זכור את בוראך בימי נעוריך, לפני שיבואו ימים רעים ויגיעו שנים שתגיד עליהן: "אין לי בהן חפץ".
וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃קהלת · פרק יב׳
זכור את בוראך בצעירותך
הקריאה להכיר בבורא בעוד הכוח בשיא, לפני שבזיקנה והמוות יגיעו. התבוננות על סוף מעשי האדם וסיכום משמעות החיים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
קהלת יב׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
זכור את בוראך בצעירותך
לפני שהשמש, האור, הירח והכוכבים יחשכו, והעננים יחזרו אחרי הגשם.
עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃ביום שבו שומרי הבית ירעדו, האנשים החזקים יתכופפו, הטוחנות יפסיקו כי התמעטו, והראייה של המביטות דרך החלונות תתעמעם.
בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת׃על המילים
ייתכן שהתמונות מתארות גם היחלשות בגיל מבוגר, אך הקטע אינו מזהה במפורש את הדמויות.
דלתות ברחוב ייסגרו כשקול הטחינה ייחלש; הוא יתעורר לקול הציפור, וכל בנות השיר ישחו.
וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃על המילים
לא ברור למי מכוון "הוא" שמתעורר. גם זהותן של "בנות השיר" אינה מפורשת; "ישחו" פירושו יתכופפו.
סוף החיים והחזרה אל הבורא
גם מגבהים מפחדים, ובדרך יש דברים שמפחידים. עץ השקד פורח, החגב נעשה כבד, ופרי הצלף כבר אינו מועיל. כי האדם הולך אל ביתו שלעולם, והסופדים מסתובבים בשוק.
גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בָשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים׃על המילים
האביונה היא כנראה פרי הצלף. ייתכן שהתיאור שלה רומז גם לדעיכת התשוקה.
לפני שחבל הכסף יינתק וקערת הזהב תישבר, לפני שהכד יישבר ליד המעיין והגלגל יתרסק אל תוך הבור.
עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ירחק [יֵרָתֵק֙] חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר׃על המילים
במילה המתארת את חבל הכסף יש הבדל בין הכתיב לקרי. התרגום הולך לפי הקרי.
והעפר יחזור אל האדמה כמו שהיה, והרוח תחזור אל האלוהים שנתן אותה.
וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃הבל הבלים, אמר קהלת, הכול הבל.
הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃על המילים
המילה ״הבל״ עשויה להדגיש ארעיות או חוסר תוחלת.
סוף דברי קהלת
מלבד היותו חכם, קוהלת גם לימד את העם דעת. הוא שקל וחקר, וסידר משלים רבים.
וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃קוהלת ביקש למצוא מילים נעימות, ולכתוב ביושר דברי אמת.
בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת׃דברי חכמים הם כמו דרבונות, ודברי בעלי אסופות הם כמו מסמרים תקועים; הם ניתנו מרועה אחד.
דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד׃על המילים
לא נאמר מי הוא הרועה האחד.
ומעבר לדברים האלה, בני, היזהר: לעשיית ספרים רבים אין סוף, ועיון רב מעייף את הגוף.
וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר׃על המילים
המילה ״להג״ עשויה לציין עיון רב או דיבור רב.
סיכום ספר קהלת
בסופו של דבר, אחרי שהכול נשמע: תירא מאלוהים ותשמור את מצוותיו, כי זה כל עניינו של האדם.
ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם׃על המילים
את הביטוי "כל האדם" אפשר להבין גם כמה שנדרש מכל אדם.
כי אלוהים יביא למשפט כל מעשה, וגם כל דבר נסתר, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע. בסופו של דבר, אחרי שהכול נשמע: תירא מאלוהים ותשמור את מצוותיו, כי זה כל עניינו של האדם.
כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע׃ [סוף דבר הכל נשמע את־האלהים ירא ואת־מצותיו שמור כי־זה כל־האדם]על המילים
משפט הסיום מופיע שוב בסוגריים בטקסט שסופק.
Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
זכור את בוראך בצעירותך
וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃
עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃
בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת׃
וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃
סוף החיים והחזרה אל הבורא
גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בָשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים׃
עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ירחק [יֵרָתֵק֙] חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר׃
וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃
הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃
סוף דברי קהלת
וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃
בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת׃
דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד׃
וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר׃
סיכום ספר קהלת
ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם׃
כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע׃ [סוף דבר הכל נשמע את־האלהים ירא ואת־מצותיו שמור כי־זה כל־האדם]
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק האחרון של ספר קהלת מביא את המסר הסופי של המחבר לגבי החיים, הזקנה והתשובה לבורא.
