פנינו ונסענו אל המדבר בדרך ים סוף, כפי שה׳ אמר לי, והקפנו את הר שעיר ימים רבים.
וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ (ס)דברים · פרק ב׳
הדרך סביב אדום ומואב והניצחון על סיחון
משה ממשיך לסקור את מסע ישראל במדבר. העם מקיף את הר שעיר ונצטווה שלא להילחם בבני עשו, במואב ובבני עמון, מפני שארצותיהם ניתנו להם. לאחר תום דור אנשי המלחמה ישראל עוברים את נחל ארנון, פונים אל סיחון מלך חשבון בבקשת מעבר בשלום, וכאשר הוא יוצא למלחמה הם מכים אותו וכובשים את ארצו.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברים ב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
המסע סביב שעיר והמעבר ליד בני עשו
ה׳ אמר לי:
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃הקפתם את ההר הזה מספיק זמן. פנו צפונה.
רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃צווה את העם ואמור להם: אתם עוברים בגבול אחיכם, בני עשו היושבים בשעיר. הם יפחדו מכם, ולכן היזהרו מאוד.
וְאֶת־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃אל תתגרו בהם, כי לא אתן לכם מארצם אפילו שטח קטן לדרוך עליו. את הר שעיר נתתי לעשו לנחלה.
אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃קנו מהם אוכל בכסף ואכלו, וגם מים קנו מהם בכסף ושתו.
אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃כי ה׳ אלוהיך בירך אותך בכל מעשה ידיך וידע את דרכך במדבר הגדול הזה. במשך ארבעים שנה ה׳ אלוהיך היה איתך, ולא חסר לך דבר.
כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃עברנו ליד אחינו בני עשו היושבים בשעיר, מן הדרך שבערבה, מאילת ומעציון גבר. משם פנינו ועברנו בדרך מדבר מואב.
וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר (ס) וַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃המעבר ליד מואב ותום דור אנשי המלחמה
ה׳ אמר לי: אל תצר על מואב ואל תפתח בהם מלחמה, כי לא אתן לך מארצם לנחלה. את ער נתתי לבני לוט לנחלה.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃בעבר ישבו שם האמים, עם גדול, רב וגבוה כמו הענקים.
הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃גם הם נחשבו לרפאים, כמו הענקים, והמואבים קראו להם אמים.
רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃בעבר ישבו החורים בשעיר. בני עשו ירשו אותם, השמידו אותם מפניהם והתיישבו במקומם, כפי שעשה ישראל בארץ נחלתו שה׳ נתן להם.
וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃קומו עכשיו ועברו את נחל זרד. וכך עברנו את נחל זרד.
עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל זָֽרֶד׃מן היציאה מקדש ברנע ועד שעברנו את נחל זרד עברו שלושים ושמונה שנה, עד שכל דור אנשי המלחמה תם מקרב המחנה, כפי שה׳ נשבע להם.
וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃גם יד ה׳ הייתה נגדם כדי להביא לכליונם מקרב המחנה, עד שתמו.
וְגַ֤ם יַד־יְהוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃כאשר כל אנשי המלחמה תמו למות מקרב העם,
וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃ (ס)המעבר ליד בני עמון והעמים שישבו באזור לפניהם
ה׳ דיבר אליי ואמר:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃היום אתה עובר את גבול מואב, ליד ער.
אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת־עָֽר׃כשתתקרב אל מול בני עמון, אל תצר עליהם ואל תתגר בהם, כי לא אתן לך מארץ בני עמון לנחלה. נתתי אותה לבני לוט לנחלה.
וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃גם הארץ הזאת נחשבת לארץ רפאים. בעבר ישבו בה רפאים, והעמונים קראו להם זמזומים.
אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃הם היו עם גדול, רב וגבוה כמו הענקים. ה׳ השמיד אותם מפני בני עמון, והעמונים ירשו אותם והתיישבו במקומם.
עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃כך עשה גם לבני עשו היושבים בשעיר: הוא השמיד מפניהם את החורי, והם ירשו אותם והתיישבו במקומם עד היום הזה.
כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃העווים, שישבו ביישובים עד עזה, הושמדו בידי הכפתורים שיצאו מכפתור, והכפתורים התיישבו במקומם.
וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתּ֔וֹר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃המלחמה בסיחון וכיבוש ארצו
קומו, צאו לדרך ועברו את נחל ארנון. ראה, נתתי בידך את סיחון האמורי, מלך חשבון, ואת ארצו. התחל לרשת אותה וצא נגדו למלחמה.
ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃מהיום אתחיל להטיל את הפחד והיראה ממך על העמים תחת כל השמים. כשהם ישמעו עליך, הם ירעדו ויחרדו מפניך.
הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃שלחתי שליחים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון בדברי שלום, ואמרתי:
וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃הרשה לי לעבור בארצך. אלך רק בדרך ולא אפנה ימינה או שמאלה.
אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃מכור לי אוכל בכסף ואוכל, ותן לי מים בכסף ואשתה. אני מבקש רק לעבור ברגל.
אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃כפי שעשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, עד שאעבור את הירדן אל הארץ שה׳ אלוהינו נותן לנו.
כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃על המילים
הפסוק אינו מפרט כאן באיזה מובן בני עשו והמואבים עשו כך; המפרשים דנים אם הכוונה למסחר, למעבר בדרך או לשניהם.
אבל סיחון מלך חשבון לא הסכים לתת לנו לעבור בארצו, כי ה׳ אלוהיך הקשה את רוחו ואימץ את לבבו כדי למסור אותו בידך, כפי שקרה ביום הזה.
וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)ה׳ אמר לי: ראה, התחלתי למסור לפניך את סיחון ואת ארצו. התחל לרשת את ארצו.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ׃סיחון וכל עמו יצאו לקראתנו למלחמה ביהץ.
וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃ה׳ אלוהינו מסר אותו לפנינו, והכינו אותו, את בניו ואת כל עמו.
וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בנו [בָּנָ֖יו] וְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ׃על המילים
במקור מופיע כתיב וקרי: "בנו [בניו]".
באותה תקופה כבשנו את כל עריו והחרמנו בכל עיר את האנשים, הנשים והילדים. לא השארנו שריד.
וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃רק את הבהמות לקחנו לעצמנו כשלל, יחד עם שלל הערים שכבשנו.
רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃מערוער שעל שפת נחל ארנון, ומהעיר שבנחל ועד הגלעד, לא הייתה עיר שהייתה חזקה מדי בשבילנו. את הכול מסר ה׳ אלוהינו לפנינו.
מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃רק אל ארץ בני עמון לא התקרבנו: לכל אזור נחל יבוק, לערי ההר ולכל מקום שה׳ אלוהינו ציווה שלא להתקרב אליו.
רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
המסע סביב שעיר והמעבר ליד בני עשו
וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ (ס)
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃
וְאֶת־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃
אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃
אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃
כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃
וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר (ס) וַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃
המעבר ליד מואב ותום דור אנשי המלחמה
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃
הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃
רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃
וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃
עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל זָֽרֶד׃
וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃
וְגַ֤ם יַד־יְהוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃
וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃ (ס)
המעבר ליד בני עמון והעמים שישבו באזור לפניהם
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת־עָֽר׃
וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃
אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃
עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃
כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתּ֔וֹר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃
המלחמה בסיחון וכיבוש ארצו
ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃
הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃
וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃
אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃
אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃
כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃
וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ׃
וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃
וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בנו [בָּנָ֖יו] וְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ׃
וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃
רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃
מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃
רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
משה ממשיך את סקירת הדרך במדבר ומתאר כיצד ישראל עוברים ליד עמים שארצם אינה מיועדת להם, לפני שהם מגיעים לעימות עם סיחון מלך חשבון. הציוויים מבחינים בבירור בין בני עשו, מואב ובני עמון, שאסור לישראל לקחת את ארצם, לבין ארץ סיחון שנמסרת לידיהם.
הקפת שעיר והציווי ביחס לבני עשו
ישראל מקיפים את הר שעיר ימים רבים עד שה׳ מצווה לפנות צפונה. בדרך הם עוברים בגבול בני עשו ונדרשים להיזהר, לא להתגרות בהם ולא לקחת מארצם. מזון ומים עליהם לקנות בכסף. משה מזכיר שבמשך ארבעים שנות המדבר ה׳ היה עם ישראל ולא חסר להם דבר.
