כל העבודה שעשה שלמה לבית ה' הושלמה. שלמה הביא את הדברים הקדושים של אביו דוד, ואת הכסף, הזהב וכל הכלים, והניח אותם באוצרות בית האלוהים.
וַתִּשְׁלַם֙ כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה שְׁלֹמֹ֖ה לְבֵ֣ית יְהוָ֑ה (ס) וַיָּבֵ֨א שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־קָדְשֵׁ֣י ׀ דָּוִ֣יד אָבִ֗יו וְאֶת־הַכֶּ֤סֶף וְאֶת־הַזָּהָב֙ וְאֶת־כָּל־הַכֵּלִ֔ים נָתַ֕ן בְּאֹצְר֖וֹת בֵּ֥ית הָאֱלֹהִֽים׃ (פ)דברי הימים ב׳ · פרק ה׳
השלמת המקדש והעלאת הארון
המשך שושלת דוד, בני לוי והשמחה בבית הַשֵּׁם
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברי הימים ב׳ ה׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
השלמת המקדש והעלאת הארון
אז שלמה קיבץ לירושלים את זקני ישראל, את כל ראשי השבטים ונישאי האבות של בני ישראל, כדי להעלות את ארון ברית ה' מעיר דוד, שהיא ציון.
אָז֩ יַקְהֵ֨יל שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאֶת־כָּל־רָאשֵׁ֨י הַמַּטּ֜וֹת נְשִׂיאֵ֧י הָאָב֛וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְרוּשָׁלִָ֑ם לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת־אֲר֧וֹן בְּרִית־יְהוָ֛ה מֵעִ֥יר דָּוִ֖יד הִ֥יא צִיּֽוֹן׃כל אנשי ישראל התאספו אל המלך בחג, בחודש השביעי.
וַיִּקָּהֲל֧וּ אֶל־הַמֶּ֛לֶךְ כָּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִעִֽי׃כל זקני ישראל הגיעו, והלוויים נשאו את הארון.
וַיָּבֹ֕אוּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הַלְוִיִּ֖ם אֶת־הָאָרֽוֹן׃ה–ח
הַעֲלַת הָאָרוֹן לַהֵיכָל
הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּים הֶעֱלוּ אֶת הָאָרוֹן, אֶת אוֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיוּ בַּאֹהֶל.
וַיַּעֲל֤וּ אֶת־הָאָרוֹן֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־כָּל־כְּלֵ֥י הַקֹּ֖דֶשׁ אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֑הֶל הֶעֱל֣וּ אֹתָ֔ם הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם׃הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְכַּוְנוּ אֵלָיו לִפְנֵי הָאָרוֹן, זָבְחוּ כבשים ובהמות שֶׁלֹא יָכְלוּ לִסְפֹר אוֹ לִמְנוֹת מִפְּרִיעוּתָם.
וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וְכָל־עֲדַ֧ת יִשְׂרָאֵ֛ל הַנּוֹעָדִ֥ים עָלָ֖יו לִפְנֵ֣י הָאָר֑וֹן מְזַבְּחִים֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִסָּפְר֛וּ וְלֹ֥א יִמָּנ֖וּ מֵרֹֽב׃הַכֹּהֲנִים הֵבִיאוּ אֶת אֲרוֹן בְּרִית הַשֵּׁם אֶל מְקוֹמוֹ, אֶל דְּבִיר הַבַּיִת, אֶל קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים, לְתַחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים.
וַיָּבִ֣יאוּ הַ֠כֹּהֲנִים אֶת־אֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֧ה אֶל־מְקוֹמ֛וֹ אֶל־דְּבִ֥יר הַבַּ֖יִת אֶל־קֹ֣דֶשׁ הַקְּדָשִׁ֑ים אֶל־תַּ֖חַת כַּנְפֵ֥י הַכְּרוּבִֽים׃הַכְּרוּבִים פָּרְשׂוּ אֶת כְּנָפֵיהֶם עַל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הָאָרוֹן, וְהַכְּרוּבִים כִּסּוּ אֶת הָאָרוֹן וְאֶת הַמַּעֲטֶה שֶׁלּוֹ מִלְמַעְלָה.
