פנינו ועלינו בדרך הבשן, ועוג מלך הבשן יצא לקראתנו עם כל עמו למלחמה באדרעי.
וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃דברים · פרק ג׳
הניצחון על עוג, חלוקת עבר הירדן ובקשת משה לעבור לארץ
משה ממשיך את סקירת כיבושי עבר הירדן ומתאר את הניצחון על עוג מלך הבשן ואת לקיחת ארצו. לאחר מכן הוא מפרט כיצד חולקה הארץ לראובן, לגד ולחצי שבט מנשה, ומזכיר את חובתם של הלוחמים לעבור עם שאר ישראל אל הארץ. בסיום משה מספר על בקשתו לעבור את הירדן, על סירוב ה׳ ועל הציווי לחזק את יהושע.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברים ג׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–י״א
המלחמה בעוג וכיבוש הבשן
ה׳ אמר לי: אל תפחד ממנו, כי נתתי בידך אותו, את כל עמו ואת ארצו. עשה לו כפי שעשית לסיחון מלך האמורי שישב בחשבון.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃ה׳ אלוהינו מסר בידינו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו, והכינו אותם עד שלא נשאר לו שריד.
וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כָּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃באותה תקופה כבשנו את כל עריו. לא הייתה עיר שלא לקחנו מהם: שישים ערים בכל חבל ארגוב, ממלכת עוג בבשן.
וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃כל אלה היו ערים מבוצרות, עם חומה גבוהה, דלתות ובריחים, מלבד ערים פתוחות רבות מאוד.
כָּל־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻר֛וֹת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃החרמנו אותם כפי שעשינו לסיחון מלך חשבון: בכל עיר החרמנו את האנשים, הנשים והילדים.
וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃את כל הבהמות ואת שלל הערים לקחנו לעצמנו.
וְכָל־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃באותה תקופה לקחנו מיד שני מלכי האמורי את הארץ שממזרח לירדן, מנחל ארנון עד הר חרמון.
וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃הצידונים קוראים לחרמון שריון, והאמורי קוראים לו שניר.
צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃השטח כלל את כל ערי המישור, את כל הגלעד ואת כל הבשן עד סלכה ואדרעי, ערי ממלכת עוג בבשן.
כֹּ֣ל ׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכָל־הַגִּלְעָד֙ וְכָל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃עוג מלך הבשן היה היחיד שנשאר מיתר הרפאים. מיטת הברזל שלו הייתה ברבת בני עמון: אורכה תשע אמות ורוחבה ארבע אמות, לפי אמת אדם.
כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ׃על המילים
אמה היא מידת אורך מקראית; הפסוק אינו ממיר אותה למידה מודרנית.
י״ב–י״ז
חלוקת הארץ שממזרח לירדן
את הארץ הזאת ירשנו באותה תקופה. את השטח מערוער שעל נחל ארנון ואת חצי הר הגלעד ועריו נתתי לשבט ראובן ולשבט גד.
וְאֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר־עַל־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַחֲצִ֤י הַֽר־הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֻֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִֽי׃את יתר הגלעד ואת כל הבשן, ממלכת עוג, נתתי לחצי שבט מנשה. כל חבל ארגוב וכל הבשן ההוא נקראו ארץ רפאים.
וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכָל־הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכָל־הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים׃יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגוב עד גבול הגשורי והמעכתי, וקרא לאזור הבשן על שמו, חוות יאיר, עד היום הזה.
יָאִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת־כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל־שְׁמ֤וֹ אֶת־הַבָּשָׁן֙ חַוֺּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ולמכיר נתתי את הגלעד.
וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת־הַגִּלְעָֽד׃לראובן ולגד נתתי שטח מן הגלעד ועד נחל ארנון, כשאמצע הנחל משמש גבול, ועד נחל יבוק, שהוא גבול בני עמון.
וְלָרֻאוּבֵנִ֨י וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן־הַגִּלְעָד֙ וְעַד־נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃הגבול כלל גם את הערבה ואת הירדן, מכנרת ועד ים הערבה, הוא ים המלח, מתחת למדרונות הפסגה במזרח.
וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה׃י״ח–כ״ב
חובת הלוחמים וחיזוק יהושע
באותה תקופה ציוויתי אתכם: ה׳ אלוהיכם נתן לכם את הארץ הזאת לרשת אותה. כל הלוחמים שביניכם יעברו חמושים לפני אחיכם בני ישראל.
וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־בְּנֵי־חָֽיִל׃רק הנשים, הילדים והמקנה שלכם, ואני יודע שיש לכם מקנה רב, יישארו בערים שנתתי לכם.
רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃תעברו איתם עד שה׳ ייתן גם לאחיכם מנוחה כמו לכם, וגם הם יירשו את הארץ שה׳ אלוהיכם נותן להם מעבר לירדן. אחר כך כל אחד מכם יחזור לנחלה שנתתי לכם.
עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃באותה תקופה ציוויתי את יהושע: אתה רואה במו עיניך את כל מה שה׳ אלוהיכם עשה לשני המלכים האלה. כך יעשה ה׳ לכל הממלכות שאליהן אתה עובר.
וְאֶת־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לְכָל־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה׃אל תפחדו מהם, כי ה׳ אלוהיכם הוא שנלחם עבורכם.
לֹ֖א תְִּירָא֑וּם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם׃ (ס)כ״ג–כ״ט
בקשת משה לעבור את הירדן ותשובת ה׳
באותה תקופה התחננתי אל ה׳ ואמרתי:
וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃אדוני ה׳, התחלת להראות לעבדך את גדולתך ואת ידך החזקה. איזה אל בשמים ובארץ יכול לעשות כמעשיך וכגבורותיך?
אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃אנא, תן לי לעבור ולראות את הארץ הטובה שמעבר לירדן, את ההר הטוב הזה ואת הלבנון.
אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן׃אבל ה׳ כעס עליי בגללכם ולא שמע אליי. ה׳ אמר לי: די לך. אל תמשיך לדבר איתי עוד בעניין הזה.
וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃עלה לראש הפסגה והבט מערבה, צפונה, דרומה ומזרחה. ראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה.
עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃צווה את יהושע, חזק אותו ואמץ אותו, כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא שינחיל להם את הארץ שאתה תראה.
וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃ונשארנו בגיא מול בית פעור.
וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–י״א
המלחמה בעוג וכיבוש הבשן
וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃
וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כָּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃
וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃
כָּל־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻר֛וֹת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃
וְכָל־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃
וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃
צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃
כֹּ֣ל ׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכָל־הַגִּלְעָד֙ וְכָל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃
כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ׃
י״ב–י״ז
חלוקת הארץ שממזרח לירדן
וְאֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר־עַל־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַחֲצִ֤י הַֽר־הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֻֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִֽי׃
וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכָל־הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכָל־הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים׃
יָאִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת־כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל־שְׁמ֤וֹ אֶת־הַבָּשָׁן֙ חַוֺּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת־הַגִּלְעָֽד׃
וְלָרֻאוּבֵנִ֨י וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן־הַגִּלְעָד֙ וְעַד־נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה׃
י״ח–כ״ב
חובת הלוחמים וחיזוק יהושע
וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־בְּנֵי־חָֽיִל׃
רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃
עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃
וְאֶת־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לְכָל־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה׃
לֹ֖א תְִּירָא֑וּם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם׃ (ס)
כ״ג–כ״ט
בקשת משה לעבור את הירדן ותשובת ה׳
וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃
אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃
אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן׃
וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃
וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃
וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
משה ממשיך את סקירת האירועים שממזרח לירדן. הוא מתאר את המלחמה בעוג מלך הבשן, את כיבוש ממלכתו ואת חלוקת השטח בין ראובן, גד וחצי שבט מנשה. לאחר מכן הוא מזכיר את החובה של הלוחמים מן השבטים האלה לעזור לשאר ישראל, את חיזוק יהושע ואת בקשתו שלו לעבור את הירדן.
