שמרו לקיים את כל המצווה שאני מצווה אתכם היום, כדי שתחיו, תתרבו, תבואו ותירשו את הארץ שה׳ נשבע לתת לאבותיכם.
כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃דברים · פרק ח׳
זיכרון הדרך במדבר והאזהרה מפני שכחת ה׳ מתוך שפע
משה מצווה את ישראל לזכור את הדרך הארוכה במדבר, את הניסיון, את המן ואת השמירה שליוותה אותם במשך ארבעים שנה. הוא מתאר את טובה של הארץ שאליה הם נכנסים ומצווה לברך את ה׳ לאחר האכילה והשובע. במקביל הוא מזהיר שהשפע עלול להביא לגאווה ולשכחת ה׳, ומדגיש שהכוח להשיג רכוש בא ממנו וששכחתו והליכה אחרי אלוהים אחרים יביאו לאבדון.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברים ח׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ו׳
זכירת הדרך במדבר ומשמעות הניסיון
זכור את כל הדרך שבה ה׳ אלוהיך הוליך אותך במדבר במשך ארבעים שנה, כדי לענות אותך, לנסות אותך ולגלות אם תשמור את מצוותיו או לא.
וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הֹלִֽיכֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מצותו [מִצְוֺתָ֖יו] אִם־לֹֽא׃על המילים
במקור מופיע כתיב וקרי: "מצותו [מצותיו]".
הוא עינה אותך, הרעיב אותך והאכיל אותך במן שלא הכרת ושגם אבותיך לא הכירו, כדי ללמד אותך שהאדם אינו חי רק על לחם, אלא על כל מה שיוצא מפי ה׳.
וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃הבגד שלך לא בלה מעליך, והרגל שלך לא התנפחה במשך ארבעים השנים האלה.
שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃דע בלבך שכמו שאדם מייסר את בנו, כך ה׳ אלוהיך מייסר אותך.
וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ׃שמור את מצוות ה׳ אלוהיך, לך בדרכיו וירא אותו.
וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ׃ז׳–י׳
טובת הארץ והברכה לאחר השובע
כי ה׳ אלוהיך מביא אותך אל ארץ טובה, ארץ של נחלי מים, מעיינות ומקורות מים שיוצאים בבקעה ובהר.
כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃ארץ של חיטה, שעורה, גפן, תאנה ורימון, ארץ של זיתי שמן ודבש.
אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃על המילים
הפסוק אינו מפרט כאן את משמעות "דבש".
זאת ארץ שבה לא תאכל לחם מתוך מחסור ולא יחסר לך בה דבר, ארץ שאבניה ברזל ומהריה תחצוב נחושת.
אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃תאכל, תשבע ותברך את ה׳ אלוהיך על הארץ הטובה שנתן לך.
וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃י״א–י״ח
אזהרה מפני שכחת ה׳ מתוך שפע
היזהר שלא תשכח את ה׳ אלוהיך בכך שלא תשמור את מצוותיו, משפטיו וחוקיו שאני מצווה אותך היום.
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃היזהר שלא תאכל ותשבע, תבנה בתים טובים ותשב בהם,
פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טוֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃הבקר והצאן שלך יתרבו, הכסף והזהב שלך ירבו, וכל מה שיש לך יתרבה,
וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃ואז לבך יתגאה ותשכח את ה׳ אלוהיך, שהוציא אותך מארץ מצרים, מבית עבדים.
וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃הוא הוליך אותך במדבר הגדול והנורא, שבו נחש שרף, עקרב וצימאון במקום שאין בו מים, והוא הוציא לך מים מצור החלמיש.
הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃על המילים
"צור החלמיש" הוא סלע קשה.
הוא האכיל אותך במן במדבר, שאבותיך לא הכירו, כדי לענות אותך ולנסות אותך, ובסופו של דבר להיטיב איתך.
הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃אל תאמר בלבך: הכוח שלי ועוצמת ידי השיגו לי את הרכוש הזה.
וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃על המילים
"החיל" מתפרש כאן כרכוש או עושר.
זכור את ה׳ אלוהיך, כי הוא שנותן לך כוח להשיג רכוש, כדי לקיים את בריתו שנשבע לאבותיך, כפי שקורה היום.
וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (פ)י״ט–כ׳
האזהרה מפני עבודת אלוהים אחרים
אם תשכח את ה׳ אלוהיך, תלך אחרי אלוהים אחרים, תעבוד אותם ותשתחווה להם, אני מעיד בכם היום שתאבדו לגמרי.
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן׃כמו העמים שה׳ מאביד מפניכם, כך תאבדו גם אתם, מפני שלא תשמעו בקול ה׳ אלוהיכם.
כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהוָה֙ מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ו׳
זכירת הדרך במדבר ומשמעות הניסיון
כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃
וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הֹלִֽיכֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מצותו [מִצְוֺתָ֖יו] אִם־לֹֽא׃
וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃
שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃
וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ׃
וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ׃
ז׳–י׳
טובת הארץ והברכה לאחר השובע
כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃
אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃
אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃
וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃
י״א–י״ח
אזהרה מפני שכחת ה׳ מתוך שפע
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃
פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טוֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃
וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃
וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃
הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃
הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃
וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃
וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (פ)
י״ט–כ׳
האזהרה מפני עבודת אלוהים אחרים
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן׃
כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהוָה֙ מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
משה מצווה את ישראל לזכור את ארבעים שנות הדרך במדבר ואת מה שלמדו בהן לפני הכניסה לארץ הטובה. הוא מציב זה מול זה שני מצבים: המחסור והניסיון במדבר, והשפע הצפוי בארץ. דווקא בתוך השפע הוא מזהיר שלא לשכוח את ה׳ ולא לייחס את ההצלחה לכוח האדם בלבד.
פסוקים א׳–ג׳
הדרך במדבר כניסיון
ישראל מצווים לשמור את כל המצווה כדי לחיות, להתרבות ולרשת את הארץ. משה מבקש מהם לזכור את ארבעים שנות המדבר, שבהן ה׳ עינה וניסה אותם כדי לגלות אם ישמרו את מצוותיו. הרעב והמן נועדו ללמד שהאדם אינו חי על לחם בלבד אלא על מה שיוצא מפי ה׳.
פסוקים ד׳–ו׳
שמירה ויסור בדרך
משה מזכיר שבמשך ארבעים השנים הבגד לא בלה והרגל לא התנפחה. הוא משווה את ייסורי הדרך לייסור של אב את בנו, ומסיק מכך שעל ישראל לשמור את מצוות ה׳, ללכת בדרכיו ולירא אותו.
פסוקים ז׳–ט׳
ארץ טובה ושופעת
הארץ שאליה ישראל נכנסים מתוארת כארץ של מים, מעיינות, חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ודבש. היא מתוארת גם כמקום שבו לא יאכלו לחם מתוך מחסור, ושיש בו ברזל ונחושת.
פסוקים י׳–י״א
אכילה, שובע וברכה
לאחר האכילה והשובע ישראל מצווים לברך את ה׳ על הארץ הטובה שנתן להם. מיד לאחר מכן באה אזהרה שלא לשכוח אותו באמצעות הזנחת מצוותיו, משפטיו וחוקיו.
פסוקים י״ב–ט״ו
השפע עלול להביא לשכחה
משה מתאר מצב שבו ישראל יאכלו וישבעו, יבנו בתים טובים, ירבו בבקר, בצאן, בכסף, בזהב ובכל רכושם. בתוך השפע הזה הלב עלול להתגאות ולשכוח את ה׳ שהוציא אותם ממצרים והוליך אותם במדבר.
פסוקים ט״ז–י״ח
המן, הכוח והרכוש
המן במדבר מתואר שוב כחלק מן העינוי והניסיון שנועדו בסופו של דבר להיטיב עם ישראל. משה מזהיר מפני המחשבה שהכוח והעוצמה האישיים הם שיצרו את העושר, ומצווה לזכור שה׳ הוא שנותן את הכוח להשיג אותו, כחלק מקיום הברית עם האבות.
פסוקים י״ט–כ׳
האזהרה הסופית
אם ישראל ישכחו את ה׳, ילכו אחרי אלוהים אחרים, יעבדו אותם וישתחוו להם, הם יאבדו. משה משווה את גורלם במקרה כזה לגורל העמים שה׳ מאביד מפניהם, ומקשר את האבדון לאי־שמיעה בקול ה׳.
הפרק דורש מישראל לשמור בזיכרון גם את המחסור במדבר וגם את מקור השפע בארץ, כדי שהשובע, הרכוש וההצלחה לא יביאו לשכחת ה׳ ולנטישת מצוותיו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
דברים רבה דורש את הביטוי כל המצווה כהשלמת המצווה
״מַהוּ כָּל הַמִּצְוָה, עַד שֶׁתְּכַלֶּה כָּל הַמִּצְווֹת״
דברים רבה עוסק בחשיבות של קיום מצווה עד סופה. בתוך דיון רחב על תורה, זכירה והשלמת מעשים הוא דורש את הביטוי "כל המצווה" שבפסוק א׳ כקריאה שלא להסתפק בהתחלה אלא להשלים את המצווה. הוא מביא בהמשך דוגמאות מיהודה ומקבורת עצמות יוסף כדי לפתח את הרעיון הזה. :contentReference[oaicite:0]{index=0} בפשט פסוק א׳ משה מצווה את ישראל לשמור ולעשות את כל המצווה כדי שיחיו, יתרבו ויירשו את הארץ. הדרשה על מי שמתחיל מצווה ומסיים אותה היא הרחבה של חז״ל ואינה חלק מן הניסוח הישיר של הפסוק.