זכור את בוראך בצעירותך
הפסוקים קוראים לאדם לזכור את הבורא בעודו צעיר, לפני שיגיעו ימים קשים שבהם לא יהיה לו רצון דבר. התיאור משתמש בדימויים של דעיכה וחושך כדי לתאר את הזקנה, כשהאור והכנות נעלמים, והפעילות היומיומית והכוח נחלשים ככל שהגוף מתפרק.
סוף החיים והחזרה אל הבורא
הפסוקים מתארים את קשיי הזקנה והידרדרות הגוף, מהרגע שבו הראייה נחלשת והשיניים נשחקות, ועד שהכוח מתכלה לחלוטין. בסופו של דבר, העפר חוזר לאדמה והרוח חוזרת לאלוהים. קהלת מסכם את הכל כהבל בלתי נתפס וחסר משמעות.
סוף דברי קהלת
הקטע מתאר את עבודתו של קהלת כחכם המלמד את העם דעת, ומתקן משלים. הוא חיפש דברי חכמה אמת וצדק. הוא משווה את דברי החכמים למשקולות המדויקות ולמסרים המטוענים בתוכן, אך מזהיר כי כתיבת ספרים רבים היא אינסופית ומעייפת את הגוף.
סיכום ספר קהלת
הפסוקים מסכמים את מסר הספר. העיקר הוא לפחד את ה׳ ולשמור את מצוותיו, כי זהו כל חובת האדם. בסוף הכל, אלוהים יביא למשפט כל מעשה, גם של דברים נסתרים, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים.
הספר מסתיים בקריאה למצוא את המשמעות ביראת שמים וקיום מצוות.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
זִכְרוֹן הַבּוֹרֵא בְּיַם הַחַיִּים וּבְיַם הַזִּקְנָה
״וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל טִילוֹי סִירוֹי, וְכָל סִירוֹי טַפְּשָׁן, אָמַר שְׁלֹמֹה, הוֹאִיל וְהַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל, לְפִיכָךְ וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ, תְּנֵינַן עֲקַבְיָא בֶּן״
רַבִּי לֵוִי מַסְבֵּר שֶׁכָּל כְּעַס וְכָל תְּלוּנָה הֵם דְּבָרִים חֲסְרֵי תַּכְלִית וְטִפְּשׁוּת. מִשּׁוּם שֶׁהַיְּמִים הַצְּעִירִים וְהַחַיּוּת הֵם הֶבֶל, עָלֵינוּ לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא כְּשֶׁעוֹד אֲנַחְנוּ בְּעֹזֵנוּ. עֲקַבְיָא בֶּן מַהַלַּשׁ לָמַד לְהִתְבּוֹנֵן בְּשָׁלשָׁה דְּבָרִים: מֵאַיִן בָּאתִי, לְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ, וּלְפָנֵי מִי אֲנִי עָמֵד לְהִתְחַשְׁבּוֹן. הַבְּרִיט הַזֶּה מַקְרִיב אוֹתָנוּ לַהֲבִיטָה בַּמְּצִיאוּת הַזָּמִית שֶׁלנוֹ, מֵהַתְּכִינָה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ וְעַד הַמִּפְגָּשׁ הַמֻּחְלָט עִם הַמֶּלֶק הַקָּדוֹשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְפַרֵשׁ אֶת הַמַּצָּב הַזֶּה כְּמִשְׁאָל שֶׁל עֶשְׂרַת עֶשֶׂר: הַחַיִּים הֵם בְּרָכָה, הַמְּצִיאוּת הַזְּמֵנִית הִיא בְּאֵרָה, וְהַדִּין הוּא הַבְּרִיאָה. הוּא מְסַבֵּר אֶת הַפְּסוּק שֶׁעָלֵינוּ לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא לִפְנֵי שֶׁיַּגִּיעוּ יְמֵי הַזִּקְנָה, הַיִּסּוּרִים וְהַקֹּשִׁי, שֶׁהֵם הַיָּמִים הַקָּשִׁים שֶׁבָּאִים בַּסּוֹף. רַבִּי חִיָּא בַּר נְחֶמְיָה מוֹסִיף רוּחַ שׁוֹנָה וְאוֹמֵר שֶׁיְּמֵי הַמָּשִׁיחַ הָיוּ יָמִים שֶׁבָּם הַמַּצָּב הַמֻּחְלָט שֶׁל הַדִּין וְהַחֶשְׁבּוֹן הָיָה שָׁתוּי, לְלא שִׁבָּר וְלֹא חֹבָה.