פסוקים א׳–ז׳
המלחמה בעוג מלך הבשן
עוג מלך הבשן יוצא עם כל עמו למלחמה באדרעי. ה׳ אומר למשה שלא לפחד ומודיע שעוג, עמו וארצו ניתנו ביד ישראל. ישראל מכים אותו, כובשים שישים ערים בחבל ארגוב וערים נוספות, ומחרימים את תושביהן כפי שעשו בממלכת סיחון.
פסוקים ח׳–י״א
תחום ממלכת עוג
משה מתאר את השטח שנלקח משני מלכי האמורי שממזרח לירדן, מנחל ארנון ועד הר חרמון. נזכרים השמות השונים של החרמון, ערי המישור, הגלעד והבשן, וכן מיטת הברזל של עוג ומידותיה.
פסוקים י״ב–י״ז
חלוקת עבר הירדן
השטחים שנכבשו מתחלקים בין השבטים. ראובן וגד מקבלים חלק מן הגלעד והשטחים עד נחל ארנון ויבוק, וחצי שבט מנשה מקבל את יתר הגלעד ואת הבשן. יאיר בן מנשה לוקח את חבל ארגוב, ומכיר מקבל את הגלעד.
פסוקים י״ח–כ׳
חובת הלוחמים לעזור לאחיהם
משה מזכיר לראובן, גד וחצי מנשה שהלוחמים שלהם צריכים לעבור חמושים לפני שאר ישראל. הנשים, הילדים והמקנה נשארים בערים שניתנו להם, והלוחמים ישובו לנחלתם רק לאחר שגם אחיהם יקבלו מנוחה ויירשו את ארצם.
פסוקים כ״א–כ״ב
חיזוק יהושע
משה מצווה את יהושע לזכור את מה שה׳ עשה לסיחון ולעוג. הוא אומר שכך יעשה ה׳ גם לממלכות שבהמשך הדרך, ומורה שלא לפחד מהן מפני שה׳ נלחם עבור ישראל.
פסוקים כ״ג–כ״ט
בקשת משה ותשובת ה׳
משה מספר שהתחנן אל ה׳ שייתן לו לעבור את הירדן ולראות את הארץ הטובה. ה׳ אינו נענה לבקשה ואומר לו שלא להמשיך לדבר על כך. במקום זאת הוא מצווה עליו לעלות לראש הפסגה, לראות את הארץ ולחזק את יהושע, שיעבור לפני העם וינחיל להם אותה.
הפרק עובר מן השלמת כיבושי עבר הירדן וחלוקת האזור לשבטים אל הכנת ההנהגה להמשך הדרך: הלוחמים צריכים לסייע לאחיהם, יהושע מתחזק לקראת הכניסה לארץ, ומשה מקבל שלא הוא יעבור את הירדן.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התנחומא מרחיב על גודלם של סיחון ועוג
״אמר ר' יוחנן קולייתו של סיחון היה בה שמונה עשרה אמות״
תנחומא בובר פותח בפסוק מן הפרק הקודם על מסירת סיחון וארצו לישראל, ומרחיב בדרשות על גודלם של סיחון ושל עוג. רבי יוחנן מתאר את עצם ירכו של סיחון במידה עצומה, ובהמשך מובא סיפור על עצם המיוחסת לעוג מלך הבשן. :contentReference[oaicite:0]{index=0} המקור הוקצה לפסוק א׳ בפרקנו, שבו עוג יוצא עם כל עמו למלחמה באדרעי, אך אינו מפרש ישירות את הפסוק. תיאורי המידות הם דברי מדרש ואינם חלק מן הפשט של סיפור הקרב.
תנחומא בובר, הוספה לדברים ז׳:א׳ ↗במדבר רבה מתאר את סיחון כיריב חזק
״אִלּוּ הָיָה סִיחוֹן בְּבִקְעָה אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לִשְׁלֹט בּוֹ״
במדבר רבה מרחיב על פניית ישראל לסיחון ועל בקשת המעבר בשלום. חז״ל מתארים את סיחון כמלך חזק במיוחד ואת חשבון כעיר מבוצרת מאוד, ומסבירים שהקדוש ברוך הוא הביא את כוחותיו לקראת ישראל כדי למסור אותם בידם בלי שיידרשו לכבוש כל עיר בנפרד. המקור הוקצה לפסוק ב׳ בפרקנו, אך הפסוק עוסק בעוג ולא בסיחון. הקשר הוא השוואתי בלבד: ה׳ אומר למשה שיעשה לעוג כפי שעשה לסיחון. פרטי העוצמה של סיחון שייכים לדרשת חז״ל.
