אהב את ה׳ אלוהיך ושמור תמיד את מה שהוא דורש ממך, את חוקיו, משפטיו ומצוותיו.
וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃דברים · פרק יא׳
זיכרון מעשי ה׳, גשמי הארץ והברכה והקללה
משה מצווה את ישראל לאהוב את ה׳ ולשמור את מצוותיו, ומזכיר לדור שראה בעצמו את מעשי ה׳ במצרים, במדבר ובמעשה דתן ואבירם. הוא מסביר שהארץ שאליה הם נכנסים שונה ממצרים ותלויה במטר השמים, ומציג את הקשר בין שמיעה למצוות לבין גשם, יבול ושובע, ואת האזהרה מפני עבודת אלוהים אחרים. בסיום הוא מבטיח את הורשת העמים ומעמיד לפני ישראל ברכה וקללה, שיוצבו על הר גריזים ועל הר עיבל.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברים יא׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ז׳
אהבת ה׳ וזיכרון המעשים שראה הדור
הבינו היום שהדברים אינם מופנים לבניכם, שלא ידעו ולא ראו את מוסר ה׳ אלוהיכם, את גדולתו, את ידו החזקה ואת זרועו הנטויה.
וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒ כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ וַאֲשֶׁ֣ר לֹא־רָא֔וּ אֶת־מוּסַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם אֶת־גָּדְל֕וֹ אֶת־יָדוֹ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה׃את אותותיו ואת המעשים שעשה במצרים לפרעה מלך מצרים ולכל ארצו.
וְאֶת־אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת־מַעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃את מה שעשה לצבא מצרים, לסוסיו ולמרכבותיו, כשהציף עליהם את מי ים סוף בזמן שרדפו אחריכם, וה׳ איבד אותם עד היום הזה.
וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ עַל־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ואת מה שעשה לכם במדבר עד שהגעתם למקום הזה.
וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ואת מה שעשה לדתן ולאבירם, בני אליאב בן ראובן: הארץ פתחה את פיה ובלעה אותם, את בתיהם, את אוהליהם ואת כל מה שהיה שייך להם, בקרב כל ישראל.
וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃על המילים
"כל היקום אשר ברגליהם" הוא ביטוי מקראי הכולל את רכושם וכל מה שהיה עמם.
כי אתם ראיתם בעיניכם את כל המעשה הגדול שה׳ עשה.
כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה יְהוָ֖ה הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה׃ח׳–י״ב
שמירת המצוות והארץ התלויה במטר
שמרו את כל המצווה שאני מצווה אתכם היום, כדי שתתחזקו, תבואו ותירשו את הארץ שאתם עוברים אליה כדי לרשת אותה.
וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃כך תאריכו ימים על האדמה שה׳ נשבע לאבותיכם לתת להם ולזרעם, ארץ זבת חלב ודבש.
וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֧ה לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (ס)הארץ שאתה בא לרשת אינה כמו ארץ מצרים שממנה יצאתם, שבה היית זורע את זרעך ומשקה ברגלך כמו גן ירק.
כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃על המילים
הביטוי "והשקית ברגלך" מתאר כאן השקיה התלויה בעבודת האדם; הפסוק אינו מפרט את שיטת ההשקיה.
הארץ שאתם עוברים אליה כדי לרשת אותה היא ארץ של הרים ובקעות, והיא שותה מים ממטר השמים.
וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃זאת ארץ שה׳ אלוהיך דורש אותה תמיד. עיני ה׳ אלוהיך בה מתחילת השנה ועד סוף השנה.
אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃ (ס)י״ג–כ״א
שמיעה, גשם, שובע והאזהרה מעבודה זרה
אם תשמעו היטב למצוותיי שאני מצווה אתכם היום, ותאהבו את ה׳ אלוהיכם ותעבדו אותו בכל לבבכם ובכל נפשכם,
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃אתן את מטר ארצכם בזמן המתאים, את היורה ואת המלקוש, ותאסוף את דגנך, תירושך ויצהרך.
וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃על המילים
"יורה" הוא גשם ראשית העונה ו"מלקוש" הוא גשם מאוחר בסופה.
אתן עשב בשדך לבהמתך, ואתה תאכל ותשבע.
וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃היזהרו שלא יתפתה לבבכם, שתסטו מן הדרך, תעבדו אלוהים אחרים ותשתחוו להם.
הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃אז יחרה בכם אף ה׳, הוא יעצור את השמים ולא יהיה מטר, האדמה לא תיתן את יבולה, ואתם תאבדו במהירות מעל הארץ הטובה שה׳ נותן לכם.