קוהלת רבה י״ב:א׳:א׳ ↗שלושה דברים שצריך להסתכל עליהם
״תַּמָּן תַּנִּינָן. עֲקַבְיָה בֶּן מְהַלַּלְאֵל אוֹמֵר. הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה. רִבִּי אַבָא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפַּי וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי.״
בְּפֶרֶק זֶה מְסֻרֶת הַתַּלְמוּד הִירוּשָׁלְמִי אֶת דִּבְרֵי עֲקַבְיָה בֶּן מְהַלְלֵאל. הוּא מַצִּיעַ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁעָלֶיךָ לְהַבְחִין בָּהֶם כְּדֵי לְהִמְנַּע מֵעֲבֵירָה. רַבִּי אַבָּא בְּרֵי דְרַב פַּפַּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין מְפָרְשִׂים אֶת הַפָּסוּק "וְזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ" וּמְחַלְּקִים אוֹתוֹ לְשָׁלשָׁה רְמָזִים שְׁנֵי מַקְצָעִים כֻּלָּם מִמִּשְׁתּוֹהַּ אֶחָד. הַפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא לְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹרֵא מֵהַמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ. הַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי הוּא לְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹרֵא לְפָנֶיךָ בַּמָּקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ אֵלָיו. הַפֵּרוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא לְזַכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא לְפָנֵי מִי שֶׁאַתָּה עָתִיד לָתוֹתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. הַתַּלְמוּד מְבִיא אֶת הַקּוֹשִׁים וְאֶת הַדְּרִישָׁה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁל הֶחֲבֵרִים הלָּאֵל, שֶׁמְּמַצְּאִים בְּפָסוּק אֶחָד אֶת כָּל הַהִשְׁתַּבְּרוּת הַזֹּאת.
תלמוד ירושלמי סוטה ב׳:ב׳:ח׳ ↗בעקבות המפרשים
הזקנה והתפרקות הגוף
״שֶׁיָּזֻעוּ. יַרְתִּיתוּ:״
הַקְּהֵלֶת מְתָאֵר אֶת הַשֵּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים כְּמוֹ שֶׁהֵם נֶעֱלָמִים בִּזְקֵנוּת. הַתְּהוֹם הַמַּתְחִיתָה וְהַחֹשֶׁךְ הַמְּחַכֶּה מְסַמְּלִים אֶת הַקֹּשִי שֶׁבַּגּוּף וְאֶת הַמְּצִיאוּת הַקְּרֵבָה לַמָּוֶת. הַמִּלִּים מְתָאֵרִים אֶת הַתְּהוֹת הַמּוּחַ, הַיָּדִים הַרוֹעֲדוֹת וְהַשְּׁמַע הַנִּכְבָּא כְּשֶׁהַכֹּל נֶעֶלָם. רַשִׁי בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפֶּסוּק הַזֶּה, מַסְבִּיר אֶת הַמִּלִּים "יָזְעוּ" וְ"יַרְתִּיתוּ" כְּמַצָּב שֶׁל פַּחַד אוֹ רְעָדָה. הוּא מַתְחִיל בְּהַבְנַת הַמִּלִּים הַקְּרֵבִים לַתְּהוֹמָה הַגּוּפָנִית בַּקְּהֵלֶת, וּמַסְבִּיר אֶת הַתְּהוּמָה כְּמַצָּב שֶׁל חַיִל וּמַלְמוּד כְּשֶׁהַגּוּף מַתְחִיל לְהִתְכּוֹפֵף וְלִרְעֹד בַּזְקֵנוּת.
רש״י על קהלת 12:3:1 ↗הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בְּמַעֲשֵׂה הַכּוֹהֵן
״דִּבְרֵי חֵפֶץ. הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינָי:״
הַפֶּסֶק הַזֶּה מְסַבֵּל מִשּׂוֹם הַכְּתִיבֶת הַמְּסֻמֶּת "דִּבְרֵי חֵפֶץ". רַשִׁ"י מְסַבֵּר שֶׁמַּצָּב זֶה מְהַוֶּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינָי. הוּא מַסְבִּיר שֶׁהַכְּלָלִים הַנִּמְצָאִים בַּמִּשְׁאָר מִדִּבְרֵי הַכּוֹהֵן הַמְּצֻיָּם בַּתּוֹרָה, הַמְּתוּכְנִים וְהַמְּדֻיָּקִים, צְריכִים לְהִתְכַּלֵּל גַּם בַּמַּקְחִים וּבְהַסְכָּמוֹת הַנִּכְלָלוֹת בַּמִּשְׁפָּטִים הַתָּקִינִים. הַפֵּרוּשׁ שֶׁל רַשִׁ"י מַתְחִיל בְּקִיצוֹ של הַפּסוק וּמְחַבֵּר אוֹתוֹ לְמָסוֹרֶת הַהֲלָכִית הַיְּסוֹדִיתת. הוּא מַתְחִיל מִמָּקוֹם הַמַּעֲשֵׂה הַתּוֹרָנִי וּמַעֲלֶה אוֹתוֹ לְרָב הַמַּקְצִיעַ, מִשֶּׁכָּל הַדְּבָרִים הַנֶּחְיָה הַמְּסֻמָּמִים וְהַנִּמְצָאִים בְּסֵדֶר הַמִּשְׁפָּט, צְריכִים לְהִהוֹת מְדֻיָּקִים כְּמוֹ הַלָּכָה הַמֻּסְדֶּרֶת בְּמֹשֶׁה.