דברים רבה ח׳:ד׳ ↗התנחומא משווה את ניסיון דור המדבר לניסיונות אחרים
״וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדוֹר הַמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת״
מדרש תנחומא פותח בניסיון אברהם ומעמיד אותו לצד ניסיונות נוספים. הוא מצטט את פסוק ב׳ מפרקנו כדי לתאר את דור המדבר כמי שנוסה בידי הקדוש ברוך הוא. לאחר מכן הוא משווה זאת לדורות מאוחרים יותר שנוסו באמצעות אומות העולם. בפשט פסוק ב׳ מתוארת דרך של ארבעים שנה במדבר, שנועדה לענות את ישראל, לנסות אותם ולגלות אם ישמרו את המצוות. ההשוואה לעקדת אברהם ולתקופת השופטים היא מסגרת מדרשית רחבה יותר.
מדרש תנחומא, וירא כ״א:א׳ ↗במדבר רבה מרחיב על המן כחלק מן ההנהגה במדבר
״וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ״
במדבר רבה מתווכח עם הטענה שהמדבר היה מקום של מחסור בלבד. חז״ל מתארים במסגרת זו את המן, ענני הכבוד והבאר, ומקשרים אותם למשה, אהרן ומרים. הפסוק מפרקנו על אכילת המן מובא כאחת הראיות לטובה שניתנה לישראל בדרך. בפשט פסוק ג׳ המן קשור ישירות לעינוי, לרעב וללימוד שהאדם אינו חי על לחם בלבד אלא על כל מוצא פי ה׳. הפרטים על זכויות משה, אהרן ומרים ועל צורת הבאר הם מדרש ואינם חלק מן הפסוק.
במדבר רבה א׳:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מפרש את נפיחות הרגל
״לא בצקה. לא נפחה כבצק״
רש״י מסביר את המילה "בצקה" בפסוק ד׳ כמצב שבו הרגל לא התנפחה. הוא מוסיף השוואה לרגליהם של אנשים שהולכים יחפים ועלולות להתנפח בדרך. זהו ביאור לשוני קצר שנועד להפוך את הביטוי המקראי למובן יותר. בפשט הפסוק נאמר שבמשך ארבעים שנות המדבר הבגד לא בלה והרגל לא בצקה. הפירוש של רש״י תומך בתרגום "לא התנפחה" ואינו מוסיף אירוע חדש לסיפור.
רש״י על דברים 8:4:2 ↗רש״י מוסיף הסבר מדרשי לכך שהבגד לא בלה
״ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים״
רש״י מביא הסבר מדרשי לפלא המתואר בפסוק ד׳. לדבריו, ענני הכבוד היו משפשפים ומיישרים את בגדי ישראל, ואף בגדי הילדים גדלו איתם. זהו ניסיון להסביר כיצד התקיים בפועל המשפט "שמלתך לא בלתה מעליך" לאורך ארבעים שנה. הפסוק עצמו אינו מסביר את המנגנון. הוא קובע רק שהבגד לא בלה ושהרגל לא התנפחה. לכן ענני הכבוד והבגדים שגדלו עם הילדים שייכים לפירוש רש״י ואינם צריכים להיכנס לפשט או לנרטיב כאילו נאמרו בפרק.
רש״י על דברים 8:4:1 ↗הרמב״ן רואה בברכה אחרי השובע מצווה מחייבת
״ואמר ואכלת ושבעת וברכת כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר״
הרמב״ן קושר את פסוק י׳ לזיכרון העבדות במצרים ולעינוי המדבר. לדבריו, דווקא כאשר האדם אוכל ושבע בארץ הטובה עליו לברך את ה׳ עליה. הוא מוסיף שחז״ל קיבלו את הפסוק כמצוות עשה, ומסביר שהברכה קשורה גם לשובע וגם לארץ שניתנה לישראל. בפשט הפסוק עצמו הרצף ברור: אכילה, שובע וברכה לה׳ על הארץ הטובה. ההגדרה ההלכתית המדויקת של החיוב והרחבתו מעבר להקשר הישיר הן חלק מן הפרשנות של הרמב״ן ושל מסורת חז״ל.
רמב״ן על דברים 8:10:1 ↗אבן עזרא מפרש חיל כרכוש
״החיל הזה. הממון וכן ועזבו לאחרים חילם״
אבן עזרא מפרש את "החיל הזה" שבפסוק י״ז כממון ורכוש. לפי ההסבר הזה, האזהרה אינה עוסקת רק בעוצמה צבאית או בכוח כללי, אלא במחשבה שהאדם ייחס לעצמו את יצירת עושרו והצלחתו החומרית. הפירוש מתאים לרצף הפסוקים הקודמים, שבהם נזכרים בתים, בקר, צאן, כסף, זהב וכל הרכוש שמתרבה. לכן בתרגום המודרני אפשר להסביר "החיל הזה" כרכוש, תוך ייחוס הביאור לפרשנות ולא כהחלפה של המונח המקראי בכל הקשר.
אבן עזרא על דברים 8:17:1 ↗