אתם בנים לה׳ אלוהיכם. אל תפצעו את עצמכם ואל תעשו קרחת בין עיניכם בגלל אדם שמת.
בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃דברים · פרק יד׳
עם קדוש: מאכלים מותרים ואסורים, מעשר ודאגה לנזקקים
משה מזכיר לישראל שהם בנים לה׳ ועם קדוש, ואוסר מנהגי אבל מסוימים. הוא מפרט אילו בהמות, יצורי מים ועופות מותרים באכילה ואילו אסורים, אוסר אכילת נבלה ובישול גדי בחלב אמו, ולאחר מכן מצווה להפריש מעשר מן היבול. את המעשר אוכלים במקום שה׳ יבחר, ואם הדרך רחוקה אפשר להמיר אותו בכסף. אחת לשלוש שנים המעשר נשאר בערים כדי שהלוי, הגר, היתום והאלמנה יאכלו וישבעו.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברים יד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
בנים לה׳ ועם קדוש
כי אתה עם קדוש לה׳ אלוהיך, ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים שעל פני האדמה.
כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהוָ֗ה לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (ס)על המילים
"עם סגולה" הוא ביטוי מקראי לעם שנבחר להיות שייך לה׳ באופן מיוחד.
בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה
אל תאכל שום דבר שנאסר כאן כתועבה.
לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל־תּוֹעֵבָֽה׃אלה הבהמות שתאכלו: שור, שה מן הכבשים ושה מן העיזים.
זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים׃וכן אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר.
אַיָּ֥ל וּצְבִ֖י וְיַחְמ֑וּר וְאַקּ֥וֹ וְדִישֹׁ֖ן וּתְא֥וֹ וָזָֽמֶר׃על המילים
שמות אחדים ברשימה הם שמות מקראיים של בעלי חיים, וזיהוים המדויק אינו מפורט כאן.
מותר לכם לאכול כל בהמה שפרסתה מפוצלת לשתי פרסות ושמעלה גרה.
וְכָל־בְּהֵמָ֞ה מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ שְׁתֵּ֣י פְרָס֔וֹת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃אבל אל תאכלו את הגמל, הארנבת והשפן. הם מעלים גרה אבל אין להם פרסה מפוצלת, ולכן הם טמאים לכם.
אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל וְאֶת־הָאַרְנֶ֨בֶת וְאֶת־הַשָּׁפָ֜ן כִּֽי־מַעֲלֵ֧ה גֵרָ֣ה הֵ֗מָּה וּפַרְסָה֙ לֹ֣א הִפְרִ֔יסוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃על המילים
"טמא" כאן הוא סיווג מקראי הקובע שאסור לאכול את בעל החיים.
גם החזיר טמא לכם, מפני שיש לו פרסה מפוצלת אבל הוא אינו מעלה גרה. אל תאכלו מבשרם ואל תיגעו בנבלתם.
וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֥ה הוּא֙ וְלֹ֣א גֵרָ֔ה טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֥א תִגָּֽעוּ׃ (ס)מכל מה שבמים תאכלו כל בעל חיים שיש לו סנפיר וקשקשת.
אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֧ל אֲשֶׁר־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ׃אל תאכלו כל בעל חיים במים שאין לו סנפיר וקשקשת. הוא טמא לכם.
וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ס)מותר לכם לאכול כל ציפור טהורה.
כָּל־צִפּ֥וֹר טְהֹרָ֖ה תֹּאכֵֽלוּ׃ואלה העופות שלא תאכלו: הנשר, הפרס והעוזנייה,
וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תֹאכְל֖וּ מֵהֶ֑ם הַנֶּ֥שֶׁר וְהַפֶּ֖רֶס וְהָֽעָזְנִיָּֽה׃הראה, האיה והדיה למיניה,
וְהָרָאָה֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃וכל עורב למינו,
וְאֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃בת היענה, התחמס, השחף והנץ למינהו,
וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃הכוס, הינשוף והתנשמת,
אֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַיַּנְשׁ֖וּף וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃הקאת, הרחמה והשלך,
וְהַקָּאָ֥ת וְאֶֽת־הָרָחָ֖מָה וְאֶת־הַשָּׁלָֽךְ׃החסידה, האנפה למינה, הדוכיפת והעטלף.
וְהַ֣חֲסִידָ֔ה וְהָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְהַדּוּכִיפַ֖ת וְהָעֲטַלֵּֽף׃כל שרץ העוף טמא לכם, ואין לאכול אותו.
וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם לֹ֖א יֵאָכֵֽלוּ׃על המילים
"שרץ העוף" הוא מונח מקראי לקבוצה של יצורים מעופפים.
מותר לכם לאכול כל עוף טהור.
כָּל־ע֥וֹף טָה֖וֹר תֹּאכֵֽלוּ׃נבלה ואיסור בישול גדי בחלב אמו
אל תאכלו כל נבלה. תנו אותה לגר שבעריכם והוא יאכל אותה, או מכרו אותה לנוכרי, כי אתה עם קדוש לה׳ אלוהיך. אל תבשל גדי בחלב אמו.
לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (פ)המעשר במקום שה׳ יבחר
הפרש מעשר מכל תבואת זרעך שיוצאת מן השדה בכל שנה.
עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃אכול לפני ה׳ אלוהיך, במקום שיבחר לשכן שם את שמו, את מעשר דגנך, תירושך ויצהרך ואת בכורות בקרך וצאנך, כדי שתלמד לירא את ה׳ אלוהיך כל הימים.
וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֮ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים׃אם הדרך תהיה ארוכה מדי בשבילך ולא תוכל לשאת את המעשר, מפני שהמקום שה׳ אלוהיך יבחר לשים בו את שמו רחוק ממך, כאשר ה׳ אלוהיך יברך אותך,
וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַ֘ל שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃המר אותו בכסף, קח את הכסף איתך ולך אל המקום שה׳ אלוהיך יבחר.
וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃השתמש בכסף לכל מה שתרצה: בקר, צאן, יין, שכר או כל דבר שתרצה. אכול שם לפני ה׳ אלוהיך ושמח, אתה ובני ביתך.
וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃על המילים
"שכר" הוא משקה משכר הנזכר במקרא.
אל תעזוב את הלוי שבעריך, כי אין לו חלק ונחלה איתך.
וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ׃ (ס)מעשר השנה השלישית ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה
בסוף כל שלוש שנים הוצא את כל מעשר תבואתך של אותה שנה והנח אותו בעריך.
מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃אז יבואו הלוי, שאין לו חלק ונחלה איתך, והגר, היתום והאלמנה שבעריך. הם יאכלו וישבעו, כדי שה׳ אלוהיך יברך אותך בכל מעשה ידך.
וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
בנים לה׳ ועם קדוש
בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃
כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהוָ֗ה לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (ס)
בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה
לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל־תּוֹעֵבָֽה׃
זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים׃
אַיָּ֥ל וּצְבִ֖י וְיַחְמ֑וּר וְאַקּ֥וֹ וְדִישֹׁ֖ן וּתְא֥וֹ וָזָֽמֶר׃
וְכָל־בְּהֵמָ֞ה מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ שְׁתֵּ֣י פְרָס֔וֹת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃
אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל וְאֶת־הָאַרְנֶ֨בֶת וְאֶת־הַשָּׁפָ֜ן כִּֽי־מַעֲלֵ֧ה גֵרָ֣ה הֵ֗מָּה וּפַרְסָה֙ לֹ֣א הִפְרִ֔יסוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃
וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֥ה הוּא֙ וְלֹ֣א גֵרָ֔ה טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֥א תִגָּֽעוּ׃ (ס)
אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֧ל אֲשֶׁר־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ׃
וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ס)
כָּל־צִפּ֥וֹר טְהֹרָ֖ה תֹּאכֵֽלוּ׃
וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תֹאכְל֖וּ מֵהֶ֑ם הַנֶּ֥שֶׁר וְהַפֶּ֖רֶס וְהָֽעָזְנִיָּֽה׃
וְהָרָאָה֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃
וְאֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃
וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃
אֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַיַּנְשׁ֖וּף וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃
וְהַקָּאָ֥ת וְאֶֽת־הָרָחָ֖מָה וְאֶת־הַשָּׁלָֽךְ׃
וְהַ֣חֲסִידָ֔ה וְהָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְהַדּוּכִיפַ֖ת וְהָעֲטַלֵּֽף׃
וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם לֹ֖א יֵאָכֵֽלוּ׃
כָּל־ע֥וֹף טָה֖וֹר תֹּאכֵֽלוּ׃
נבלה ואיסור בישול גדי בחלב אמו
לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (פ)
המעשר במקום שה׳ יבחר
עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃
וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֮ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים׃
וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַ֘ל שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃
וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃
וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ׃ (ס)
מעשר השנה השלישית ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה
מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃
וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מחבר בין היות ישראל בנים לה׳ ועם קדוש לבין כללים מעשיים בתחומי אבל, אכילה ומעשרות. חלקו הראשון מפרט אילו בעלי חיים מותרים ואסורים באכילה, וחלקו השני עוסק בהפרשת מעשר, באכילתו במקום שה׳ יבחר ובדאגה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה.
