שמרו וקיימו את כל מה שאני מצווה אתכם. אל תוסיפו עליו ואל תגרעו ממנו.
אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ׃ (פ)דברים · פרק יג׳
נביא מסית, מסית בסתר ועיר שהודחה לעבודת אלוהים אחרים
משה מצווה את ישראל לשמור במדויק את מה שנצטוו, בלי להוסיף ובלי לגרוע. הוא מתאר שלושה מצבים של הסתה לעבודת אלוהים אחרים: נביא או חולם חלום שמציג אות או מופת, אדם קרוב שמסית בסתר, ועיר שתושביה הודחו לעבודת אלוהים אחרים. בכל מקרה נקבע כיצד להגיב, ובמקרה של עיר נדרשת תחילה בדיקה יסודית לפני ביצוע העונש.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברים יג׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
לא להוסיף ולא לגרוע מן הציווי
נביא או חולם חלום שמסית לעבודת אלוהים אחרים
אם יקום בקרבך נביא או אדם שחולם חלום וייתן לך אות או מופת,
כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃ואם האות או המופת שעליו דיבר אכן יתקיים, והוא יאמר: נלך אחרי אלוהים אחרים שלא הכרת ונעבוד אותם,
וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם׃אל תשמע לדברי הנביא ההוא או חולם החלום ההוא, כי ה׳ אלוהיכם מנסה אתכם כדי לדעת אם אתם אוהבים את ה׳ אלוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם.
לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃לכו אחרי ה׳ אלוהיכם, יראו אותו, שמרו את מצוותיו, שמעו בקולו, עבדו אותו ודבקו בו.
אַחֲרֵ֨י יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֺתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן׃הנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת, מפני שדיבר דברי מרד נגד ה׳ אלוהיכם, שהוציא אתכם מארץ מצרים ופדה אותך מבית עבדים, וניסה להדיח אותך מן הדרך שה׳ אלוהיך ציווה אותך ללכת בה. כך תבער את הרע מקרבך.
וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְהוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃קרוב או חבר שמסית בסתר
אם אחיך בן אמך, בנך, בתך, אשת חיקך או חברך הקרוב אליך כנפשך יסית אותך בסתר ויאמר: נלך ונעבוד אלוהים אחרים שאתה ואבותיך לא הכרתם,
כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ׃מאלוהי העמים שסביבכם, בין שהם קרובים אליך ובין שהם רחוקים ממך, מקצה הארץ ועד קצה הארץ,
מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃אל תסכים לו ואל תשמע אליו. אל תחוס עליו, אל תחמול עליו ואל תסתיר את מעשהו.
לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו׃המת אותו. ידך תהיה הראשונה נגדו כדי להמיתו, ואחריה יד כל העם.
כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה׃סקול אותו באבנים עד שימות, מפני שביקש להדיח אותך מעל ה׳ אלוהיך, שהוציא אותך מארץ מצרים מבית עבדים.
וּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃כל ישראל ישמעו וייראו, ולא יוסיפו לעשות דבר רע כזה בקרבך.
וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ (ס)עיר שהודחה לעבודת אלוהים אחרים
אם תשמע על אחת הערים שה׳ אלוהיך נותן לך לשבת בה,
כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע בְּאַחַ֣ת עָרֶ֗יךָ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֛ לָשֶׁ֥בֶת שָׁ֖ם לֵאמֹֽר׃שאנשים בני בליעל מקרבך יצאו והדיחו את תושבי עירם באומרם: נלך ונעבוד אלוהים אחרים שלא הכרתם,
יָצְא֞וּ אֲנָשִׁ֤ים בְּנֵֽי־בְלִיַּ֙עַל֙ מִקִּרְבֶּ֔ךָ וַיַּדִּ֛יחוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹ֑ר נֵלְכָ֗ה וְנַעַבְדָ֛ה אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְדַעְתֶּֽם׃על המילים
"בני בליעל" הוא כינוי מקראי שלילי לאנשים המתוארים כאן כמסיתים.
דרוש, חקור ושאל היטב. אם יתברר שהדבר אמת ונכון ושהתועבה הזאת אכן נעשתה בקרבך,
וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ׃הכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. החרם את העיר, את כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב.
הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר ההוא [הַהִ֖יא] לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃על המילים
במקור מופיע כתיב וקרי: "ההוא [ההיא]".
אסוף את כל שללה אל רחבת העיר, ושרוף באש את העיר ואת כל שללה בשלמות לה׳ אלוהיך. היא תהיה תל עולם ולא תיבנה עוד.
וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֮ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד׃אל תיקח לידך דבר מן החרם, כדי שה׳ ישוב מחרון אפו, ייתן לך רחמים, ירחם עליך וירבה אותך כפי שנשבע לאבותיך.
וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם לְמַעַן֩ יָשׁ֨וּב יְהוָ֜ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃כך יהיה אם תשמע בקול ה׳ אלוהיך, תשמור את כל מצוותיו שאני מצווה אותך היום ותעשה את הישר בעיני ה׳ אלוהיך.
כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
לא להוסיף ולא לגרוע מן הציווי
אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ׃ (פ)
נביא או חולם חלום שמסית לעבודת אלוהים אחרים
כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃
וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם׃
לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃
אַחֲרֵ֨י יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֺתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן׃
וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְהוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃
קרוב או חבר שמסית בסתר
כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ׃
מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃
לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו׃
כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה׃
וּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃
וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ (ס)
עיר שהודחה לעבודת אלוהים אחרים
כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע בְּאַחַ֣ת עָרֶ֗יךָ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֛ לָשֶׁ֥בֶת שָׁ֖ם לֵאמֹֽר׃
יָצְא֞וּ אֲנָשִׁ֤ים בְּנֵֽי־בְלִיַּ֙עַל֙ מִקִּרְבֶּ֔ךָ וַיַּדִּ֛יחוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹ֑ר נֵלְכָ֗ה וְנַעַבְדָ֛ה אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְדַעְתֶּֽם׃
וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ׃
הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר ההוא [הַהִ֖יא] לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃
וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֮ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד׃
וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם לְמַעַן֩ יָשׁ֨וּב יְהוָ֜ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃
כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק עוסק בשמירה על עבודת ה׳ מפני הסתה לעבודת אלוהים אחרים. הוא פותח באיסור להוסיף או לגרוע מן הציווי, ואז מתאר שלושה מצבים שונים: מסר של נביא או חולם חלום, הסתה חשאית מצד אדם קרוב, והדחה של עיר שלמה. בכל מצב נקבעות דרכי תגובה מחמירות, ובמקרה של העיר נדרשת בדיקה יסודית לפני קביעה שהדבר אמת.
לשמור את הציווי כפי שניתן
ישראל מצווים לשמור ולעשות את כל מה שנצטוו, בלי להוסיף עליו ובלי לגרוע ממנו.
אות או מופת אינם מתירים עבודה זרה
אם נביא או חולם חלום נותן אות או מופת, וגם אם הדבר מתקיים, אין לשמוע אליו אם הוא קורא ללכת אחרי אלוהים אחרים ולעבוד אותם. המצב מתואר כניסיון שבודק את אהבת ישראל לה׳.
לדבוק בה׳ ולהמית את המסית הנבואי
ישראל מצווים ללכת אחרי ה׳, לירא אותו, לשמור את מצוותיו, לשמוע בקולו, לעבוד אותו ולדבוק בו. הנביא או חולם החלום שהסית מן הדרך נידון למוות, מפני שניסה להדיח את העם מן הדרך שנצטווה ללכת בה.
הסתה בסתר מצד אדם קרוב
גם אם המסית הוא אח, בן, בת, בן זוג או חבר קרוב מאוד, אין להסכים לו, לשמוע אליו, לחוס עליו, לחמול עליו או להסתיר את מעשהו. הציווי הוא להמיתו, כשהאדם שהוסת פועל ראשון ואחריו שאר העם.
התוצאה אמורה להרתיע
לאחר ביצוע העונש נאמר שכל ישראל ישמעו וייראו, ולא יוסיפו לעשות מעשה כזה.
שמועה על עיר שהודחה
אם נשמעת טענה שבני בליעל מתוך אחת הערים הסיתו את תושבי עירם לעבוד אלוהים אחרים, אין לפעול מיד. יש לדרוש, לחקור ולשאול היטב, ורק אם הדבר מתברר כאמת ונכון עוברים לשלב העונש.
עונש העיר והחרם
אם ההדחה הוכחה, תושבי העיר ובהמתה מוכים לפי חרב. שלל העיר נאסף לרחבה ונשרף יחד עם העיר כולה, והעיר אינה נבנית שוב. אסור לקחת דבר מן החרם.
שמיעה בקול ה׳
הסיום קושר את התרחקות מן החרם ואת הרחמים שיוענקו לישראל לשמיעה בקול ה׳, לשמירת מצוותיו ולעשיית הישר בעיניו.
הפרק קובע שהקריאה לעבוד אלוהים אחרים אינה מתקבלת גם כאשר היא מלווה באות, מגיעה מאדם קרוב או מתפשטת בעיר שלמה, ובמקרה של האשמה ציבורית הוא דורש חקירה יסודית לפני הפעלת העונש.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הספרי דורש יחס רציני לכל מצווה
״שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה.״
ספרי דברים דורש את פתיחת הפרק, "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם", ומסיק שאין להבחין ביחס הבסיסי בין מצווה הנתפסת כקלה לבין מצווה הנתפסת כחמורה. שתיהן צריכות להיות חביבות ולהישמר. :contentReference[oaicite:0]{index=0} בפשט פסוק א׳ הדגש הוא על שמירת כל הציווי כפי שניתן: לעשות אותו, לא להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. הדרשה של הספרי מפתחת מן המילה "כל" עיקרון רחב יותר על היחס לכל המצוות.
