אלה הדברים שמשה אמר לכל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה מול סוף, בין פארן ובין תופל, לבן, חצרות ודי זהב.
אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃דברים · פרק א׳
משה סוקר את הדרך מחורב, מינוי השופטים וחטא המרגלים
משה פונה אל כל ישראל בעבר הירדן ומתחיל לסקור את הדרך שעבר העם. הוא מזכיר את הציווי לצאת מחורב, את מינוי ראשי העם והשופטים, את ההגעה לקדש ברנע ואת שליחת המרגלים. לאחר שהעם מסרב לעלות לארץ, ה׳ קובע שהדור ההוא לא ייכנס אליה, מלבד כלב; יהושע והדור הצעיר ימשיכו אל הארץ. ניסיון מאוחר לעלות להר בניגוד לציווי מסתיים בתבוסה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברים א׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ה׳
פתיחת דברי משה בעבר הירדן
מחורב עד קדש ברנע, בדרך הר שעיר, יש מהלך של אחד עשר יום.
אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃בשנה הארבעים, בחודש האחד עשר, ביום הראשון בחודש, משה דיבר אל בני ישראל את כל מה שה׳ ציווה אותו לומר להם.
וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃הדברים נאמרו לאחר שהכה את סיחון מלך האמורי, שישב בחשבון, ואת עוג מלך הבשן, שישב בעשתרות באדרעי.
אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃בעבר הירדן, בארץ מואב, משה החל לבאר את התורה הזאת ואמר:
בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃ו׳–י״ח
היציאה מחורב ומינוי ראשי העם והשופטים
ה׳ אלוהינו דיבר אלינו בחורב ואמר: ישבתם מספיק זמן ליד ההר הזה.
יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃פנו וצאו לדרך אל הר האמורי ואל כל האזורים שסביבו: הערבה, ההר, השפלה, הנגב וחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון, עד הנהר הגדול, נהר פרת.
פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ראו, נתתי לפניכם את הארץ. בואו ורשו את הארץ שה׳ נשבע לאבותיכם, לאברהם, ליצחק וליעקב, לתת להם ולצאצאיהם אחריהם.
רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הוָה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃באותה תקופה אמרתי לכם: אינני יכול לשאת לבדי את האחריות עליכם.
וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ה׳ אלוהיכם הרבה אתכם, והיום אתם רבים ככוכבי השמים.
יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ה׳, אלוהי אבותיכם, יוסיף על מספרכם פי אלף ויברך אתכם כפי שהבטיח לכם.
יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃איך אוכל לשאת לבדי את הטרחה שלכם, את המשא שלכם ואת המריבות שלכם?
אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃הביאו אנשים חכמים, נבונים ומוכרים בשבטיכם, ואני אמנה אותם לראשים עליכם.
הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃עניתם לי ואמרתם: טוב לעשות את הדבר שאמרת.
וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃לקחתי את ראשי שבטיכם, אנשים חכמים ומוכרים, ומיניתי אותם לראשים עליכם: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, שרי עשרות ושוטרים לשבטיכם.
וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃באותה תקופה ציוויתי את השופטים שלכם: שמעו את הצדדים ושפטו בצדק בין אדם לאחיו ובין אדם לגר שלו.
וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃על המילים
המונח "גרו" מתייחס לגר הנמצא עמו או בקרבו.
אל תעדיפו אדם במשפט. שמעו באותה מידה את הקטן ואת הגדול, ואל תפחדו מפני איש, כי המשפט לאלוהים הוא. מקרה שיהיה קשה לכם, הביאו אליי ואני אשמע אותו.
לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃באותה תקופה ציוויתי אתכם על כל הדברים שעליכם לעשות.
וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃י״ט–ל״ג
קדש ברנע, המרגלים וסירוב העם
יצאנו מחורב והלכנו בכל המדבר הגדול והנורא שראיתם, בדרך אל הר האמורי, כפי שה׳ אלוהינו ציווה אותנו, עד שהגענו לקדש ברנע.
וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃אמרתי לכם: הגעתם אל הר האמורי שה׳ אלוהינו נותן לנו.
וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ראה, ה׳ אלוהיך נתן לפניך את הארץ. עלה ורש אותה כפי שה׳, אלוהי אבותיך, אמר לך. אל תפחד ואל תיבהל.
רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃כולכם ניגשתם אליי ואמרתם: נשלח לפנינו אנשים שיסקרו עבורנו את הארץ ויחזרו אלינו עם מידע על הדרך שבה נעלה ועל הערים שאליהן נגיע.
וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃הדבר נראה לי טוב, ולקחתי מכם שנים עשר אנשים, איש אחד מכל שבט.
וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃הם פנו, עלו אל אזור ההר, הגיעו עד נחל אשכול וסקרו את הארץ.
וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃הם לקחו בידיהם מפרי הארץ והביאו אותו אלינו. הם חזרו עם תשובה ואמרו: הארץ שה׳ אלוהינו נותן לנו טובה.
וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃אבל לא רציתם לעלות, ומריתם את פי ה׳ אלוהיכם.
וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃התלוננתם באוהלים שלכם ואמרתם: מתוך שנאה אלינו ה׳ הוציא אותנו מארץ מצרים, כדי למסור אותנו בידי האמורי ולהשמיד אותנו.
וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃על המילים
הטענה שה׳ שונא את ישראל מובאת כאן כדברי העם.
לאן אנחנו עולים? אחינו המיסו את לבנו כשאמרו: העם שם גדול וגבוה מאיתנו, הערים גדולות ומבוצרות עד השמים, וגם בני ענקים ראינו שם.
אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃על המילים
הביטוי "מבוצרות עד השמים" הוא תיאור של עוצמת הביצורים.
אמרתי לכם: אל תיבהלו ואל תפחדו מהם.
וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃ה׳ אלוהיכם, שהולך לפניכם, הוא יילחם עבורכם, כפי שעשה איתכם במצרים לעיניכם.
יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃וגם במדבר ראיתם כיצד ה׳ אלוהיכם נשא אתכם, כמו שאדם נושא את בנו, לאורך כל הדרך שעברתם עד שהגעתם למקום הזה.
וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ובכל זאת, בעניין הזה אינכם מאמינים בה׳ אלוהיכם.
וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃הוא הלך לפניכם בדרך כדי למצוא לכם מקום לחנות בו, באש בלילה כדי להראות לכם את הדרך שבה תלכו, ובענן ביום.
הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃ל״ד–מ״ו
גזרת ה׳ והעלייה הכושלת להר
ה׳ שמע את דבריכם, כעס ונשבע:
וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃אף אחד מאנשי הדור הרע הזה לא יראה את הארץ הטובה שנשבעתי לתת לאבותיכם.
אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃מלבד כלב בן יפונה. הוא יראה אותה, ולו ולבניו אתן את הארץ שבה דרך, מפני שמילא אחרי ה׳.
זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃גם עליי ה׳ כעס בגללכם ואמר: גם אתה לא תיכנס לשם.
גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃יהושע בן נון, שעומד לפניך, הוא שייכנס לשם. חזק אותו, כי הוא ינחיל אותה לישראל.
יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃הילדים שלכם, שאמרתם שיהיו לביזה, והבנים שלכם שעדיין אינם יודעים היום טוב ורע, הם שייכנסו לשם. להם אתן את הארץ והם יירשו אותה.
וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָּ׃ואתם פנו וצאו אל המדבר בדרך ים סוף.
וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃עניתם ואמרתם לי: חטאנו לה׳. אנחנו נעלה ונילחם כפי שה׳ אלוהינו ציווה אותנו. כל אחד חגר את כלי מלחמתו, והחלטתם לעלות אל ההר.
וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֮ לַֽיהוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה׃ה׳ אמר לי: אמור להם, אל תעלו ואל תילחמו, כי אינני בקרבכם, כדי שלא תיפלו לפני אויביכם.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃דיברתי אליכם, אבל לא שמעתם. מריתם את פי ה׳, פעלתם בזדון ועליתם אל ההר.
וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה׃האמורי שישב בהר ההוא יצא לקראתכם. הם רדפו אחריכם כמו שדבורים רודפות, והכו אתכם בשעיר עד חרמה.
וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חָרְמָֽה׃חזרתם ובכיתם לפני ה׳, אבל ה׳ לא שמע בקולכם ולא הקשיב אליכם.
וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם׃נשארתם בקדש ימים רבים, במשך הזמן הרב שבו ישבתם שם.
וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ה׳
פתיחת דברי משה בעבר הירדן
אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃
אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃
וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃
אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃
בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃
ו׳–י״ח
היציאה מחורב ומינוי ראשי העם והשופטים
יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃
פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃
רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הוָה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃
וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃
יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃
יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃
אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃
הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃
וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃
וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃
וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃
לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃
וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃
י״ט–ל״ג
קדש ברנע, המרגלים וסירוב העם
וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃
וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃
רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃
וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃
וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃
וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃
וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃
וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃
אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃
וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃
יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃
וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃
וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃
ל״ד–מ״ו
גזרת ה׳ והעלייה הכושלת להר
וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃
אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃
זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃
גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃
יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃
וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָּ׃
וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃
וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֮ לַֽיהוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃
וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה׃
וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חָרְמָֽה׃
וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם׃
וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
משה פותח את דבריו לכל ישראל בעבר הירדן ומתחיל לסקור אירועים מרכזיים מן הדרך מחורב ועד קדש ברנע. הוא מזכיר את הציווי לצאת אל הארץ, את הקושי לשאת לבדו את הנהגת העם ואת מינוי ראשי השבטים והשופטים. בהמשך הוא חוזר אל שליחת המרגלים, סירוב העם לעלות, הגזרה על הדור וניסיון העלייה שנעשה לאחר מכן בניגוד לציווי.