רש״י על קהלת 12:10:2 ↗זִכְרוֹן הַנְּעוּרִים בְּיְמֵי הַקֹּשִׁי
״ביום. מלת יזועו כמו ולא קם ולא זע ממנו:״
הַקּוֹהֶלֶת, בְּסוֹף סֵפֶר הַקֹּהֶלֶת, מַזְכִּיר אֶת הַבְּנֵי הַנְּעוּרִים לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא בְּעוֹדָם בֶּעוֹף חַיִּים, לִפְנֵי שֶׁיַּגִּיעוּ יְמֵי הָרָעָה וְהַזִּקְנָה. הַטֶּקסט מְתָאֵר בְּצִדְעוֹת אֶת הַקּוֹשִׁי שֶׁבַּגִּיל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהַגּוּף נֶחְלָשׁ וְהַכֹּחוֹ נֶעֱלָם. הַפְּעֻלּוֹת הַמֻּתְאָרוֹת בַּשִּׁיר כְּמוֹ הַקְּרִיסָה וְהַתְּנוּעָה הַמּוּפְרֶכֶת מְבִיאִים לְתֹחוּשָׁה שֶׁהַכֹּל מִתְפּוֹרֵר וְנֶעֱלָם. הָאִבֶּן עֶזְרָא, בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפֶּסוּק הַמְּתָאֵר אֶת הַקְּרִיסָה, מַסְבֵּר שֶׁהַכַּוָּנָה הַמִּקְרָאִית הִיא לְתַאֵר מַצָּב שֶׁל חֻסְרוֹן מוחלט. לְפִי הַהֶסְכֵּם שֶׁלּוֹ, הַמִּלָּה "יִזְעוּ" מְרַמֶּזֶת לְמַצָּב שֶׁבּוֹ הַכֹּחוֹ נֶעֱלָם כָּךְ, שֶׁאֲפִילּוּ הַגּוּף לֹא עוֹמֵד וְלֹא זָע מִן הַקּוֹשִׁי. הַפֵּרוּשׁ מַדְגִּישׁ אֶת הַעֶצֶם הַמַּהוּתִי שֶׁל הַשְׁלָכַת הַכֹּחוֹ בַּזִּקְנָה.
אבן עזרא על קהלת 12:3:1 ↗הַמְּדַרְכִּים הַמְּפַרְסְמִים אֶת הַדָּבָר
״ומלת רועה. בעבור שדימה האדם לבהמה הצריכה דרבונות:״
הַסּוֹפֵר בְּקֹהֶלֶת מְדַבֵּר עַל הַמִּלִּים שֶׁמְּפַרְסְמִים אֶת הַדְּבָרִים. הַמִּלִּים הָאֵלֶּה הֵן כְּמוֹ מַחְבֶּרֶת שֶׁמְּחַבֶּרֶת וְשׁוֹלַחַת מִלִּים שֶׁהֵן טוֹבוֹת וּמְתֻקּוֹת. הַדָּבָר הַזֶּה עָמֹק וְהוּא נִתָּן לְכָל הָאוֹהֲבִים אֶת הַתּוֹרָה וְלַמְחַפְּשִׂים אַחֲרֵי יֶדַע אֲמִתִּי. רַבֵּינוּ אֶבֶן עֶזְרָא מְסַבֵּר עַל הַמִּלִּים "וּמְלַת רוֹעֶה". הוּא מַסְבֵּר שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא כְּמוֹ הַבֶּהֱמָה שֶׁזְּROּכָה בְּרוֹעֶה. הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁהַמִּלִּים הָלוֹת מְשַׁבְּרוֹת וּמְקַדְּמוֹת אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁהָרוֹעֶה מַנְהִיג אֶת הַצֹּאן בְּדֶרֶךְ נְכוֹנָה.
אבן עזרא על קהלת 12:11:2 ↗