בסוף כל שבע שנים עשה שמיטה.
מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃דברים · פרק טו׳
שמיטת חובות, פתיחת היד, שחרור עבד עברי ודיני הבכור
משה מצווה על שמיטת חובות בסוף שבע שנים ומזהיר שלא להימנע מהלוואה לעני מפני שנת השמיטה המתקרבת. הוא דורש לפתוח את היד לעני ולתת לו די מחסורו. בהמשך נקבע שעבד עברי או עברייה משתחררים בשנה השביעית ואינם נשלחים ריקם, ואם העבד בוחר להישאר בבית אדוניו נקבע לו מעמד מתמשך. בסיום הפרק באים דיני בכור הבקר והצאן, מום בבכור ואיסור אכילת דמו.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברים טו׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
שמיטת חובות והברכה המובטחת
כך נוהגת השמיטה: כל מי שהלווה לחברו ישמוט את החוב ולא ידרוש את התשלום מחברו ומאחיו, כי הוכרזה שמיטה לה׳.
וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהוָֽה׃מן הנוכרי תוכל לדרוש את החוב, אבל את מה שאחיך חייב לך תשמוט.
אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃לא יהיה בך אביון, כי ה׳ יברך אותך בארץ שה׳ אלוהיך נותן לך כנחלה לרשת אותה.
אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃הדבר תלוי בכך שתשמע בקול ה׳ אלוהיך ותשמור לקיים את כל המצווה הזאת שאני מצווה אותך היום.
רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃כי ה׳ אלוהיך יברך אותך כפי שאמר לך. אתה תלווה לעמים רבים ולא תצטרך ללוות מהם, ותמשול בעמים רבים והם לא ימשלו בך.
כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃ (ס)פתיחת היד לעני גם סמוך לשמיטה
אם יהיה ביניכם אביון, אחד מאחיך באחת מעריך בארץ שה׳ אלוהיך נותן לך, אל תקשיח את לבך ואל תסגור את ידך מפני אחיך האביון.
כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃פתח לו את ידך והלווה לו כפי הצורך, די למה שחסר לו.
כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃היזהר שלא תחשוב מחשבה רעה: שנת השבע, שנת השמיטה, כבר קרובה, ולכן תסתכל בעין רעה על אחיך האביון ולא תיתן לו. אם הוא יקרא עליך אל ה׳, יהיה בך חטא.
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃תן לו, ואל תצטער בלבך כשאתה נותן לו, כי בגלל הדבר הזה ה׳ אלוהיך יברך אותך בכל מעשיך ובכל מה שאתה עושה.
נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃כי תמיד יהיו אביונים בארץ. לכן אני מצווה אותך לפתוח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך.
כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (ס)שחרור עבד עברי והענקה בצאתו
אם אחיך העברי או העברייה יימכרו לך ויעבדו אותך שש שנים, בשנה השביעית שלח אותם חופשיים ממך.
כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ׃כאשר אתה משלח אותו חופשי ממך, אל תשלח אותו בידיים ריקות.
וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם׃הענק לו מצאנך, מגורנך ומיקבך. מן הברכה שה׳ אלוהיך נתן לך, תן לו.
הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ׃זכור שהיית עבד בארץ מצרים וה׳ אלוהיך פדה אותך. לכן אני מצווה אותך היום על הדבר הזה.
וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם׃אם הוא יאמר לך: איני רוצה לצאת ממך, כי אני אוהב אותך ואת ביתך וטוב לי איתך,
וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ׃קח את המרצע, נקב את אוזנו אל הדלת, והוא יהיה לך עבד עולם. כך תעשה גם לאמתך.
וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַאֲמָתְךָ֖ תַּעֲשֶׂה־כֵּֽן׃על המילים
"עבד עולם" מתפרש במסורת הפרשנית באופנים שונים; פירוש רש״י מובא ביחידת הלימוד.
אל תתקשה לשלח אותו חופשי ממך, כי במשך שש שנים הוא עבד אותך בשווי כפול משכר שכיר, וה׳ אלוהיך יברך אותך בכל מה שתעשה.
לֹא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ (פ)קדושת הבכור, מום ואיסור הדם
כל זכר בכור שייוולד בבקרך ובצאנך הקדש לה׳ אלוהיך. אל תעבוד בבכור שורך ואל תגז את בכור צאנך.
כָּֽל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ׃אכול אותו לפני ה׳ אלוהיך, שנה בשנה, במקום שה׳ יבחר, אתה וביתך.
לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֤יךָ תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ׃אם יהיה בו מום, כמו צליעה או עיוורון, או כל מום חמור אחר, אל תזבח אותו לה׳ אלוהיך.