וְחָרָ֨ה אַף־יְהוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃שימו את דבריי האלה על לבבכם ועל נפשכם, קשרו אותם לאות על ידכם, והם יהיו לטוטפות בין עיניכם.
וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃על המילים
"טוטפות" הוא מונח מקראי שנשמר כאן כלשונו.
למדו אותם את בניכם לדבר בהם כשאתם יושבים בבית, כשאתם הולכים בדרך, כשאתם שוכבים וכשאתם קמים.
וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃כתבו אותם על מזוזות ביתכם ובשעריכם.
וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃כך ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה שה׳ נשבע לאבותיכם לתת להם, כימי השמים על הארץ.
לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ (ס)כ״ב–כ״ה
שמירת הדרך והורשת העמים
אם תקפידו לשמור את כל המצווה הזאת שאני מצווה אתכם לקיים, לאהוב את ה׳ אלוהיכם, ללכת בכל דרכיו ולדבוק בו,
כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ׃ה׳ יוריש מפניכם את כל העמים האלה, ואתם תירשו עמים גדולים וחזקים מכם.
וְהוֹרִ֧ישׁ יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם׃כל מקום שכף רגלכם תדרוך בו יהיה לכם. גבולכם יהיה מן המדבר והלבנון, מנהר פרת ועד הים האחרון.
כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם׃על המילים
"הים האחרון" הוא כינוי מקראי לים שבמערב ביחס לארץ.
איש לא יתייצב בפניכם. ה׳ אלוהיכם יטיל את הפחד והמורא מכם על כל הארץ שתדרכו בה, כפי שאמר לכם.
לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ (ס)כ״ו–ל״ב
הברכה, הקללה והר גריזים והר עיבל
ראו, אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה.
רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃הברכה היא אם תשמעו למצוות ה׳ אלוהיכם שאני מצווה אתכם היום.
אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃והקללה היא אם לא תשמעו למצוות ה׳ אלוהיכם, תסטו מן הדרך שאני מצווה אתכם היום ותלכו אחרי אלוהים אחרים שלא הכרתם.
וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃ (ס)כאשר ה׳ אלוהיך יביא אותך אל הארץ שאתה בא לרשת, תיתן את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל.
וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃הרי הם מעבר לירדן, אחרי הדרך לכיוון שקיעת השמש, בארץ הכנעני היושב בערבה, מול הגלגל, ליד אלוני מורה.
הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃כי אתם עוברים את הירדן כדי לבוא ולרשת את הארץ שה׳ אלוהיכם נותן לכם. אתם תירשו אותה ותשבו בה.
כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃שמרו וקיימו את כל החוקים והמשפטים שאני נותן לפניכם היום.
וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ז׳
אהבת ה׳ וזיכרון המעשים שראה הדור
וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃
וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒ כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ וַאֲשֶׁ֣ר לֹא־רָא֔וּ אֶת־מוּסַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם אֶת־גָּדְל֕וֹ אֶת־יָדוֹ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה׃
וְאֶת־אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת־מַעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃
וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ עַל־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃
וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃
כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה יְהוָ֖ה הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה׃
ח׳–י״ב
שמירת המצוות והארץ התלויה במטר
וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֧ה לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (ס)
כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃
וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃
אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃ (ס)
י״ג–כ״א
שמיעה, גשם, שובע והאזהרה מעבודה זרה
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃
וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃
וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃
הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃
וְחָרָ֨ה אַף־יְהוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃
וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃
וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃
לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ (ס)
כ״ב–כ״ה
שמירת הדרך והורשת העמים
כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ׃
וְהוֹרִ֧ישׁ יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם׃
כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם׃
לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ (ס)
כ״ו–ל״ב
הברכה, הקללה והר גריזים והר עיבל
רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃
אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃
וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃ (ס)
וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃
הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃
כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃
וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
משה פונה אל הדור שראה בעצמו את מעשי ה׳ ומבקש ממנו לחבר בין הזיכרון הזה לבין שמירת המצוות בארץ. הוא מתאר את הארץ החדשה כארץ שתלויה במטר השמים, מציג ברכה של גשם ויבול כאשר ישראל שומעים למצוות, ומזהיר שעבודה זרה תביא לעצירת הגשם ולאובדן מן הארץ.
פסוקים א׳–ז׳
הדור שראה את מעשי ה׳
משה מצווה לאהוב את ה׳ ולשמור את חוקיו, משפטיו ומצוותיו. הוא מדגיש שהוא מדבר אל מי שראו את גדולת ה׳, את מעשיו במצרים ובים סוף, את הנהגתו במדבר ואת מה שאירע לדתן ולאבירם.