וַיִּהְי֤וּ הַכְּרוּבִים֙ פֹּרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם עַל־מְק֖וֹם הָאָר֑וֹן וַיְכַסּ֧וּ הַכְּרוּבִ֛ים עַל־הָאָר֥וֹן וְעַל־בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָה׃ט–יב
מַצָּב הָאָרוֹן וְסֵדֶר הַלֵּוִיִּם
הַקַּרְסִיּוֹת הָיוּ אֲרֻכּוֹת, וְהָרֹאשִׁים שֶׁל הַקַּרְסִיּוֹת נִרְאוּ מִחוּץ לַתְּאָה שֶׁל הָאָרוֹן לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לְחוּץ לָאָרוֹן הֵם לֹא נִרְאוּ. וְכֵן הָיָה הַמַּצָּב הַזֶּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
וַֽיַּאֲרִיכוּ֮ הַבַּדִּים֒ וַיֵּרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן־הָאָרוֹן֙ עַל־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה וַֽיְהִי־שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃בָּאָרוֹן לֹא הָיָה דָּבָר, כְּלִי כְּלֹא כְּלִי, אֶלָּא רַק שְׁנֵי הַלֻּחִים שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה בְחֹרֵב, אֲשֶׁר הַשֵּׁם כָּרַת בְּרִית עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם.
אֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֚ק שְׁנֵ֣י הַלֻּח֔וֹת אֲשֶׁר־נָתַ֥ן מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃ (פ)וְכַאשֶּׁר הַכֹּהֲנִים יָצְאוּ מֵהַקֹּדֶשׁ, כִּי כָּל הַכֹּרְכִים שֶׁהָיוּ שָׁם הִתְקַדְּשׁוּ, לֹא הָיָה צֹרֶךְ לְהִשְׁמָר עַל הַחֲלִיקוֹת שֶׁלָּהֶם.
וַיְהִ֕י בְּצֵ֥את הַכֹּהֲנִ֖ים מִן־הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֠י כָּל־הַכֹּהֲנִ֤ים הַֽנִּמְצְאִים֙ הִתְקַדָּ֔שׁוּ אֵ֖ין לִשְׁמ֥וֹר לְמַחְלְקֽוֹת׃הַלֵּוִיִּם שֶׁשִּׁירְרוּ לְכֻלָּם, אֶת אָסָף, הֵימָן וְיִדְתוּן, יַחַד עִם בְּנֵיהֶם וְאָחִיהֶם, לָבְשׁוּ בּוּץ, מִצְלָתִים, נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת, וְעָמְדוּ מִמִּזְרַח הַמִּזְבֵּחַ. עִמָּהֶם הָיוּ כֹּהֲנִים בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים, מְנַשְּׂקֵי שׁוֹפָרוֹת.
וְהַלְוִיִּ֣ם הַמְשֹׁרֲרִ֣ים לְכֻלָּ֡ם לְאָסָ֡ף לְהֵימָ֣ן לִֽ֠ידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶ֨ם וְלַאֲחֵיהֶ֜ם מְלֻבָּשִׁ֣ים בּ֗וּץ בִּמְצִלְתַּ֙יִם֙ וּבִנְבָלִ֣ים וְכִנֹּר֔וֹת עֹמְדִ֖ים מִזְרָ֣ח לַמִּזְבֵּ֑חַ וְעִמָּהֶ֤ם כֹּֽהֲנִים֙ לְמֵאָ֣ה וְעֶשְׂרִ֔ים מחצררים [מַחְצְרִ֖ים] בַּחֲצֹֽצְרֽוֹת׃יג–יד
השבח המשותף וכבוד הבית
היה קול אחד של המצצרים והשרים, כדי להשמיע קול אחד לשבח ולהודות להשם, כמו קול הרים בחצוצרות, במצילות ובכלי שיר, ולשבח להשם כי טוב כי חסדו לעולם, והבית היה מלא בענן, בית השם.
וַיְהִ֣י כְ֠אֶחָד למחצצרים [לַמְחַצְּרִ֨ים] וְלַמְשֹֽׁרֲרִ֜ים לְהַשְׁמִ֣יעַ קוֹל־אֶחָ֗ד לְהַלֵּ֣ל וּלְהֹדוֹת֮ לַיהוָה֒ וּכְהָרִ֣ים ק֠וֹל בַּחֲצֹצְר֨וֹת וּבִמְצִלְתַּ֜יִם וּבִכְלֵ֣י הַשִּׁ֗יר וּבְהַלֵּ֤ל לַיהוָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּ֑וֹ וְהַבַּ֛יִת מָלֵ֥א עָנָ֖ן בֵּ֥ית יְהוָֽה׃והכהנים לא יכלו לעמוד לשרת בגלל הענן, כי כבוד השם מילא את בית האלוהים.