וְכִֽי־יִהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֙חַ֙ א֣וֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מ֣וּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ׃אכול אותו בעריך. גם הטמא וגם הטהור יאכלו ממנו יחד, כפי שאוכלים צבי ואייל.
בִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּאכֲלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃על המילים
"טמא" ו"טהור" כאן הם מצבים פולחניים.
רק את דמו אל תאכל. שפוך אותו על הארץ כמו מים.
רַ֥ק אֶת־דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
שמיטת חובות והברכה המובטחת
מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃
וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהוָֽה׃
אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃
אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃
כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃ (ס)
פתיחת היד לעני גם סמוך לשמיטה
כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃
כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃
נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃
כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (ס)
שחרור עבד עברי והענקה בצאתו
כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ׃
וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם׃
הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ׃
וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם׃
וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ׃
וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַאֲמָתְךָ֖ תַּעֲשֶׂה־כֵּֽן׃
לֹא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ (פ)
קדושת הבכור, מום ואיסור הדם
כָּֽל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ׃
לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֤יךָ תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ׃
וְכִֽי־יִהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֙חַ֙ א֣וֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מ֣וּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
בִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּאכֲלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃
רַ֥ק אֶת־דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מסדיר ארבעה תחומים הקשורים לחיים הכלכליים והחברתיים של ישראל: שמיטת חובות בסוף שבע שנים, החובה לסייע לעני גם כאשר שנת השמיטה קרובה, שחרור עבד עברי לאחר שש שנות עבודה והענקה לו בצאתו, ולבסוף דיני בכור הבקר והצאן.
שמיטת חובות בסוף שבע שנים
בסוף שבע שנים יש לקיים שמיטה. מלווה אינו דורש מאחיו את החוב, בעוד שהפסוק מבחין בין אח לבין נוכרי. הברכה בארץ מוצגת כתלויה בשמיעה בקול ה׳ ובשמירת המצווה.
לא לסגור את היד בפני האביון
אם יש אביון באחת הערים, אסור להקשיח את הלב או לסגור את היד. יש לפתוח את היד ולהלוות לו לפי מחסורו. הקרבה לשנת השמיטה אינה סיבה להימנע מן הנתינה, והימנעות כזאת מתוארת כחטא.
העניים לא ייעלמו מן הארץ
משה אומר שלא יחדל אביון מן הארץ, ולכן חוזר הציווי לפתוח את היד לאח, לעני ולאביון.
שחרור עבד עברי והענקה
עבד עברי או עברייה עובדים שש שנים ומשתחררים בשנה השביעית. אין לשלח אותם ריקם, אלא לתת להם מן הצאן, הגורן והיקב מתוך הברכה שקיבל האדון. הציווי נקשר לזיכרון העבדות במצרים ולפדיון ישראל.
אם העבד מבקש להישאר
אם העבד אומר שאינו רוצה לצאת מפני שהוא אוהב את האדון ואת ביתו וטוב לו שם, האדון לוקח מרצע ונוקב את אוזנו אל הדלת. הוא נעשה עבד עולם, והוראה מקבילה ניתנת גם ביחס לאמה.
לא להצטער על השחרור
אין לראות בשחרור העבד הפסד קשה, מפני שהוא עבד שש שנים בערך המתואר ככפול משכר שכיר. הפסוק מסיים בהבטחה שה׳ יברך את האדם בכל אשר יעשה.
קדושת בכור הבקר והצאן
כל זכר בכור בבקר ובצאן מוקדש לה׳. אסור לעבוד בבכור השור או לגזוז את בכור הצאן. הוא נאכל לפני ה׳ במקום שה׳ יבחר.
בכור בעל מום ואיסור הדם
בכור שיש בו מום חמור אינו נזבח לה׳. מותר לאכול אותו בערים גם לטמא וגם לטהור, כפי שאוכלים צבי ואייל, אך את דמו אסור לאכול ויש לשפוך אותו על הארץ כמו מים.
הפרק קושר בין מחזורי זמן קבועים לבין אחריות כלכלית וחברתית: חובות נשמטים, העני אינו נדחה בגלל השמיטה המתקרבת, העבד משתחרר עם רכוש, והבכור נשמר לדינים המיוחדים לו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המכילתא שסופקה אינה מפרשת את שמיטת הכספים
״את חג המצות תשמור״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי עוסקת בקטע שסופק בחג המצות, בחודש האביב, בפסח ובחובת הראייה. היא מזכירה פסוק מספר דברים במסגרת דיון בזמן הפסח, אך אינה מפרשת את שמיטת החובות שבפתיחת הפרק. :contentReference[oaicite:0]{index=0} לכן הקשר לפסוק א׳ כאן עקיף או כנראה לא תואם. פסוק א׳ בפרקנו עוסק במפורש בשמיטה בסוף שבע שנים. אין במקור שסופק הסבר לדין הכספי הזה, ולכן אין לייחס לו פירוש שאינו נמצא בו.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי כ״ג:ט״ו ↗הספרא מבחין בין שמיטת כספים לשחרור ביובל
״שביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים״
הספרא משווה בין שנת השמיטה לבין היובל ומדגיש שכל אחת פועלת בתחום אחר. לפי הדרשה, השביעית משמטת כספים אך אינה מוציאה עבדים, ואילו היובל מוציא עבדים ואינו משמט כספים. הדרשה בונה את ההבחנה באמצעות השוואה בין הפסוקים. בפשט פסוק ב׳ בפרקנו נאמר שבעל חוב משמט את תביעתו מאחיו מפני שהוכרזה שמיטה לה׳. ההבחנה המפורשת בין דיני השביעית לדיני היובל היא הסבר הלכתי של חז״ל ואינה מפורטת בפסוק עצמו.