בנים לה׳ ועם קדוש
ישראל מתוארים כבנים לה׳ וכעם קדוש שנבחר להיות עם סגולה. משום כך נאסרים עליהם פציעת הגוף ועשיית קרחת בין העיניים כחלק מן האבל על המת.
בהמות מותרות ואסורות
נאסרת אכילת דבר המוגדר כתועבה, ולאחר מכן נמסרת רשימה של בהמות וחיות שמותר לאכול. הכלל לבהמות הוא פרסה מפוצלת והעלאת גרה. הגמל, הארנבת והשפן חסרים את סימן הפרסה, והחזיר חסר את העלאת הגרה, ולכן הם אסורים.
בעלי חיים שבמים
מבין בעלי החיים שבמים מותר לאכול את מי שיש לו סנפיר וקשקשת. מי שאין לו את שני הסימנים האלה מוגדר טמא ואסור באכילה.
עופות ושרץ העוף
מותר לאכול ציפור טהורה, ולאחר מכן מופיעה רשימה מפורטת של עופות שאסור לאכול. גם שרץ העוף מוגדר טמא ואסור באכילה, ואילו עוף טהור מותר.
נבלה וגדי בחלב אמו
ישראל מצווים שלא לאכול נבלה. אפשר לתת אותה לגר שבערים או למכור אותה לנוכרי. הפסוק מזכיר שוב את קדושת ישראל ומסיים באיסור לבשל גדי בחלב אמו.
מעשר שנתי במקום הנבחר
יש להפריש מעשר מכל תבואת השדה בכל שנה ולאכול את מעשר הדגן, התירוש והיצהר, לצד בכורות הבקר והצאן, לפני ה׳ במקום שהוא יבחר. הדבר נקשר ללימוד יראת ה׳.
כאשר הדרך רחוקה
אם המקום שה׳ יבחר רחוק מכדי לשאת אליו את המעשר, אפשר להמיר את המעשר בכסף ולקחת את הכסף למקום הנבחר. שם אפשר לקנות בו בקר, צאן, יין, שכר או דבר אחר שרוצים, לאכול ולשמוח עם בני הבית.
לא לעזוב את הלוי
לצד השמחה מן המעשר באה הוראה מפורשת שלא לעזוב את הלוי שבערים, מפני שאין לו חלק ונחלה עם שאר ישראל.
המעשר של השנה השלישית
בסוף כל שלוש שנים יש להניח בערים את מעשר התבואה של אותה שנה. הלוי, הגר, היתום והאלמנה באים ואוכלים ממנו עד שובע, והדבר נקשר לברכת ה׳ במעשה הידיים.
הפרק מגדיר קדושה באמצעות הרגלי אבל ואכילה, ומחבר את מצוות המעשר הן לעבודת ה׳ במקום הנבחר והן לפרנסה של מי שאין להם נחלה או תמיכה מספקת בתוך הקהילה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
במדבר רבה דורש את הכינוי בנים
״תְּנָה בְנִי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים״
במדבר רבה משתמש במילים "בנים אתם לה׳ אלוהיכם" כדי לפרש פסוק ממשלי הפונה אל "בני". המדרש מזהה את ישראל כבנים וממשיך לקשור את הלב והעיניים לשמירת דרכי ה׳ ולהתרחקות מעבודת אלילים. :contentReference[oaicite:0]{index=0} בפשט פסוק א׳ הכינוי "בנים" משמש כהקדמה לשני איסורי אבל: לא להתגודד ולא לעשות קרחה בין העיניים למת. הקשרים שמפתח המדרש למשלי, ללב, לעיניים ולעבודה זרה הם הרחבה של חז״ל ואינם חלק מן הציווי הישיר בפסוק.
במדבר רבה י׳:ב׳ ↗במדבר רבה קושר את בחירת ישראל לקרבן נשיא אשר
״וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה״
במדבר רבה עוסק בקרבנות הנשיאים ומסביר את קרבנו של נשיא אשר באמצעות שמו של השבט ובאמצעות בחירת ישראל. בתוך הדרשה הוא מצטט את פסוק ב׳ מפרקנו כדי להדגיש שהקדוש ברוך הוא בחר בישראל מכל האומות להיות לו לעם סגולה. בפשט פסוק ב׳ הבחירה בישראל ניתנת כסיבה לכך שהם עם קדוש לה׳. הפרטים על נשיא אשר, משמעות שמו והסמלים שבקרבנו שייכים למדרש ואינם חלק מן ההסבר הישיר של הפרק.