וְלֹא־יָֽכְל֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים לַעֲמ֥וֹד לְשָׁרֵ֖ת מִפְּנֵ֣י הֶעָנָ֑ן כִּֽי־מָלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־בֵּ֥ית הָאֱלֹהִֽים׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
השלמת המקדש והעלאת הארון
וַתִּשְׁלַם֙ כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה שְׁלֹמֹ֖ה לְבֵ֣ית יְהוָ֑ה (ס) וַיָּבֵ֨א שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־קָדְשֵׁ֣י ׀ דָּוִ֣יד אָבִ֗יו וְאֶת־הַכֶּ֤סֶף וְאֶת־הַזָּהָב֙ וְאֶת־כָּל־הַכֵּלִ֔ים נָתַ֕ן בְּאֹצְר֖וֹת בֵּ֥ית הָאֱלֹהִֽים׃ (פ)
אָז֩ יַקְהֵ֨יל שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאֶת־כָּל־רָאשֵׁ֨י הַמַּטּ֜וֹת נְשִׂיאֵ֧י הָאָב֛וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְרוּשָׁלִָ֑ם לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת־אֲר֧וֹן בְּרִית־יְהוָ֛ה מֵעִ֥יר דָּוִ֖יד הִ֥יא צִיּֽוֹן׃
וַיִּקָּהֲל֧וּ אֶל־הַמֶּ֛לֶךְ כָּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִעִֽי׃
וַיָּבֹ֕אוּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הַלְוִיִּ֖ם אֶת־הָאָרֽוֹן׃
ה–ח
הַעֲלַת הָאָרוֹן לַהֵיכָל
וַיַּעֲל֤וּ אֶת־הָאָרוֹן֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־כָּל־כְּלֵ֥י הַקֹּ֖דֶשׁ אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֑הֶל הֶעֱל֣וּ אֹתָ֔ם הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם׃
וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וְכָל־עֲדַ֧ת יִשְׂרָאֵ֛ל הַנּוֹעָדִ֥ים עָלָ֖יו לִפְנֵ֣י הָאָר֑וֹן מְזַבְּחִים֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִסָּפְר֛וּ וְלֹ֥א יִמָּנ֖וּ מֵרֹֽב׃
וַיָּבִ֣יאוּ הַ֠כֹּהֲנִים אֶת־אֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֧ה אֶל־מְקוֹמ֛וֹ אֶל־דְּבִ֥יר הַבַּ֖יִת אֶל־קֹ֣דֶשׁ הַקְּדָשִׁ֑ים אֶל־תַּ֖חַת כַּנְפֵ֥י הַכְּרוּבִֽים׃
וַיִּהְי֤וּ הַכְּרוּבִים֙ פֹּרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם עַל־מְק֖וֹם הָאָר֑וֹן וַיְכַסּ֧וּ הַכְּרוּבִ֛ים עַל־הָאָר֥וֹן וְעַל־בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָה׃
ט–יב
מַצָּב הָאָרוֹן וְסֵדֶר הַלֵּוִיִּם
וַֽיַּאֲרִיכוּ֮ הַבַּדִּים֒ וַיֵּרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן־הָאָרוֹן֙ עַל־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה וַֽיְהִי־שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
אֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֚ק שְׁנֵ֣י הַלֻּח֔וֹת אֲשֶׁר־נָתַ֥ן מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃ (פ)
וַיְהִ֕י בְּצֵ֥את הַכֹּהֲנִ֖ים מִן־הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֠י כָּל־הַכֹּהֲנִ֤ים הַֽנִּמְצְאִים֙ הִתְקַדָּ֔שׁוּ אֵ֖ין לִשְׁמ֥וֹר לְמַחְלְקֽוֹת׃
וְהַלְוִיִּ֣ם הַמְשֹׁרֲרִ֣ים לְכֻלָּ֡ם לְאָסָ֡ף לְהֵימָ֣ן לִֽ֠ידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶ֨ם וְלַאֲחֵיהֶ֜ם מְלֻבָּשִׁ֣ים בּ֗וּץ בִּמְצִלְתַּ֙יִם֙ וּבִנְבָלִ֣ים וְכִנֹּר֔וֹת עֹמְדִ֖ים מִזְרָ֣ח לַמִּזְבֵּ֑חַ וְעִמָּהֶ֤ם כֹּֽהֲנִים֙ לְמֵאָ֣ה וְעֶשְׂרִ֔ים מחצררים [מַחְצְרִ֖ים] בַּחֲצֹֽצְרֽוֹת׃
יג–יד
השבח המשותף וכבוד הבית
וַיְהִ֣י כְ֠אֶחָד למחצצרים [לַמְחַצְּרִ֨ים] וְלַמְשֹֽׁרֲרִ֜ים לְהַשְׁמִ֣יעַ קוֹל־אֶחָ֗ד לְהַלֵּ֣ל וּלְהֹדוֹת֮ לַיהוָה֒ וּכְהָרִ֣ים ק֠וֹל בַּחֲצֹצְר֨וֹת וּבִמְצִלְתַּ֜יִם וּבִכְלֵ֣י הַשִּׁ֗יר וּבְהַלֵּ֤ל לַיהוָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּ֑וֹ וְהַבַּ֛יִת מָלֵ֥א עָנָ֖ן בֵּ֥ית יְהוָֽה׃
וְלֹא־יָֽכְל֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים לַעֲמ֥וֹד לְשָׁרֵ֖ת מִפְּנֵ֣י הֶעָנָ֑ן כִּֽי־מָלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־בֵּ֥ית הָאֱלֹהִֽים׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפסוקים מתארים את סיום עבודת המקדש, העלאת הארון וסדר הלוויים.