ספרי דברים פ״ב:א׳ ↗במדבר רבה משתמש במופת כסימן לנבואה
״וְאֵין מוֹפֵת אֶלָּא נְבוּאָה״
במדבר רבה עוסק בסדרי קדימה בין בעלי תפקידים ומעמדות שונים, ובתוך הדיון מובא פסוקנו על נביא שנותן אות או מופת. המדרש משתמש במילה "מופת" כדי לבסס שהאנשים הנזכרים בפסוק אחר הם נביאים. הקשר לפסוק ב׳ בפרקנו מצומצם ולשוני. המקור אינו מפרש את דינו של הנביא המסית ואינו דן בשאלה כיצד להגיב לאות או למופת שלו. הוא משתמש במונח מן הפסוק לצורך דיון אחר, ולכן אין להרחיב ממנו את הפשט כאן.
במדבר רבה ו׳:א׳ ↗הספרי מדגיש שגם אות שהתקיים אינו מכשיר את ההסתה
״סוף עובדי עבודה זרה ינתן להם ממשלה אפילו על חמה ולבנה כוכבים ומזלות״
ספרי דברים מתעכב על האפשרות שהאות או המופת אכן מתקיימים. רבי יוסי הגלילי מדגיש שהצלחת האות אינה הופכת את הקריאה לעבוד אלוהים אחרים ללגיטימית. לפי הדרשה, גם מצב מרשים מאוד אינו מבטל את האיסור לשמוע למסית. בפשט פסוקים ג׳–ד׳ הנקודה חדה: גם אם האות או המופת באים, אין לשמוע לנביא כאשר הוא קורא לעבוד אלוהים אחרים. ההסבר על ממשלה בחמה, בלבנה, בכוכבים ובמזלות הוא הרחבה מדרשית של חז״ל.
ספרי דברים פ״ד:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מפרש דבקות בה׳ כחיקוי דרכיו
״הדבק בדרכיו גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים״
רש״י מפרש את הציווי "ובו תדבקון" לא כדבקות מופשטת בלבד, אלא כהידבקות בדרכי ה׳. הוא נותן דוגמאות מעשיות: גמילות חסדים, קבורת מתים וביקור חולים, ומייחס אותן למעשים שהקדוש ברוך הוא עצמו עשה. בפשט פסוק ה׳ ניתנת שרשרת של ציוויים: ללכת אחרי ה׳, לירא אותו, לשמור את מצוותיו, לשמוע בקולו, לעבוד אותו ולדבוק בו. הדוגמאות המעשיות שמביא רש״י הן פירוש מאוחר למושג הדבקות.
רש״י על דברים 13:5:4 ↗רש״י מצמצם את דין העיר למסיתים מתוכה
״אין נעשית עיר הנדחת עד שידיחוה אנשים, ועד שיהיו מדיחיה מתוכה״
רש״י מתעכב על המילים "את יושבי עירם" ומביא את מסקנת חז״ל שדין העיר המתואר בפרק חל רק בתנאים מסוימים. בין התנאים שהוא מזכיר: המסיתים הם אנשים, והם עצמם באים מתוך אותה עיר שאת תושביה הדיחו. בפשט פסוק י״ד נאמר שאנשים בני בליעל "מקרבך" הדיחו את יושבי עירם לעבוד אלוהים אחרים. ההגדרה המשפטית המדויקת של תנאי הדין היא חלק מן המסורת ההלכתית שרש״י מביא.
רש״י על דברים 13:14:3 ↗הרמב״ן מפרש את איסור החמלה מול הקִרבה
״ולא תחמל על הקורבה הנזכרת שיש לו עמך״
הרמב״ן מקשר את המילים "ולא תחמול" לרשימת הקרובים שבפסוקים הקודמים: אח, בן, בת, אשת חיק וחבר קרוב. לדבריו, הציווי מבהיר שאין לתת לקשר המשפחתי או האישי לעצור את הדין המתואר בפרשה. בפשט פסוק ט׳ אכן בא מיד לאחר תיאור המסית הקרוב, ומורה שלא להסכים לו, לא לשמוע אליו, לא לחוס עליו, לא לחמול עליו ולא לכסות עליו. הרמב״ן מחדד שהחמלה שנשללת כאן היא דווקא החמלה הטבעית הנובעת מן הקִרבה.
רמב״ן על דברים 13:9:3 ↗אבן עזרא מפנה את דרכי החקירה למסורת חז״ל
״אלה המלות היטב מפורשות בדברי רז״ל:״
אבן עזרא מתייחס לשלוש הפעולות שבפסוק ט״ו: "ודרשת וחקרת ושאלת". במקום לפרט בעצמו את ההבדלים המשפטיים בין המונחים, הוא אומר שהמילים האלה כבר נתבארו היטב בדברי חז״ל ומפנה אל המסורת הפרשנית וההלכתית שלהם. בפשט הפסוק הדרישה ברורה גם בלי הפרטים ההלכתיים: לפני שמקבלים את הטענה על עיר שהודחה יש לבדוק אותה היטב. רק לאחר שנמצא שהדבר אמת ונכון ושהתועבה אכן נעשתה, ממשיך הפרק אל העונש.
אבן עזרא על דברים 13:15:1 ↗