המעבר ליד מואב
ה׳ אוסר לפתוח מלחמה במואב מפני שער ניתנה לבני לוט לנחלה. בתוך הסקירה נזכרים האמים, שישבו בארץ לפני המואבים ונחשבו לרפאים, וכן החורים שישבו בעבר בשעיר לפני שבני עשו ירשו את מקומם.
נחל זרד ותום הדור הקודם
ישראל עוברים את נחל זרד. משה מציין שעברו שלושים ושמונה שנה מקדש ברנע עד המעבר הזה, ובזמן הזה תמו מקרב המחנה אנשי המלחמה של הדור שעליו נשבע ה׳.
הציווי ביחס לבני עמון
לאחר תום אנשי המלחמה ה׳ מצווה את ישראל לעבור ליד גבול מואב ולהתקרב לאזור בני עמון בלי לצור עליהם ובלי להתגרות בהם. גם ארץ עמון ניתנה לבני לוט. הסקירה מזכירה את הרפאים שכונו בפי העמונים זמזומים ואת העמים שהוחלפו בעבר בידי עמים אחרים.
הציווי לצאת נגד סיחון
ישראל מצווים לעבור את נחל ארנון, וה׳ מודיע שסיחון מלך חשבון וארצו נמסרו לידיהם. משה שולח אל סיחון שליחים בדברי שלום ומבקש לעבור בארצו בדרך, לקנות אוכל ומים בכסף ולהמשיך אל הירדן.
סיחון מסרב ויוצא למלחמה
סיחון אינו מסכים להעביר את ישראל בארצו. הכתוב אומר שה׳ הקשה את רוחו ואימץ את לבבו כדי למסור אותו ביד ישראל. סיחון וכל עמו יוצאים למלחמה ביהץ, וה׳ מוסר אותם לפני ישראל.
כיבוש ארץ סיחון
ישראל כובשים את ערי סיחון, מחרימים את תושביהן ולוקחים את הבהמות ואת שלל הערים. הכיבוש משתרע מערוער ונחל ארנון ועד הגלעד. עם זאת, ישראל אינם מתקרבים לארץ בני עמון ולמקומות שה׳ אסר עליהם.
הפרק מציג מסע שבו ישראל נדרשים לכבד את הנחלות שניתנו לעשו ולבני לוט, ורק לאחר מכן לצאת למלחמה בסיחון, שאת ארצו ה׳ מוסר לידיהם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המדרש משווה בין משה לבין המרגלים בעניין הכניסה לארץ
״כטוב (קהלת שם), זה משה, שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא״
תנחומא בובר על פרשת אחרי מות דורש את דברי קהלת על כך שמקרה אחד מגיע לצדיק ולרשע. בתוך סדרה של דוגמאות הוא מציב את משה מול המרגלים: משה מתואר כ"טוב", והמרגלים כחוטאים, ובכל זאת שניהם לא נכנסו לארץ. :contentReference[oaicite:0]{index=0} הקשר לפסוק א׳ בפרקנו עקיף. הפסוק עצמו מתאר את פניית ישראל למדבר, את הדרך לכיוון ים סוף ואת ההקפה הממושכת של הר שעיר. הוא אינו מסביר כאן מדוע משה אינו נכנס לארץ, ולכן ההשוואה למרגלים שייכת לדרשת חז״ל ולא לפשט הפסוק.
תנחומא בובר, אחרי מות א׳:א׳ ↗התנחומא מרחיב את הציווי שלא להתגרות באדום
״רב לכם סוב את ההר הזה, ואת העם צו לאמר״
תנחומא בובר על דברים פותח בפסוקים ב׳–ד׳ ומרחיב מהם לדיון מאוחר יותר על היחסים עם אדום. המדרש מביא סיפור על יואב ודוד, ובתוכו טענה של בני אדום שישראל נצטוו שלא להתגרות בהם, לצד תשובה המבוססת על עצם המעבר בגבולם. בפשט הפרק הציווי פשוט ומיידי: ישראל צריכים לפנות צפונה, לעבור באזור בני עשו ולהיזהר מאוד. בפסוק הבא נאסר עליהם להתגרות בבני עשו מפני שהר שעיר ניתן לעשו. הסיפור על יואב ודוד הוא הרחבה מדרשית מתקופה אחרת.