פסוקים א׳–ה׳
פתיחת דברי משה
משה מדבר אל כל ישראל בעבר הירדן, בארץ מואב, בשנת הארבעים, בחודש האחד עשר. הדברים נאמרים לאחר הכאת סיחון ועוג, ומשה מתחיל לבאר את התורה.
פסוקים ו׳–ח׳
הציווי לצאת מחורב
משה מזכיר שה׳ אמר לישראל שישבו מספיק זמן בחורב וציווה אותם לצאת לכיוון הר האמורי והאזורים שסביבו. הארץ הוצבה לפניהם כדי שיירשו אותה, בהתאם לשבועה לאברהם, ליצחק וליעקב.
פסוקים ט׳–י״ח
מינוי ראשי העם והשופטים
משה אומר שלא היה יכול לשאת לבדו את העם הרב ואת העומס הכרוך בהנהגתו. הוא ביקש אנשים חכמים, נבונים ומוכרים לשבטיהם, מינה שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות ושוטרים, וציווה את השופטים לשפוט בצדק בלי העדפה ובלי פחד.
פסוקים י״ט–כ״ה
ההגעה לקדש ושליחת המרגלים
ישראל עוברים את המדבר ומגיעים לקדש ברנע. משה קורא להם לעלות ולרשת את הארץ בלי פחד. העם מציע לשלוח אנשים שיסקרו את הארץ ואת הדרך, ומשה שולח שנים עשר אנשים, אחד מכל שבט. הם חוזרים עם פרי הארץ ואומרים שהארץ טובה.
פסוקים כ״ו–ל״ג
העם מסרב לעלות
למרות הדיווח על הארץ הטובה, העם מסרב לעלות ומתלונן באוהליו. הוא מפחד מן העם, מן הערים המבוצרות ומבני הענקים שעליהם שמע. משה מזכיר שה׳ הולך לפניהם, נלחם עבורם ונשא אותם במדבר, אך הם אינם מאמינים.
פסוקים ל״ד–מ׳
הגזרה על הדור
ה׳ שומע את דברי העם וקובע שאנשי הדור הזה לא יראו את הארץ. כלב בן יפונה מוחרג מן הגזרה. משה מזכיר שגם הוא לא ייכנס, יהושע יוביל את ישראל אל הארץ, והילדים שהעם חשש לגורלם הם שיירשו אותה.
פסוקים מ״א–מ״ו
העלייה המאוחרת והתבוסה
העם מודה שחטא ומחליט לעלות ולהילחם, אבל ה׳ מצווה שלא לעלות מפני שאינו בקרבם. הם אינם שומעים, עולים אל ההר ומובסים בידי האמורי. לאחר מכן הם חוזרים ובוכים לפני ה׳ ונשארים בקדש ימים רבים.
הפרק מציג את סקירת משה על הדרך מן הציווי לצאת מחורב ועד לכישלון בקדש ברנע: ארגון הנהגת העם, ההזדמנות להיכנס לארץ, הסירוב והשלכותיו על הדור ועל המשך ההנהגה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
דברים רבה קושר את פתיחת הספר לדיבורו של משה
״כֵּיוָן שֶׁזָּכָה לַתּוֹרָה נִתְרַפֵּא לְשׁוֹנוֹ וְהִתְחִיל לְדַבֵּר דְּבָרִים״
דברים רבה פותח מן המילים "אלה הדברים" ומרחיב לדיון בכוחה של לשון התורה. רבי לוי משווה בין דברי משה בתחילת שליחותו, כשאמר שאינו איש דברים, לבין פתיחת ספר דברים שבה הוא מדבר אל ישראל באריכות. לפי המדרש, התורה היא שריפאה את לשונו ואפשרה את הדיבור הזה. :contentReference[oaicite:0]{index=0} בפשט פסוק א׳ אין תיאור של ריפוי לשונו של משה. הפסוק פותח את דבריו לכל ישראל ומציין את המקום שבו הם נאמרים. החיבור בין "לא איש דברים אנכי" לבין "אלה הדברים" הוא דרשת חז״ל.