פסוקים ח׳–ט׳
שמירת המצווה והכניסה לארץ
העם מצווה לשמור את כל המצווה כדי להתחזק, להיכנס לארץ, לרשת אותה ולהאריך בה ימים. הארץ מתוארת כארץ זבת חלב ודבש שניתנה לאבות ולזרעם.
פסוקים י׳–י״ב
ארץ שתלויה במטר השמים
הארץ החדשה אינה מתוארת כמו מצרים, שבה ההשקיה קשורה לעבודת האדם. היא ארץ הרים ובקעות ששותה מים ממטר השמים, ועיני ה׳ בה מתחילת השנה ועד סופה.
פסוקים י״ג–ט״ו
שמיעה למצוות, גשם ושובע
אם ישראל ישמעו למצוות, יאהבו את ה׳ ויעבדו אותו בכל לבם ונפשם, יינתנו גשמי הארץ בזמנם, ובהם היורה והמלקוש. בעקבות זאת ייאספו הדגן, התירוש והיצהר, יהיה עשב לבהמות והעם יאכל וישבע.
פסוקים ט״ז–י״ז
האזהרה מפני עבודה זרה
ישראל מוזהרים שלא לתת ללב להתפתות ולא לעבוד אלוהים אחרים. אם יעשו כך, חרון אף ה׳ יתבטא בעצירת השמים, בהיעדר מטר ובאובדן היבול, והעם יאבד במהירות מעל הארץ.
פסוקים י״ח–כ״א
לשמור את הדברים בחיי היום־יום
ישראל מצווים לשים את דברי ה׳ על הלב והנפש, לקשור אותם לאות על היד ולטוטפות בין העיניים, ללמד אותם לבנים ולדבר בהם בבית ובדרך, בשכיבה ובקימה. הם גם מצווים לכתוב אותם על מזוזות הבית ובשערים.
פסוקים כ״ב–כ״ה
אהבת ה׳ והורשת העמים
אם ישראל ישמרו את המצווה, יאהבו את ה׳, ילכו בדרכיו וידבקו בו, ה׳ יוריש מפניהם עמים גדולים וחזקים מהם. תחום הארץ מתואר מן המדבר והלבנון ועד נהר פרת והים האחרון, ופחד ישראל יוטל על הארץ שבה ילכו.
פסוקים כ״ו–ל׳
ברכה וקללה
משה מציב לפני ישראל ברכה וקללה. הברכה קשורה לשמיעה למצוות ה׳, והקללה לאי־שמיעה, לסטייה מן הדרך ולהליכה אחרי אלוהים אחרים. לאחר הכניסה לארץ תינתן הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל.
פסוקים ל״א–ל״ב
לעבור, לרשת ולשמור
ישראל עומדים לעבור את הירדן, לרשת את הארץ ולשבת בה. עם הכניסה והישיבה בארץ הם מצווים לשמור ולקיים את כל החוקים והמשפטים שמשה נותן לפניהם.
הפרק קושר בין הזיכרון של מה שישראל ראו בעבר לבין חייהם העתידיים בארץ: שמירת המצוות מוצגת לצד גשם, יבול, ישיבה בארץ וברכה, ואילו סטייה לעבודת אלוהים אחרים לצד עצירת הגשם, אובדן וקללה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התנחומא דורש את נתינת התורה במדבר
״בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה עמד ומדד את הארץ״
תנחומא בובר על שמיני דורש את הפסוק מחבקוק "עמד וימודד ארץ" במסגרת דיון על נתינת התורה. לפי הדרשה, לפני מתן התורה הקדוש ברוך הוא כביכול מדד את הארץ, והתורה ניתנה בפומבי במדבר. :contentReference[oaicite:0]{index=0} הקשר לפסוק ג׳ בפרקנו עקיף. פסוק ג׳ מזכיר את האותות והמעשים שה׳ עשה במצרים לפרעה ולארצו. המקור שסופק אינו מפרש את האותות האלה, אלא עוסק בנושא אחר של מתן תורה, ולכן אין לשלב את דרשתו בפשט הפסוק.
תנחומא בובר, שמיני י׳:א׳ ↗התנחומא מתאר את הצעת התורה לאומות
״מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על אומות העולם, ולא קבלוה״
תנחומא בובר על וזאת הברכה דורש את תיאור הופעת ה׳ מסיני, משעיר ומפארן. חז״ל מציגים מסורת שלפיה התורה הוצעה גם לאומות אחרות, והן לא קיבלו אותה, לפני שישראל קיבלו אותה. המדרש ממשיך להסביר מדוע הוצעה להן התורה אף שהתגובה הייתה ידועה מראש. המקור הוקצה לפסוק ד׳ בפרקנו, אבל הקשר הישיר חלש. פסוק ד׳ עוסק באובדן חיל מצרים, סוסיו ומרכבותיו בים סוף. אין במקור שסופק פירוש לאירוע הזה, ולכן יש להשאיר את המסורת על קבלת התורה בתחום הלימוד בלבד.
