אלה החוקים והמשפטים שעליכם לשמור ולקיים בארץ שה׳, אלוהי אבותיך, נתן לך לרשת, כל הימים שאתם חיים על האדמה.
אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה׃דברים · פרק יב׳
מקום עבודת ה׳, אכילת בשר והתרחקות מעבודת אלילים
משה מצווה את ישראל להשמיד את מקומות עבודת האלילים בארץ ולעבוד את ה׳ במקום שהוא יבחר. לשם יש להביא את העולות, הזבחים, המעשרות, הנדרים והמתנות, ולשתף בשמחה גם את בני הבית ואת הלוי. לצד זה מותר לשחוט ולאכול בשר בערים, אך אסור לאכול את הדם. בסיום באה אזהרה שלא לחקות את דרכי הפולחן של העמים, ובכלל זה שרפת בנים ובנות באש.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברים יב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ז׳
השמדת מקומות הפולחן והבאת הקרבנות למקום הנבחר
השמידו לגמרי את כל המקומות שבהם העמים שאתם יורשים עבדו את אלוהיהם, על ההרים הגבוהים, על הגבעות ותחת כל עץ רענן.
אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָן׃הרסו את מזבחותיהם, שברו את מצבותיהם, שרפו באש את האשרות שלהם, גדעו את פסילי אלוהיהם ומחקו את שמם מן המקום ההוא.
וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃על המילים
"אשרות" הן עצמים פולחניים הנזכרים במקרא.
אל תעבדו כך את ה׳ אלוהיכם.
לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃במקום זאת, פנו אל המקום שה׳ אלוהיכם יבחר מכל שבטיכם כדי לשים שם את שמו ולהשרות שם את משכנו, ובואו לשם.
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה׃הביאו לשם את עולותיכם וזבחיכם, את מעשרותיכם, את תרומת ידכם, את נדריכם ונדבותיכם ואת בכורות בקרכם וצאנכם.
וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם׃אכלו שם לפני ה׳ אלוהיכם ושמחו בכל מה שהשגתם בעבודתכם, אתם ובני ביתכם, כפי שה׳ אלוהיך בירך אותך.
וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ח׳–י״ד
המעבר אל מקום פולחן מרכזי
אל תמשיכו לעשות כמו שאנחנו עושים כאן היום, כשכל אחד עושה את מה שנראה ישר בעיניו.
לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃על המילים
הביטוי "איש כל הישר בעיניו" מתפרש בהקשר הפולחני בדרכים שונות; פירוש רש״י מובא ביחידת הלימוד.
כי עדיין לא הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה שה׳ אלוהיך נותן לך.
כִּ֥י לֹא־בָּאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃תעברו את הירדן ותשבו בארץ שה׳ אלוהיכם מנחיל לכם. הוא ייתן לכם מנוחה מכל אויביכם מסביב, ותשבו בביטחון.
וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃אל המקום שה׳ אלוהיכם יבחר כדי לשכן שם את שמו, הביאו את כל מה שאני מצווה אתכם: את עולותיכם וזבחיכם, מעשרותיכם, תרומת ידכם וכל המובחר שבנדרים שתידרו לה׳.
וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽיהוָֽה׃שמחו לפני ה׳ אלוהיכם, אתם, בניכם ובנותיכם, עבדיכם ואמהותיכם, וגם הלוי שבעריכם, מפני שאין לו חלק ונחלה איתכם.
וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֮ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם׃היזהר שלא להעלות את עולותיך בכל מקום שתראה.
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכָל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃העלה את עולותיך רק במקום שה׳ יבחר באחד משבטיך, ושם קיים את כל מה שאני מצווה אותך.
כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר יְהוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ׃ט״ו–י״ט
אכילת בשר בערים והחובה לזכור את הלוי
אבל כשתרצה, שחט ואכול בשר בעריך לפי הברכה שה׳ אלוהיך נתן לך. גם הטמא וגם הטהור יאכלו ממנו, כפי שאוכלים צבי ואייל.
רַק֩ בְּכָל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח ׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃על המילים
"טמא" ו"טהור" כאן הם מצבים פולחניים, ולא תיאור של ניקיון או בריאות.
רק את הדם אל תאכלו. שפכו אותו על הארץ כמו מים.
רַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃אל תאכל בעריך את מעשר דגנך, תירושך ויצהרך, את בכורות בקרך וצאנך, את הנדרים שתידור, את נדבותיך ואת תרומת ידך.
לֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכָל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ׃אכול אותם לפני ה׳ אלוהיך במקום שה׳ אלוהיך יבחר, יחד עם בנך, בתך, עבדך, אמתך והלוי שבעריך, ושמח לפני ה׳ אלוהיך בכל מה שהשגת בעבודתך.
כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֮ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃היזהר שלא לעזוב את הלוי כל הימים שאתה חי על אדמתך.