במדבר רבה י״ט:כ״ט ↗דברים רבה משתמש בניצחון על עוג בדיון על מלחמה ושלום
״וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד״
דברים רבה מתאר מסורת שלפיה יהושע הציע לעמי כנען אפשרויות של יציאה, שלום או מלחמה. המדרש מספר שהגרגשי עזב, הגבעונים השלימו, ומלכים אחרים בחרו להילחם. את הפסוק על הכאת עוג עד שלא נשאר לו שריד הוא מביא כחלק מן הדיון הרחב הזה. בפשט פסוק ג׳ אין הצעה כזאת לעוג. נאמר שה׳ מסר ביד ישראל את עוג ואת כל עמו ושישראל הכו אותם עד שלא נשאר שריד. ההקשר שמוסיף המדרש שייך לדיון חז״לי רחב יותר.
דברים רבה ה׳:י״ד ↗בעקבות המפרשים
רש״י מסביר את השם שניר
״שניר. הוא שלג בלשון אשכנז״
רש״י מתעכב על השם "שניר" בפסוק ט׳ ומציע הסבר לשוני קצר: לדבריו, המילה קשורה למילה שלג בלשון אשכנז וגם בלשון כנען. פירושו מבקש להסביר את אחד השמות שניתנו לחרמון. בפשט הפסוק עצמו נאמר רק שלהר חרמון היו שמות שונים אצל עמים שונים: הצידונים קראו לו שריון והאמורי קראו לו שניר. המקרא אינו מסביר כאן את משמעות השמות, ולכן דברי רש״י הם ביאור לשוני נוסף.
רש״י על דברים 3:9:2 ↗רש״י קושר את תפילת משה לכיבושי סיחון ועוג
״לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא התר הנדר״
רש״י מפרש את הביטוי "בעת ההיא" שבפסוק כ״ג כמתייחס לזמן שלאחר כיבוש ארצות סיחון ועוג. לדבריו, משה חשב בעקבות ההצלחות האלה שאולי השתנה הדין שנקבע לגביו, ולכן שב והתחנן להיכנס לארץ. בפשט הפסוק נאמר רק שמשה התחנן אל ה׳ באותה עת. הסיבה המדויקת לכך שהבקשה נאמרה דווקא אז אינה מפורשת. הקישור בין הכיבושים לבין התקווה שהגזרה הותרה הוא פירושו של רש״י.
רש״י על דברים 3:23:2 ↗הרמב״ן מסביר מדוע הבשן נקרא ארץ רפאים
״היה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה״
הרמב״ן מפרש את הלשון בפסוק י״ג שלפיה כל חבל ארגוב והבשן נקראו ארץ רפאים. הוא מציע שהאזור נקרא כך בגלל עוג ששלט בו, או מפני שבתקופה קדומה יותר הייתה הארץ שייכת לרפאים ונשאר בה עוג, שהיה מיתרת הרפאים. בפשט הפסוק נאמר שהבשן וחבל ארגוב נקראו ארץ רפאים, בלי להסביר את מקור הכינוי. שתי האפשרויות שמביא הרמב״ן הן פרשנות מאוחרת שנועדה להסביר את השם.
רמב״ן על דברים 3:13:1 ↗אבן עזרא מפרש את רצף הדברים סביב תפילת משה
״הטעם וכבר התחננתי״
אבן עזרא מסביר את "ואתחנן" כלשון שחוזרת לאירוע שכבר התרחש. הוא קושר את תפילת משה לכך שבפסוקים הקודמים נזכר יהושע, ומבין שמשה מסביר מדוע יהושע עתיד להוביל את העם: משה עצמו כבר התחנן לעבור איתם, אך לא נענה. בפשט הפסוקים משה אכן עובר מן הציווי ליהושע אל תיאור תחינתו שלו. אבן עזרא מתמקד בסדר הזמנים ובקשר הספרותי שבין הדברים, ולא מוסיף אירוע חדש לסיפור.
אבן עזרא על דברים 3:23:1 ↗