תנחומא בובר, דברים ג׳:א׳ ↗המקור אינו מפרש את הציווי על ארץ עשו
״עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי, זֶה דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי״
במדבר רבה י״ד:א׳ הוא מדרש ארוך על קרבן נשיא אפרים ועל פסוקים מתהלים. בתוך הדרשות מופיעה גם אדום, בין השאר בדרשה על הביטוי "על אדום אשליך נעלי", והוא נקשר לדמויות ולאירועים שאינם שייכים למסע ישראל המתואר כאן. לכן הקשר לפסוק ה׳ בפרקנו אינו ישיר. פסוק ה׳ אומר לישראל שלא להתגרות בבני עשו ושלא לצפות לקבל אפילו חלק מארצם, מפני שהר שעיר ניתן לעשו לנחלה. אין במקור שסופק פירוש ישיר לציווי הזה.
במדבר רבה י״ד:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מבחין בין האיסור על מואב לבין האיסור על עמון
״לא אסר להם על מואב אלא מלחמה״
רש״י מדייק בלשון פסוק ט׳. לדבריו, לגבי מואב נאסר על ישראל להתגרות בהם במלחמה, אך האיסור אינו מנוסח כאיסור על כל צורה של התגרות. הוא משווה זאת ללשון החזקה יותר שנאמרת בהמשך על בני עמון: "אל תתגר בם". בפשט הפסוק עצמו נאמר לישראל שלא לצור את מואב ושלא להתגרות בהם מלחמה, מפני שארצם לא תינתן לישראל וער ניתנה לבני לוט. ההבחנה הרחבה יותר בין סוגי ההתגרות היא פירושו של רש״י.
רש״י על דברים 2:9:1 ↗רש״י מפרש את ההשוואה לבני עשו כמתייחסת למסחר
״לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים״
רש״י מסביר את דברי משה לסיחון "כאשר עשו לי בני עשו" באופן מצומצם. לדעתו, ההשוואה אינה אומרת שבני עשו הרשו לישראל לעבור בתוך ארצם, אלא שהם מכרו לישראל אוכל ומים בכסף. כך הוא מיישב את הפסוק עם הסירוב המוכר של מלך אדום למעבר. בפשט פסוק כ״ט הביטוי "כאשר עשו לי" אינו מפרט במדויק לאיזה חלק מן הבקשה הוא מתייחס. לכן ראוי לשמור את העמימות בתרגום עצמו ולהציג את דברי רש״י במסגרת הפרשנות.
רש״י על דברים 2:29:1 ↗הרמב״ן מסביר מה פירוש ארץ רפאים
״האמים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם״
הרמב״ן מפרש את הלשון "ארץ רפאים תחשב" כקביעה שהארץ והעמים שישבו בה השתייכו למרחב או לקבוצה שנקראו רפאים. הוא מסביר שגם האמים של מואב וגם הזמזומים של עמון נחשבו לרפאים, אף שהמואבים והעמונים קראו להם בשמות אחרים. בפשט פסוק כ׳ נאמר שארץ עמון נחשבה גם היא לארץ רפאים, שרפאים ישבו בה בעבר ושהעמונים קראו להם זמזומים. הרמב״ן מרחיב את היחס בין השמות ומציע לראות בהם שמות שונים לקבוצות מתוך מכלול רחב יותר.
רמב״ן על דברים 2:20:1 ↗אבן עזרא מפרש את ההשוואה לבני עשו כמעבר בדרך
״ולפי דעתי שפירושו על טעם בדרך בדרך נלך״
אבן עזרא דן באותו ביטוי שבפסוק כ״ט שבו דן גם רש״י, אבל מציע הבנה אחרת. לדעתו, "כאשר עשו לי בני עשו" מתייחס להליכה בדרך סביב אזור שעיר, ולא רק לקניית מזון ומים. הוא מבחין בין בני עשו שבאזור לבין מלך אדום שסירב לתת מעבר דרך מדינתו. כך נוצרה מחלוקת פרשנית על משמעות ההשוואה. הפסוק עצמו אינו מכריע במפורש אם ההשוואה מתייחסת למסחר, לדרך המעבר או ליותר מעניין אחד, ולכן אין צורך להכריע בכך בתרגום הפשוט.
אבן עזרא על דברים 2:29:1 ↗