומרורים, כשהם מוכנים ליציאה.
פסוקים יד–כ
חג המצות לדורות
היום הזה נקבע לזיכרון ולחג. במשך שבעה ימים אסור לאכול חמץ, ובבתים לא יימצא שאור. היום הראשון והיום השביעי הם מקראי קודש שבהם אסורה מלאכה, מלבד הכנת אוכל. האכילה במצות נמשכת מערב היום הארבעה עשר עד ערב היום העשרים ואחד.
פסוקים כא–כח
הוראות הלילה נמסרות לעם
משה קורא לזקני ישראל ומורה להם לשחוט את הפסח, להשתמש באגודת אזוב כדי לשים דם על המשקוף ועל המזוזות ולא לצאת מן הבית עד הבוקר. ההוראה נועדה גם לדורות, ולאחר הכניסה לארץ הילדים ישאלו על משמעות העבודה וההורים יסבירו שה' פסח על בתי ישראל במצרים.
פסוקים כט–מב
מכת הבכורות והיציאה
בחצות הלילה ה' מכה כל בכור במצרים, מבכור פרעה ועד בכור השבוי, וגם את בכורי הבהמות. פרעה קורא למשה ולאהרן ומורה לבני ישראל לצאת עם הצאן והבקר. המצרים לוחצים עליהם למהר, והעם יוצא עם בצק שלא הספיק להחמיץ, כלי כסף וזהב, בגדים ומקנה רב. הם נוסעים מרעמסס לסוכות, והפרק מציין ארבע מאות ושלושים שנות ישיבה.
פסוקים מג–נא
חוקת הפסח וההשתתפות בו
בסוף הפרק נקבעים כללים נוספים לקרבן הפסח. בן נכר, תושב ושכיר אינם אוכלים ממנו; עבד שנקנה בכסף רשאי לאכול לאחר מילה. הקרבן נאכל בבית אחד, אין להוציא את בשרו החוצה ואין לשבור בו עצם. גר המבקש לעשות פסח יכול להשתתף לאחר מילת כל הזכרים בביתו, ואותו חוק חל על האזרח ועל הגר.
הפרק מסתיים בקביעה שבני ישראל עשו כפי שה' ציווה, ובעצם אותו יום ה' הוציא אותם מארץ מצרים לפי קבוצותיהם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
במדבר רבה מציב את הדיבור במצרים בתוך רצף המקומות שבהם ה' דיבר עם משה
״וְאַחַר כָּךְ (שמות יב, א): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.״
במדבר רבה מזכיר את תחילת הפרק כחלק מרצף של מקומות שבהם ה' דיבר עם משה: בסנה, במצרים, במדיין ובסיני. לאחר הקמת אוהל מועד, לפי המדרש, הדיבור מתרכז במקום מוצנע ומוגדר יותר. הציטוט מפרקנו משמש אפוא דוגמה לכך שהדיבור האלוהי אל משה ואהרן התרחש במצרים עוד לפני הקמת אוהל מועד. זהו דיון מדרשי רחב על מקומות ההתגלות, ולא פירוש לפרטי הפסח שבפרק. בפשט, הפסוק הראשון פשוט מציין שהדברים הבאים נאמרו למשה ולאהרן בארץ מצרים. ההדגשה המדרשית על המקום מאפשרת לראות את הפסוק כחלק מרצף רחב יותר של מפגשים ודיבורים בתורה.
במדבר רבה א׳:ג׳ ↗במדבר רבה מפרש את הביטוי ״החודש הזה״ כהצבעה על הירח
״וְכֵן בַּיָּרֵחַ (שמות יב, ב): הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.״
במדבר רבה מונה כמה נושאים שלפי המדרש משה התקשה בהם, וה' הראה לו אותם בצורה מוחשית. בין הדוגמאות נמצאים סימני בעלי החיים, מעשה המנורה וגם הירח, בקשר למילים ״החודש הזה לכם״. לפי הדרשה, לשון ״זה״ רומזת לכך שהירח הוצג למשה באופן ישיר, כדי להבהיר לו למה מתכוון הציווי. הפרט הזה אינו נאמר בפשט הפסוק. בפשט, ה' קובע שהחודש הזה יהיה הראשון במניין חודשי השנה של ישראל. המדרש מוסיף דרך ציורית להסביר כיצד משה זיהה את תחילת החודש שעליו נצטווה, אך אין להפוך את התיאור המדרשי לחלק מן הסיפור המקראי עצמו.