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כָּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ׃ (ס)כ׳–כ״ח
הרחבת הגבול, אכילת בשר ואיסור הדם
כאשר ה׳ אלוהיך ירחיב את גבולך כפי שאמר לך, ותרצה לאכול בשר מפני שתתאווה לאכול בשר, אכול בשר ככל רצונך.
כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃אם המקום שה׳ אלוהיך יבחר לשים בו את שמו רחוק ממך, שחט מן הבקר ומן הצאן שה׳ נתן לך, כפי שציוויתי אותך, ואכול בעריך ככל רצונך.
כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֮ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ׃אכול אותו כפי שאוכלים צבי ואייל. הטמא והטהור יאכלו ממנו יחד.
אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃הקפד מאוד שלא לאכול את הדם, כי הדם הוא הנפש, ואל תאכל את הנפש עם הבשר.
רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃על המילים
הביטוי "הדם הוא הנפש" מובא כאן כלשון המקרא, בלי להוסיף הסבר ביולוגי מודרני.
אל תאכל אותו. שפוך אותו על הארץ כמו מים.
לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃אל תאכל אותו, כדי שיהיה טוב לך ולבניך אחריך, כאשר תעשה את הישר בעיני ה׳.
לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ לְמַ֨עַן יִיטַ֤ב לְךָ֙ וּלְבָנֶ֣יךָ אַחֲרֶ֔יךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃את הדברים המקודשים שיהיו לך ואת נדריך קח איתך ובוא אל המקום שה׳ יבחר.
רַ֧ק קָֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהוָֽה׃הקרב את עולותיך, את הבשר ואת הדם, על מזבח ה׳ אלוהיך. את דם זבחיך שפוך על מזבח ה׳ אלוהיך, ואת הבשר אכול.
וְעָשִׂ֤יתָ עֹלֹתֶ֙יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל־מִזְבַּ֖ח יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם־זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל־מִזְבַּח֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל׃הקפד לשמוע ולשמור את כל הדברים האלה שאני מצווה אותך, כדי שיהיה טוב לך ולבניך אחריך לעולם, כאשר תעשה את הטוב והישר בעיני ה׳ אלוהיך.
שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַעַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (ס)כ״ט–ל״א
איסור לחקות את עבודת האלילים של העמים
כאשר ה׳ אלוהיך יכרית מפניך את העמים שאתה בא לרשת, ואתה תירש אותם ותשב בארצם,
כִּֽי־יַכְרִית֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם׃היזהר שלא להילכד בדרכיהם אחרי שיושמדו מפניך, ואל תחקור כיצד העמים האלה עבדו את אלוהיהם מתוך כוונה לעשות כך גם אתה.
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי׃אל תעשה כך לה׳ אלוהיך, כי הם עשו לאלוהיהם כל דבר שה׳ מתעב ושונא. הם אפילו שרפו באש את בניהם ואת בנותיהם לאלוהיהם.
לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ז׳
השמדת מקומות הפולחן והבאת הקרבנות למקום הנבחר
אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה׃
אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָן׃
וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃
לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה׃
וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם׃
וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
ח׳–י״ד
המעבר אל מקום פולחן מרכזי
לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃
כִּ֥י לֹא־בָּאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃
וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃
וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽיהוָֽה׃
וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֮ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם׃
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכָל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃
כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר יְהוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ׃
ט״ו–י״ט
אכילת בשר בערים והחובה לזכור את הלוי
רַק֩ בְּכָל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח ׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃
רַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
לֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכָל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ׃
כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֮ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כָּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ׃ (ס)
כ׳–כ״ח
הרחבת הגבול, אכילת בשר ואיסור הדם
כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃
כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֮ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ׃
אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃
רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃
לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ לְמַ֨עַן יִיטַ֤ב לְךָ֙ וּלְבָנֶ֣יךָ אַחֲרֶ֔יךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃
רַ֧ק קָֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהוָֽה׃
וְעָשִׂ֤יתָ עֹלֹתֶ֙יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל־מִזְבַּ֖ח יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם־זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל־מִזְבַּח֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל׃
שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַעַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (ס)
כ״ט–ל״א
איסור לחקות את עבודת האלילים של העמים
כִּֽי־יַכְרִית֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם׃
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי׃
לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק קובע כיצד תיראה עבודת ה׳ לאחר הכניסה לארץ. תחילה ישראל מצווים להשמיד את מקומות עבודת האלילים, ולאחר מכן לרכז את הקרבנות, הנדרים והמתנות במקום שה׳ יבחר. לצד החובות הפולחניות מוסדרים גם אכילת בשר רגיל, איסור אכילת הדם, הדאגה ללוי והאיסור ללמוד מדרכי הפולחן של העמים.
