ה' אמר למשה: לך אל פרעה. אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו כדי שאעשה בקרבו את האותות האלה.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃שמות · פרק י׳
מכת הארבה, מכת החושך והעימות האחרון עם פרעה
משה ואהרן מזהירים מפני ארבה שיחסל את מה שהברד השאיר, ופרעה ממשיך לנסות להגביל את יציאת העם. לאחר הארבה באים שלושה ימי חושך, והפרק מסתיים כשפרעה מאיים על משה שלא יופיע לפניו שוב.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמות י׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
האזהרה מפני מכת הארבה
כך תוכל לספר לבנך ולבן בנך מה עשיתי למצרים ועל האותות שעשיתי בהם, ותדעו שאני ה'.
וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃על המילים
המילה ״התעללתי״ בפסוק מתארת את האופן שבו ה' פעל נגד מצרים; היא אינה משמשת כאן בדיוק במשמעות הרגילה שלה בעברית של ימינו.
משה ואהרן באו אל פרעה ואמרו לו: כך אמר ה', אלוהי העברים: עד מתי תסרב להיכנע לפניי? שלח את עמי כדי שיעבדו אותי.
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃אם תמשיך לסרב לשלח את עמי, מחר אביא ארבה אל תחומי ארצך.
כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃הארבה יכסה את פני הארץ עד שלא יהיה אפשר לראות את הקרקע. הוא יאכל את כל מה שנשאר לכם מן הברד ואת כל העצים שעדיין צומחים בשדה.
וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃הארבה ימלא את ביתך, את בתי כל עבדיך ואת בתי כל מצרים, בכמות שאבותיך ואבות אבותיך לא ראו מאז שהיו בארץ ועד היום. משה פנה ויצא מפרעה.
וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל־עֲבָדֶיךָ֮ וּבָתֵּ֣י כָל־מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃המשא ומתן עם פרעה ומכת הארבה
עבדי פרעה אמרו לו: עד מתי האיש הזה יהיה לנו למכשול? שלח את האנשים כדי שיעבדו את ה' אלוהיהם. האם עדיין אינך מבין שמצרים נהרסה?
וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם׃החזירו את משה ואת אהרן אל פרעה. הוא אמר להם: לכו ועבדו את ה' אלוהיכם. מי בדיוק עומד ללכת?
וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃משה ענה: נלך עם הצעירים ועם הזקנים, עם הבנים ועם הבנות, עם הצאן ועם הבקר, כי אנחנו עומדים לחגוג חג לה'.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָ֖ה לָֽנוּ׃פרעה אמר להם: ה' יהיה איתכם בדיוק כפי שאני עומד לשלח אתכם ואת ילדיכם. שימו לב, אתם עומדים בפני רעה.
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃על המילים
דברי פרעה כאן קשים להבנה מדויקת ונשמעים כאיום או כלעג. הביטוי ״רעה נגד פניכם״ נשאר עמום.
לא. רק הגברים ילכו ויעבדו את ה', כי זה מה שאתם מבקשים. ואז גירשו את משה ואת אהרן מלפני פרעה.
לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ (פ)ה' אמר למשה: נטה את ידך על ארץ מצרים כדי שהארבה יעלה עליה ויאכל את כל צמחי הארץ, את כל מה שהברד השאיר.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃משה נטה את מטהו על ארץ מצרים. ה' הביא רוח מזרחית שנשבה בארץ כל אותו היום וכל הלילה. בבוקר הרוח נשאה איתה את הארבה.
וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נִהַ֤ג ר֥וּחַ קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָאַרְבֶּֽה׃הארבה עלה על כל ארץ מצרים ונח בכל שטחה בכמות עצומה. לפניו לא היה במצרים ארבה כזה, וגם אחריו לא יהיה שם ארבה כזה.
וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃הארבה כיסה את פני כל הארץ עד שהארץ החשיכה. הוא אכל את כל צמחי הארץ ואת כל פרי העצים שהברד השאיר. בכל מצרים לא נשאר ירק על העצים או בצמחי השדה.
וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָרֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃פרעה מיהר לקרוא למשה ולאהרן ואמר: חטאתי לה' אלוהיכם וגם לכם.
וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַיהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃עכשיו, בבקשה, סלחו לי על חטאתי רק הפעם והתפללו אל ה' אלוהיכם שיסיר ממני את המוות הזה.
וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵֽעָלַ֔י רַ֖ק אֶת־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה׃משה יצא מפרעה והתפלל אל ה'.
וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃ה' הפך את כיוון הרוח והביא רוח מערבית חזקה מאוד. היא נשאה את הארבה והשליכה אותו אל ים סוף. בכל שטח מצרים לא נשאר אפילו ארבה אחד.
וַיַּהֲפֹ֨ךְ יְהוָ֤ה רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם׃ה' חיזק את לב פרעה, והוא לא שלח את בני ישראל.
וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)שלושה ימים של חושך
ה' אמר למשה: נטה את ידך אל השמים, ויהיה חושך על ארץ מצרים, חושך כבד ומוחשי.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃על המילים
הביטוי ״וימש חושך״ אינו רגיל. הוא מתאר חושך בעל עוצמה חריגה, ומקובל להבינו כחושך שנעשה כמעט מוחשי.
משה נטה את ידו אל השמים, וחושך עמוק כיסה את כל ארץ מצרים במשך שלושה ימים.
וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃במשך שלושה ימים איש לא ראה את האחר ואיש לא קם ממקומו. אבל בכל המקומות שבהם ישבו בני ישראל היה אור.
לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃פרעה מציע פשרה אחרונה ומאיים על משה
פרעה קרא למשה ואמר: לכו ועבדו את ה'. גם הילדים שלכם יכולים ללכת איתכם, אבל הצאן והבקר שלכם יישארו כאן.
וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃משה ענה: גם אתה תיתן בידינו בעלי חיים לזבחים ולעולות, ואנחנו נקריב אותם לה' אלוהינו.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹל֑וֹת וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃גם המקנה שלנו ילך איתנו. לא תישאר כאן אפילו פרסה אחת, כי ממנו ניקח את מה שנצטרך לעבודת ה' אלוהינו. אנחנו לא יודעים מראש במה נעבוד את ה' עד שנגיע לשם.
וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃ה' חיזק את לב פרעה, ופרעה לא הסכים לשלח אותם.
וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃פרעה אמר למשה: הסתלק ממני. היזהר שלא תבוא לראות את פני שוב, כי ביום שבו תראה את פני תמות.
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אֶל־תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת׃משה ענה: נכון אמרת. לא אבוא עוד לראות את פניך.
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
האזהרה מפני מכת הארבה
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃
וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃
כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃
וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃
וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל־עֲבָדֶיךָ֮ וּבָתֵּ֣י כָל־מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃
המשא ומתן עם פרעה ומכת הארבה
וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם׃
וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָ֖ה לָֽנוּ׃
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃
לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ (פ)
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃
וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נִהַ֤ג ר֥וּחַ קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָאַרְבֶּֽה׃
וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃
וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָרֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַיהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃
וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵֽעָלַ֔י רַ֖ק אֶת־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה׃
וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃
וַיַּהֲפֹ֨ךְ יְהוָ֤ה רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם׃
וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
שלושה ימים של חושך
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃
וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃
לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃
פרעה מציע פשרה אחרונה ומאיים על משה
וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹל֑וֹת וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃
וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אֶל־תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת׃
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
העימות בין משה לפרעה מתקרב לשלב מכריע. מכת הארבה מחסלת את הצמחייה שנותרה אחרי הברד, ופרעה מודה שוב שחטא אך חוזר בו לאחר שהמכה מוסרת. אחר כך מגיע חושך כבד לשלושה ימים, והמשא ומתן האחרון בפרק מסתיים באיום ישיר של פרעה על משה.
האזהרה על הארבה
ה' אומר למשה שהאותות במצרים נועדו גם לכך שהדורות הבאים ישמעו על מה שהתרחש וידעו את ה'. משה ואהרן מזהירים את פרעה שאם ימשיך לסרב, ארבה יכסה את הארץ, יאכל את מה שהברד השאיר וימלא את בתי מצרים.