תנחומא בובר, וזאת הברכה ג׳:א׳ ↗במדבר רבה מפרש כיצד אירע הדבר בקרב כל ישראל
״אֶלָּא שֶׁנַּעֲשֵׂית הָאָרֶץ כְּמַשְׁפֵּךְ״
במדבר רבה דן בקושי שבין תיאור פתיחת פי הארץ בסיפור דתן ואבירם לבין לשון פסוקנו, "בקרב כל ישראל". רבי נחמיה שואל כיצד אירוע במקום מסוים מתקשר ללשון הזאת, והדרשן משיב בתיאור ציורי של הארץ כמשפך, כך שהנבלעים התגלגלו אל מקום הבליעה מכל מקום שבו היו. בפשט פסוק ו׳ נאמר שהארץ פתחה את פיה ובלעה את דתן ואבירם, את בתיהם, אוהליהם ורכושם בקרב כל ישראל. צורת הארץ כמשפך והפרטים על רכוש שהתגלגל אל הבליעה הם הרחבה מדרשית.
במדבר רבה י״ח:י״ג ↗בעקבות המפרשים
רש״י מדגיש שהדור הנוכחי הוא שראה
״כי אם עמכם אשר עיניכם הרואות וגו'״
רש״י מסביר שפסוק ז׳ חוזר אל ההבחנה שנפתחה בפסוק ב׳. משה אינו מדבר כאן אל הבנים שלא ידעו ולא ראו את המעשים, אלא אל האנשים עצמם שעיניהם ראו את פעולת ה׳. לכן "כי עיניכם הרואות" משלים את הרצף שהתחיל קודם. בפשט הדברים, משה אכן פונה אל דור בעל זיכרון ישיר של האירועים ומעמיד את הראייה הזאת כבסיס לדרישה לשמור את המצוות. רש״י בעיקר מבהיר את המבנה התחבירי של הקטע ואת הקשר בין הפסוקים.
רש״י על דברים 11:7:1 ↗רש״י קושר בין מעשי ישראל לבין הורשת העמים
״עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי:״
רש״י מפרש את ההבטחה "והוריש ה׳" שבפסוק כ״ג כהמשך ישיר לתנאי שבפסוק הקודם. אם ישראל יעשו את המוטל עליהם וישמרו את המצווה, יאהבו את ה׳, ילכו בדרכיו וידבקו בו, ה׳ יעשה את חלקו ויוריש את העמים מפניהם. בפשט הרצף הקשר אכן מותנה: פסוק כ״ב פותח ב"כי אם שמור תשמרון", ופסוק כ״ג ממשיך בתוצאה. רש״י מנסח את היחס הזה בלשון קצרה וברורה, בלי להוסיף אירוע שאינו נמצא בפסוקים.
רש״י על דברים 11:23:1 ↗הרמב״ן דן למה מתייחס ואכלת ושבעת
״והנכון בעיני שהוא שב אל הכל ואכלת ושבעת״
הרמב״ן דן בשאלה למה חוזרות המילים "ואכלת ושבעת" שבפסוק ט״ו. הוא מביא את פירוש רש״י ואת פירוש אבן עזרא, ולאחר מכן מציע שהשובע מתייחס לכלל הברכה שנזכרה קודם: לדגן, לתירוש, ליצהר וגם לבני הצאן והבקר. בפשט הפסוקים מתוארים מטר בעתו, יבול חקלאי, עשב לבהמות ולבסוף אכילה ושובע. הפסוק אינו מפרט במפורש אם השובע חוזר דווקא לחלק מסוים ברשימה, ולכן הרמב״ן מציג הכרעה פרשנית משלו.
רמב״ן על דברים 11:15:1 ↗אבן עזרא רואה בעצם השמיעה את הברכה
״כי בשמעכם הנה אתם מבורכים״
אבן עזרא מפרש את המילים "את הברכה אשר תשמעו" באופן ישיר: עצם השמיעה למצוות היא כבר מצב של ברכה. הוא מוסיף הסבר לשוני שלפיו ברכה היא תוספת טובה, ולעומתה קללה היא גריעה. בפשט פסוקים כ״ו–כ״ח משה מציב לפני ישראל ברכה וקללה, ומקשר את הברכה לשמיעה למצוות ואת הקללה לאי־שמיעה ולסטייה אחרי אלוהים אחרים. אבן עזרא מחדד שהברכה קשורה כבר לעצם השמיעה.
אבן עזרא על דברים 11:27:1 ↗