פסוקים א׳–ד׳
להשמיד את מוקדי עבודת האלילים
ישראל מצווים להשמיד את המקומות שבהם עבדו העמים את אלוהיהם, להרוס מזבחות ומצבות, לשרוף אשרות ולגדוע פסילים. את ה׳ אין לעבוד בדרכים האלה.
פסוקים ה׳–ז׳
המקום שה׳ יבחר
במקום לפזר את עבודת ה׳ בין מקומות רבים, ישראל מצווים לפנות אל המקום שה׳ יבחר לשים בו את שמו. לשם יש להביא עולות, זבחים, מעשרות, תרומות, נדרים, נדבות ובכורות, ושם לאכול ולשמוח לפני ה׳.
פסוקים ח׳–י״ב
ממצב זמני אל מנוחה ונחלה
משה אומר שלאחר מעבר הירדן והישיבה בארץ, כאשר ה׳ ייתן מנוחה מן האויבים, יחול הסדר הקשור למקום הנבחר. שם יביאו את הקרבנות והמתנות ושם ישמחו בני המשפחה, העבדים, האמהות והלוי.
פסוקים י״ג–י״ד
העולות במקום הנבחר בלבד
ישראל מוזהרים שלא להעלות עולות בכל מקום שירצו. העולות ושאר המעשים שנצטוו עליהם צריכים להיעשות במקום שה׳ יבחר.
פסוקים ט״ו–ט״ז
בשר רגיל והאיסור על הדם
מותר לשחוט ולאכול בשר בערים לפי הברכה שקיבלו, וגם אדם טמא וגם אדם טהור רשאים לאכול ממנו. עם זאת, אסור לאכול את הדם ויש לשפוך אותו על הארץ כמים.
פסוקים י״ז–י״ט
המאכלים המקודשים והלוי
מעשרות, בכורות, נדרים, נדבות ותרומות אינם נאכלים בערים אלא לפני ה׳ במקום הנבחר. האכילה והשמחה כוללות את בני הבית ואת הלוי, וישראל מוזהרים שלא לעזוב את הלוי כל ימיהם בארץ.
פסוקים כ׳–כ״ה
הרחבת הגבול ואכילת בשר
כאשר גבול ישראל יתרחב והמקום הנבחר יהיה רחוק, מותר לשחוט מן הבקר והצאן ולאכול בשר בערים. גם כאן חוזר האיסור על אכילת הדם, מפני שהדם מתואר כנפש, ויש לשפוך אותו על הארץ.
פסוקים כ״ו–כ״ח
הקדשים והזבחים נשארים קשורים למזבח
הקדשים והנדרים מובאים אל המקום שה׳ יבחר. העולות עולות על המזבח עם בשרן ודמן, ודם הזבחים נשפך על המזבח בעוד הבשר נאכל. משה חוזר ומצווה לשמור את הדברים ולעשות את הטוב והישר בעיני ה׳.
פסוקים כ״ט–ל״א
לא לחקות את עבודת העמים
לאחר שהעמים יורשו מן הארץ, ישראל מוזהרים שלא לחקור את דרכי עבודת אלוהיהם כדי לחקות אותן. עבודתם כללה מעשים שה׳ מתעב, ובכללם שרפת בנים ובנות באש לאלוהיהם.
הפרק מפריד בין עבודת ה׳ לבין דרכי הפולחן של העמים, מרכז את הקרבנות במקום שה׳ יבחר, ומתיר אכילת בשר רגיל ברחבי הארץ בתנאי שהדם לא ייאכל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הפסיקתא שסופקה אינה מפרשת את פתיחת הפרק
״כך הקדוש ברוך הוא בעל הבית שכל העולם כולו שלו״
פסיקתא רבתי עוסקת בקטע שסופק בעיקר במחצית השקל, תרומת הלשכה, הסנהדרין ומשלים על ישראל והתורה. בתוך הדיון מופיע גם התיאור של הקדוש ברוך הוא כבעל הבית של העולם ומשה כבן ביתו. :contentReference[oaicite:0]{index=0} המקור הוקצה לפסוק א׳, אך הקטע שסופק אינו מפרש את החוקים והמשפטים של דברים י״ב ואינו עוסק במפורש בכניסה לארץ. לכן הקשר לפסוק עקיף בלבד, ואין לייבא את רעיונות מחצית השקל או הסנהדרין אל הפשט של הפרק.
פסיקתא רבתי י׳:א׳ ↗המכילתא מגבילה את חיפוש מוקדי עבודת האלילים
״עַל הַגְּלוּיִים, וְלֹא עַל הַסְּתָרִין״
המכילתא דורשת את פירוט המקומות בפסוק ב׳: ההרים, הגבעות והעצים. לפי הדרשה, מצוות השמדת מוקדי עבודת האלילים מתייחסת למקומות הגלויים, ואין חובה לחפש אחריהם בבורות, בשיחים ובמערות כדי לגלות מקומות מוסתרים. בפשט פסוק ב׳ הציווי הוא להשמיד את כל המקומות שבהם עבדו העמים את אלוהיהם, והפסוק מציין במיוחד הרים גבוהים, גבעות ועצים רעננים. ההבחנה בין מקום גלוי למקום נסתר היא דרשת חז״ל ואינה נאמרת במפורש בפסוק.