עבדי פרעה דורשים שינוי
עבדי פרעה מזהירים אותו שמצרים כבר נהרסה ומבקשים שישלח את בני ישראל לעבוד את ה'. פרעה מחזיר את משה ואהרן ושואל מי ייצא. משה מבהיר שהצעירים, הזקנים, הבנים, הבנות והמקנה ילכו כולם, אך פרעה מסכים רק ליציאת הגברים ומגרש אותם.
הארבה מחסל את מה שנותר
רוח מזרחית מביאה ארבה כבד לכל מצרים. הוא מכסה את הארץ ואוכל את הצמחייה ואת פרי העצים שהברד השאיר. פרעה ממהר לקרוא למשה ולאהרן, מודה שחטא ומבקש שיתפללו להסרת המכה. רוח חזקה נושאת את כל הארבה אל ים סוף, אך פרעה שוב אינו משלח את ישראל.
שלושה ימים של חושך
משה נוטה את ידו אל השמים וחושך עמוק מכסה את מצרים במשך שלושה ימים. המצרים אינם רואים זה את זה ואינם קמים ממקומם, ואילו במקומות שבהם נמצאים בני ישראל יש אור.
הפשרה האחרונה נכשלת
פרעה מוכן לאפשר גם לילדים לצאת, אך דורש שהצאן והבקר יישארו. משה מסרב ואומר שכל המקנה צריך לצאת, משום שעד הגעתם למקום העבודה הם עדיין אינם יודעים מה יידרש להקרבה. פרעה מסרב, מאיים על משה שאם יראה שוב את פניו ימות, ומשה משיב שלא יוסיף לראות את פניו.
בסוף הפרק פרעה עדיין אינו משלח את בני ישראל. האפשרות לפשרה מצטמצמת לחלוטין, והמפגש בין משה לפרעה מסתיים באיום שלא ייפגשו שוב פנים אל פנים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התנחומא מתאר את חושך מצרים כעונש חריג בעוצמתו
״שלח חשך ויחשיך, למה הדבר דומה, למלך שסרח עבדו עליו״
תנחומא בובר עוסק במכת החושך ומבקש להסביר את עוצמתה באמצעות משל. במשל, מלך מצווה להכות עבד שסרח, והשליח מכה אותו יותר מן המספר שנאמר לו. כך המדרש מתאר את החושך במצרים כעונש שהיה קשה במיוחד, ואף משתמש בפסוק מתהילים כדי לומר שהחושך כאילו נעשה כבד יותר. זהו תיאור מדרשי ולא פרט שמופיע בסיפור עצמו. בפשט של שמות י' נאמר שמשה נוטה את ידו, חושך אפלה מכסה את מצרים שלושה ימים, והמצרים אינם רואים זה את זה ואינם קמים ממקומם.
תנחומא בובר, בא א׳:א׳ ↗המכילתא מציבה את מכת החושך בתוך דפוס רחב של דין
״בא וראה שאין הקב״ה נפרע מן הרשעים אלא בחשך״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי לוקחת את מכת החושך במצרים ומחברת אותה למקרים נוספים במקרא שבהם אירוע של דין מתרחש בלילה או בחושך. היא מזכירה בין השאר את ים סוף, את מחנה סנחריב, את בלשצר ואת סיפור המן, ומציגה את החושך כסמל שחוזר במצבים של עונש. זהו מבט מדרשי רחב, ולא משמעות שהפרק עצמו מנסח. בשמות י' החושך מתואר כמכה ממשית במצרים, תוך הבחנה ברורה בין המצרים, שאינם יכולים לראות ולנוע כרגיל, לבין בני ישראל, שבמקומות מגוריהם יש אור.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, הוספה י׳:א׳ ↗התנחומא מרחיב את משך החושך מעבר לפשט הפרק
״ז' ימים של חושך היה על המצרים, ג' ימים הראשונים מי שהיה יושב ומבקש לעמוד עומד״
תנחומא בובר מציג מסורת שלפיה היו בסך הכול שבעה ימים של חושך. לפי המדרש, שלושה ימים ראשונים עדיין אפשרו למצרים לשנות את תנוחתם, בשלושה ימים נוספים הם לא יכלו לקום או לשבת, והיום השביעי מזוהה עם החושך שהופיע מאוחר יותר ליד ים סוף. הרחבה זו אינה הפשט של הפרק. בשמות י' עצמו נאמר במפורש שהיה חושך אפלה בכל מצרים במשך שלושה ימים. המדרש גם מוסיף שבני ישראל ניצלו את האור שהיה להם כדי לראות את רכוש המצרים, פרט שאינו מופיע בפסוקים של הפרק.