דברים רבה א׳:א׳ ↗המקור עוסק בתלונות במדבר ולא בדרך מחורב לקדש
״אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְבַקְּשִׁים עֲלִילָה הֵיאַךְ לַחֲזֹר לְמִצְרַיִם״
במדבר רבה ז׳:ד׳ עוסק בשאלה מה גרם לצרעת במחנה ומביא מסורות על המתאוננים, המן, חטא העגל ותלונות העם. בתוך המקור הארוך חז״ל מייחסים לחלק מן המתלוננים רצון למצוא עילה לחזור למצרים. הקשר לפסוק ב׳ שהוקצה למקור אינו ישיר. פסוק ב׳ מוסר רק נתון על הדרך מחורב לקדש ברנע דרך הר שעיר: אחד עשר יום. אין בו תלונה, מן או רצון לחזור למצרים, ולכן אין לשלב את תוכן המדרש בפירוש הפשוט של הפסוק.
במדבר רבה ז׳:ד׳ ↗התנחומא עוסק במניין ישראל ולא בתאריך דברי משה
״מה חטים הללו נכנסות לאוצר במנין ויוצאות במנין״
תנחומא בובר על במדבר דורש את מפקד ישראל ומשווה את העם לערימת חיטים שנכנסת לאוצר ויוצאת ממנו במניין. המדרש משתמש בדימוי הזה כדי להסביר מדוע ישראל נמנים שוב ושוב, ומציג את עצם המניין כסימן לחשיבותם במסגרת הדרשה. המקור הוקצה לפסוק ג׳ בפרקנו, אבל הוא אינו מפרש אותו. כאן הפסוק קובע את מועד דברי משה: השנה הארבעים, החודש האחד עשר והיום הראשון בחודש, ומציין שמשה מסר לבני ישראל את מה שה׳ ציווה אותו.
תנחומא בובר, במדבר ד׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מדגיש שמשה אינו מציג את הקושי כדעה פרטית
״לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא״
רש״י מפרש את דברי משה "איכה אשא לבדי" ומסביר שאין להבין אותם רק כתלונה אישית על עומס. לדבריו, משה מדגיש שהדברים אינם נאמרים מעצמו בלבד, אלא מכוח דברו של הקדוש ברוך הוא. בפשט פסוקים ט׳–י״ג משה מתאר את הקושי לשאת לבדו את העם הרב, מברך את ישראל ומבקש מהם אנשים חכמים, נבונים ומוכרים כדי למנותם לראשים. דברי רש״י מוסיפים מסגרת פרשנית לציווי ואינם משנים את פרטי המינוי.
רש״י על דברים 1:12:1 ↗רש״י מזהה את המקום שבו דרך כלב עם חברון
״אשר דרך בה. חברון״
רש״י מפרש את ההבטחה לכלב, שלפיה יקבל את הארץ "אשר דרך בה", ומזהה את המקום עם חברון. הוא מבסס את הזיהוי על הפסוק בספר במדבר המתאר את הגעת המרגלים עד חברון. בפשט פסוק ל״ו כאן המקום אינו נקרא בשם. ה׳ קובע שכלב יראה את הארץ ושהוא ובניו יקבלו את המקום שבו דרך, מפני שמילא אחרי ה׳. הזיהוי עם חברון הוא פירושו של רש״י מתוך השוואה למקום אחר.
רש״י על דברים 1:36:1 ↗הרמב״ן מסביר מדוע משה אינו משבח כאן את שנים עשר האנשים
״כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים״
הרמב״ן שם לב שבפסוק כ״ג משה אומר שלקח שנים עשר אנשים, אחד מכל שבט, אבל אינו מתאר אותם כאן כנשיאים או כראשי בני ישראל. הוא מסביר שהשמטת תארי הכבוד מכוונת: לאחר שחטאו, משה אינו מספר בשבחם. בפשט הפסוק נאמר רק שהרעיון לשלוח אנשים נראה טוב בעיני משה ושהוא לקח שנים עשר אנשים, אחד מכל שבט. הכתוב אינו מסביר מדוע אין כאן תארים נוספים. הרמב״ן מציע לכך הסבר פרשני הקשור להמשך הסיפור.
רמב״ן על דברים 1:23:1 ↗אבן עזרא מסביר את צורת המילה התאנף
״גם בי התאנף ה'״
אבן עזרא מתמקד בפועל "התאנף" שבפסוק ל״ז ומעיר הערה דקדוקית על מבנה המילה ועל נו״ן הנבלעת בפ״א. הוא משווה את הצורה ללשון "אנפת בי" ומזכיר גם צורה דומה בארמית. מבחינת הפשט, משה אומר שגם עליו כעס ה׳ בגלל העם וקבע שגם הוא לא יבוא אל הארץ. ההערה של אבן עזרא אינה מוסיפה אירוע או סיבה חדשה, אלא מסבירה את המבנה הלשוני של הפועל המקראי.
אבן עזרא על דברים 1:37:1 ↗