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין י״ז:כ״ב ↗הספרי לומד משרפת האשרה גם איסור לנטוע אותה
״ואשריהם תשרפון באש קל וחומר שלא יטע״
ספרי דברים מחבר את הציווי בפרקנו לשרוף את האשרות עם איסור נוסף המופיע במקום אחר בתורה, "לא תטע לך אשרה". חז״ל לומדים בקל וחומר שאם התורה מצווה להשמיד אשרה קיימת, ודאי שאין ליצור אחת מלכתחילה. בפשט פסוק ג׳ הציווי הוא מעשי וממוקד: להרוס מזבחות, לשבור מצבות, לשרוף אשרות, לגדוע פסילים ולאבד את שמם מן המקום. האיסור על עצם הנטיעה אינו כתוב בפסוק הזה, אלא נלמד בידי הספרי מן הקשר בין מקומות שונים בתורה.
ספרי דברים קמ״ה:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מפרש את איש כל הישר בעיניו בהקשר הקרבנות
״אבל בבמה אין קרב אלא הנדר והנדב״
רש״י אינו קורא את "איש כל הישר בעיניו" כהיתר כללי שכל אדם יעשה כרצונו. הוא מפרש את הפסוק בהקשר של דיני הקרבנות בתקופה שאחרי מעבר הירדן ולפני התבססות המקום המרכזי. לדבריו, בבמה הותרו נדרים ונדבות, אך לא כל הקרבנות שמוקרבים במשכן. בפשט פסוק ח׳ נאמר שישראל לא ימשיכו לעשות כפי שהם עושים באותו זמן, וכלשון הכתוב, "איש כל הישר בעיניו". פירוט התקופות וסוגי הקרבנות המותרים בבמה הוא פרשנותו של רש״י.
רש״י על דברים 12:8:1 ↗רש״י מביא שתי דרכים להבין את החיזוק באיסור הדם
״רק חזק לבלתי אכל הדם״
רש״י מביא שתי דרשות על המילים "רק חזק". רבי יהודה מבין מן הלשון שנדרשה אזהרה חזקה במיוחד מפני אכילת דם. רבי שמעון בן עזאי לומד מכאן עיקרון רחב יותר: אם אפילו במצווה שקל לאדם להישמר ממנה נדרש חיזוק, בוודאי שיש להתחזק במצוות אחרות. בפשט פסוק כ״ג הציווי חד: יש להקפיד שלא לאכול את הדם, מפני שהדם מתואר כנפש, ואין לאכול את הנפש עם הבשר. הסיבות שמציעים חז״ל לצורך במילה "חזק" הן רובד פרשני.
רש״י על דברים 12:23:1 ↗הרמב״ן מפרש את הרחבת הגבול כהיתר לבשר חולין
״כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה״
הרמב״ן מסביר שהרחבת הגבול בפסוק כ׳ אינה אותה הרחבה שנזכרת בהקשר של ערי מקלט. כאן, לדעתו, מדובר במצב שבו ישראל כבר אינם יושבים כולם סביב המשכן כפי שישבו במדבר. המרחק מן המקום הנבחר יוצר מציאות שבה אכילת בשר רגיל אינה תלויה בהבאת כל בשר כזבח שלמים. בפשט הפסוקים נאמר שכאשר הגבול יתרחב ואדם ירצה לאכול בשר, הוא יאכל; ואם המקום הנבחר רחוק, ישחט מן הבקר והצאן ויאכל בעירו. ההגדרה ההלכתית "בשר חולין" והקישור המדויק לתקופת הכיבוש והחלוקה הם פירוש הרמב״ן.
רמב״ן על דברים 12:20:1 ↗אבן עזרא מציע טעם רוחני לאיסור הדם
״שלא יאכל נפש בהמה שתשבש נפשו״
אבן עזרא מבקש להסביר מדוע הימנעות מאכילת הדם קשורה להבטחה "למען ייטב לך ולבניך אחריך". הוא מציע שאכילת נפש הבהמה עלולה לשבש את נפש האדם, ומקשר זאת גם להשפעה על הבנים. זהו הסבר פרשני של אבן עזרא, ולא אמירה רפואית או ביולוגית של הפסוק. בפשט פסוקים כ״ג–כ״ה נאמר שהדם הוא הנפש, שאין לאכול אותו וששמירת הציווי קשורה לטובה לאדם ולבניו ולעשיית הישר בעיני ה׳.
אבן עזרא על דברים 12:25:1 ↗