ספרא, בהר, פרק ג ו׳ ↗הספרי מצמצם את השמיטה לחוב שביד המלווה
״המלוה על המשכון אין משמט״
ספרי דברים דורש את הביטוי "ואשר יהיה לך את אחיך" ומבחין בין חוב המצוי בידי המלווה לבין מצב שבו דבר של האח נמצא בידו כמשכון. מכאן הוא מסיק שמלווה שיש בידו משכון אינו נשמט באותה צורה. בפשט פסוק ג׳ נאמר שאת הנוכרי אפשר לגוש, ואילו את מה שיש לך אצל אחיך יש לשמוט. הדין המיוחד של הלוואה על משכון אינו מפורש בפסוק, אלא נלמד בידי חז״ל מן הניסוח.
ספרי דברים קי״ג:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מפנה להבטחת ברכה במקום אחר
״כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר״
רש״י שואל היכן כבר נאמרה ההבטחה "כאשר דבר לך" שבפסוק ו׳. הוא מפנה לברכות המופיעות בהמשך ספר דברים, ובהן "ברוך אתה בעיר". כך הוא קורא את פסוקנו כחלק ממערכת רחבה יותר של הבטחות ברכה. בפשט פסוק ו׳ נאמר שה׳ מברך את ישראל כפי שכבר דיבר להם, ושבעקבות זאת הם ילוו לעמים רבים ולא יהיו תלויים בהלוואה מהם. הזיהוי המדויק של ההבטחה הקודמת הוא פירושו של רש״י.
רש״י על דברים 15:6:1 ↗רש״י מפרש עבד עולם עד היובל
״הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל״
רש״י שואל אם הביטוי "עבד עולם" בפסוק י״ז מתאר עבדות ללא סוף. הוא משווה את הפסוק לדין היובל בספר ויקרא, שבו נאמר שאדם שב אל משפחתו, ומסיק ש"עולם" כאן מוגבל עד היובל. בפשט הפסוק עצמו נאמר שלאחר רציעת האוזן העבד יהיה "עבד עולם". הפסוק בפרקנו אינו מגדיר את משך התקופה. ההגבלה עד היובל נובעת מן הקריאה המשולבת של רש״י עם מקור אחר בתורה.
רש״י על דברים 15:17:1 ↗הרמב״ן מרחיב את החובה כלפי עניי הארץ
״לאחיך העני ולכל אביוני ארצך״
הרמב״ן מפרש את לשון פסוק י״א כך שהציווי לפתוח את היד אינו נעצר באח מסוים, אלא כולל את העני ואת כלל אביוני הארץ. הוא מזכיר גם מדרש שמסדר סדרי קדימה, ובהמשך מחבר את הפרשה לדיני שחרור העבד ולהענקה. בפשט הפסוק משה אומר שלא יחדל אביון מן הארץ ולכן מצווה לפתוח את היד "לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך". הרמב״ן מדגיש שהניסוח מרחיב את האחריות אל כלל הנזקקים הנזכרים בפסוק.
רמב״ן על דברים 15:11:2 ↗אבן עזרא קורא את וברכך כהבטחה לעתיד
״וברכך. פועל עתיד ולא עבר״
אבן עזרא מתייחס לצורת הפועל "וברכך" בפסוק י״ח. הוא מדגיש שיש להבין אותה כפועל בעתיד ולא כתיאור של ברכה שכבר התרחשה. לדבריו, צורת הפועל עצמה יכולה להתפרש לפי ההקשר, והמקום במשפט קובע כאן את הזמן. בפשט הפסוק משה מצווה שלא יהיה קשה בעיני האדון לשלח את העבד חופשי, ומסיים בכך שה׳ יברך אותו בכל אשר יעשה. פירוש אבן עזרא תומך בקריאה של הברכה כהבטחה הבאה בעקבות המעשה.
אבן עזרא על דברים 15:18:3 ↗