תנחומא בובר, בא ג׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מחדד את אזהרת עבדי פרעה
״הטרם תדע. הַעוֹד לֹא יָדַעְתָּ כִּי אָבְדָה מִצְרַיִם:״
רש״י מסביר את שאלת עבדי פרעה, ״הטרם תדע כי אבדה מצרים״, בצורה ישירה: האם עדיין לא הבנת שמצרים כבר אבדה? לפי הקריאה הזאת, אנשי פרעה אינם רק חוששים מן הארבה העתידי. הם מסתכלים על הנזק שכבר הצטבר ודורשים מן המלך להבין את מצב הארץ. הפשט אכן מציג כאן שינוי חשוב בתוך חצר המלך. עד עכשיו ההתנגדות מתמקדת בפרעה, וכעת גם עבדיו פונים אליו ודורשים שישלח את האנשים לעבוד את ה'. אף על פי כן, פרעה ממשיך לנסות להגביל מי יוכל לצאת.
רש״י על שמות 10:7:1 ↗רש״י מסביר את הביטוי ״שלושת ימים״
״שלשת ימים. שִׁלּוּשׁ שֶׁל יָמִים״
רש״י מתמקד כאן בצורה הלשונית ״שלשת ימים״ ומסביר שמדובר בקבוצה של שלושה ימים. ההערה שלו היא בעיקר דקדוקית ולשונית, ולא ניסיון להוסיף אירועים חדשים למכת החושך. בפשט הפרק התקופה ברורה: חושך אפלה שורר בכל ארץ מצרים שלושה ימים, ובמשך אותם שלושה ימים המצרים אינם רואים זה את זה ואינם קמים ממקומם. לעומתם, לבני ישראל יש אור במקומות שבהם הם יושבים. פירושים מדרשיים אחרים מרחיבים את מספר ימי החושך, אבל רש״י במקור שסופק עוסק בניסוח עצמו.
רש״י על שמות 10:22:1 ↗רמב״ן דן בייחודו של הארבה במצרים
״אֲבָל בְּכָל גְּבוּל מִצְרַיִם נִמְשָׁךְ, לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ״
רמב״ן דן בקביעה שלפני הארבה הזה לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה כן. הוא משווה את הדברים לתיאורים אחרים במקרא של מכות ארבה, ובפרט לספר יואל, ומנסה להסביר כיצד אפשר לקיים את שני התיאורים בלי ליצור סתירה. לפי הסברו המרכזי, הפסוק בשמות מתייחס במיוחד לגבול מצרים ולעוצמת מכת הארבה שם. הוא גם מדגיש שמכת ארבה היא תופעה שיכולה להתרחש בדרך הטבע, אך העוצמה יוצאת הדופן של האירוע במצרים היא שמבהירה שמדובר במכה מאת אלוהים. זהו ניתוח של רמב״ן מעבר לתיאור הבסיסי שבפסוק.
רמב״ן על שמות 10:14:1 ↗אבן עזרא מסביר ש״לא קמו״ פירושו שלא יצאו ממקומם
״ולא קמו איש מתחתיו. מביתו. כמו שבו איש תחתיו. כי אנה ילכו בלא אור:״
אבן עזרא מפרש את המילים ״ולא קמו איש מתחתיו״ במשמעות של הישארות במקום, ובעיקר בבית. לדעתו, אין צורך להבין שהמצרים היו משותקים ממש; בחושך כזה פשוט לא היה להם לאן ללכת משום שלא היה אור. הפירוש הזה נותן משמעות מעשית לתיאור המקראי: במשך שלושת הימים המצרים אינם רואים זה את זה ואינם יוצאים ממקומם. במקביל הפסוק מדגיש שלבני ישראל היה אור במקומות מגוריהם. אבן עזרא נשאר קרוב ללשון הפסוק ומסביר אותה כתיאור של חוסר יכולת לנוע בחושך.
אבן עזרא על שמות 10:23:1 ↗