במדבר רבה ט״ו:ד׳ ↗המכילתא מסבירה את לשון הרבים ״דברו״
״אֶלָּא כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְדַבֵּר, הָיָה אַהֲרֹן מַרְכִּין אָזְנוֹ לִשְׁמֹעַ בְּאֵימָה״
המכילתא שואלת מדוע נאמר למשה ולאהרן ״דברו אל כל עדת ישראל״ בלשון רבים. רבי ישמעאל אינו מבין מכך ששניהם אמרו את אותם הדברים בו־זמנית. לפי הדרשה, משה היה המדבר, ואהרן היה מקשיב לו ביראה ובקשב מלא, והכתוב מייחס את הדיבור לשניהם. זהו הסבר מדרשי לצורת הלשון. בפשט הפרק, הציווי מופנה למשה ולאהרן, ושניהם נושאים באחריות למסירת הוראות הפסח לעדת ישראל. המדרש מבקש לתאר כיצד שיתוף הפעולה ביניהם התבטא בפועל, בלי לשנות את העובדה ששניהם נכללים בשליחות שבתחילת הפרק.
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא ג׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מדגיש שהדם הוא אות לבני הבית
״והיה הדם לכם לאת. לָכֶם לְאוֹת וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת (שם).״
רש״י מתעכב על המילה ״לכם״ וקורא אותה בדגש: הדם נועד להיות אות לבני ישראל עצמם, ולא סימן שנועד לאחרים. מכאן הוא מסיק שהדם הונח בצד הפנימי של הפתח. זו מסקנה פרשנית שמרחיבה את פרטי הביצוע מעבר למה שנאמר במפורש בפסוק. בפשט הפרק, הדם מונח על המשקוף ועל שתי מזוזות הבתים, וה' אומר שהוא יראה את הדם ויפסח עליהם. רש״י מבקש להסביר למי מיועד האות ומה משמעות המילה ״לכם״. חשוב להבחין בין עצם נתינת הדם, שנאמרת בפסוקים, לבין מיקומו המדויק בצד הפנימי, שמגיע מן הפירוש.
רש״י על שמות 12:13:1 ↗רש״י מסביר מהן ״עוגות מצות״
״עגת מצות. חֲרָרָה שֶׁל מַצָּה; בָּצֵק שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ קָרוּי מַצָּה:״
רש״י מסביר ש״עוגות מצות״ הן כיכרות או עוגות שטוחות של מצה, ומגדיר מצה כאן כבצק שלא החמיץ. ההסבר מתאים לסיבה שניתנת בפסוק: בני ישראל גורשו ממצרים במהירות ולא יכלו להתעכב עד שהבצק יחמיץ. הפירוש של רש״י הוא בעיקר לשוני. הוא אינו מוסיף אירוע חדש לסיפור אלא מבהיר מהו המאכל שנאפה מן הבצק שנלקח ממצרים. כך נוצר קשר ישיר בין החיפזון של היציאה לבין המצות שמתוארות בפרק, בלי להוסיף פרטים שאינם נמצאים במקור שסופק.
רש״י על שמות 12:39:1 ↗רמב״ן מבדיל בין קרבן הפסח לדורות לבין נתינת הדם במצרים
״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הוּא דְּבַר הַפֶּסַח עַצְמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה (שמות י"ב:כ"א) "וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח"״
רמב״ן מפרש את הציווי ״ושמרתם את הדבר הזה״ כחובה לשמור לדורות את קרבן הפסח עצמו. הוא מדגיש שאין הכוונה להמשיך בכל דור את נתינת הדם על המשקוף ועל המזוזות. לדעתו, פעולת הדם שייכת במיוחד לפסח מצרים, שבו הדם מסמן את הבתים בזמן המכה. זו הבחנה פרשנית חשובה בין הוראה חד־פעמית בסיפור היציאה לבין עבודת הפסח שנועדה להימשך. הפסוקים עצמם עוברים מן ההוראות ללילה במצרים אל הציווי לשמור את העבודה גם לאחר הכניסה לארץ. רמב״ן משתמש במעבר הזה כדי להגדיר מה נשאר לדורות ומה היה ייחודי לאותו לילה.
רמב״ן על שמות 12:24:1 ↗אבן עזרא רואה ביציאה את הגעתו של המועד שנגזר מראש
״וטעם ויהי מקץ שלשים שנה. להודיע כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו. עד שהגיע הקץ שגזר עליהם:״
אבן עזרא מפרש את הדגש על תום ארבע מאות ושלושים השנים כמסר על מועד היציאה. לדבריו, בני ישראל לא יצאו לפני הזמן שנגזר רק מפני שצעקו אל ה'; היציאה התרחשה כשהגיע הקץ שנקבע להם. זהו פירוש של אבן עזרא למשמעות הכרונולוגית של הפסוק, ולא פרט נוסף שמופיע בו במפורש. בפשט נאמר שבתום ארבע מאות ושלושים שנה, בעצם אותו יום, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. אבן עזרא מדגיש את רעיון המועד הקבוע ורואה במספר השנים סימן לכך שהיציאה התרחשה בזמן שנקבע מראש.
אבן עזרא על שמות 12:41:1 ↗