במדבר רבה י״ד:י׳ ↗פרקי דרבי אליעזר עוסק ביצורים טמאים באופן כללי
״וְהוֹצִיא מִן הָאָרֶץ מִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, כֻּלָּם טְמֵאִים.״
פרקי דרבי אליעזר מתאר בקטע שסופק בריאה של שקצים ורמשים מן הארץ ומגדיר אותם כטמאים. הדיון עוסק במקורם ובחזרתם אל העפר, ולא בדיני האכילה המפורטים בדברים י״ד. לכן הקשר לפסוק ג׳ עקיף בלבד. פסוק ג׳ אומר בקיצור "לא תאכל כל תועבה", והפסוקים שאחריו מפרטים את בעלי החיים המותרים והאסורים. המקור שסופק אינו מפרש את הביטוי "כל תועבה" ואינו מספק רשימה מקבילה לזו שבפרק.
פרקי דרבי אליעזר י״א:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מסביר את השסועה כבעל חיים מסוים
״השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות״
רש״י קורא את המילה "השסועה" לא רק כתיאור של פרסה שסועה, אלא כשם של בריה מסוימת שיש לה, לפי דבריו, שני גבים ושתי שדרות. הוא מוסיף בשם חז״ל שהחזרה על דיני בעלי החיים בספר דברים כוללת פרטים שלא נאמרו באותו אופן בתורת כהנים. בפשט פסוק ז׳ הרשימה מתמקדת בגמל, בארנבת ובשפן, שמעלים גרה אך אינם מפריסים פרסה כפי שנדרש. הזיהוי המיוחד של "השסועה" כבריה הוא פירושו של רש״י ואינו מוכרח מן התרגום הפשוט של הפסוק.
רש״י על דברים 14:7:1 ↗רש״י קושר את המעשר לשמירת התבואה
״לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן״
רש״י שואל מה הקשר בין איסור בישול גדי בחלב אמו שבסוף פסוק כ״א לבין מצוות המעשר שפותחת מיד אחריו. הוא מביא דרשה שלפיה אי־הפרשת מעשרות כראוי עלולה להביא לפגיעה בתבואה עוד לפני שהיא מבשילה, ולכן סמיכות הנושאים מלמדת על הקשר ביניהם. בפשט פסוק כ״ב עומד בפני עצמו ומצווה להפריש מעשר מכל תבואת הזרע היוצאת מן השדה בכל שנה. הסבר הפגיעה בתבואה והרוח המשדפת הוא מדרש שמביא רש״י, ואינו נאמר בפרק עצמו.
רש״י על דברים 14:22:1 ↗הרמב״ן מציע טעם של קדושה ורחמים לאיסור בשר בחלב
״כי עם קדוש אתה לה' אלהיך דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו״
הרמב״ן מחבר בין האמירה "כי עם קדוש אתה לה׳ אלוהיך" לבין האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו". הוא מציע שהאיסור קשור לקדושה במאכלים, או לכך שישראל אינם אמורים לנהוג באכזריות באמצעות בישול הבן בחלב אמו. בהמשך הוא דן גם בהיקף ההלכתי של האיסור. בפשט פסוק כ״א מציב את שני המשפטים זה לצד זה אך אינו מפרש את טעם האיסור. הקדושה והרחמים הם הסברים פרשניים שמציע הרמב״ן, ולכן אין להציג אותם כטעם מפורש של הכתוב.
רמב״ן על דברים 14:21:1 ↗אבן עזרא מסייג את אכילת הבכורות
״ובכורות בקרך. יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כאשר פירשתי:״
אבן עזרא מתעכב על אזכור בכורות הבקר והצאן בפסוק כ״ג. הוא מבהיר שאין להבין מן הלשון שכל אדם מישראל אוכל את הבכורות באופן אישי, אלא שהאכילה שייכת למי שראוי לאכול אותם, כפי שכבר הסביר במקום אחר. בפשט הפסוק נזכרים יחד מעשר הדגן, התירוש והיצהר ובכורות הבקר והצאן, והאכילה ממוקמת לפני ה׳ במקום הנבחר. ההגדרה מי בדיוק רשאי לאכול כל חלק היא רובד פרשני והלכתי שאבן עזרא מוסיף.
אבן עזרא על דברים 14:23:1 ↗