פסוקים א–ד
השלמת המקדש והעלאת הארון
שלמה מסיים את בניית בית ה' ומניח באוצרות המקדש את כלי דוד אביו. לאחר מכן הוא אוסף את מנהיגי ישראל לירושלים כדי להעביר את ארון ברית ה' מעיר דוד אל המקדש במהלך החג בחודש השביעי, כשהלוויים הם אלו הנושאים את הארון.
פסוקים ה–ח
הַעֲלַת הָאָרוֹן לַהֵיכָל
הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּים הֶעֱלוּ אֶת הָאָרוֹן way וְכָל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ לַבַּיִת הֶחָדָשׁ. שְׁלֹמֹה וְכָל יִשְׂרָאֵל זָבְחוּ קורבנות בְּכִשְׁרוֹן רַב שֶׁלֹא יִמָּנוּ. הָאָרוֹן הוּבִיא לַקֹּדֶשׁ הַקְּדָשִׁים תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים, שֶׁכִּסּוּ אֶת הָאָרוֹן way אֶת הַמַּעֲטֶה שֶׁלּוֹ.
פסוקים ט–יב
מַצָּב הָאָרוֹן וְסֵדֶר הַלֵּוִיִּם
הַפֶּסוּקִים מְתָאֲרִים אֶת מַצָּב הָאָרוֹן בַּקֹּדֶשׁ, שֶׁבּוֹ הָיוּ רַק שְׁנֵי הַלֻּחִים. כְּמוּ דָּרְשׁוּ הַכֹּהֲנִים לְהִתְקַדֵּשׁ, כָּךְ גַּם הַלֵּוִיִּים שֶׁל הַמְּזַמְּרִים, אָסָף, הֵימָן וְיִדְתוּן, עָמְדוּ בְּלֶבֶשׁ מְיֻחָד מִמִּזְרַח הַמִּזְבֵּחַ עִם מְנַשְּׂקֵי שׁוֹפָרוֹת.
פסוקים יג–יד
השבח המשותף וכבוד הבית
הפסוקים מתארים רגע של אחדות גדולה, שבו קולם של המצצרים והשרים התאחד לשבח ולהודות להשם באמצעות כלי נשיפה ותקיעה. הענן מלא בכבוד ה' מילא את בית המקדש, עד כדי כך שהעוצמה והכבוד של השם גרמו לכהנים שלא היו מסוגלים לעמוד ולבצע את עבודתם.
הקשר בין השבח לבין כבוד הבית מודגש בסיום הקטע.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים שהיו מונין לחדשים ליציאתן ממצרים: אין לי אלא לחדשים לשנים מנין ת"ל (במדבר א' א') וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים אין לי אלא באותו הפרק שלא באותו הפרק מניין ת"ל (במדבר ל"ג ל"ח) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת ארבעים לצאת בני ישראל: אין לי אלא עד שלא נכנסו לארץ ישראל משנכנסו לארץ ישראל מניין ת"ל (מ"א ו' א') ויהי מקץ שמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל: כיון שנבנה המקדש התחילו מונין לשני מלכים ולבנין בתים שנא' (ע' דה״ב ה' א') ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים ואומר (ישעיה ל"ו א') ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו לא זכו לימנות לבנינו ימנו לחרבנו שנ' (יחזקאל מ' א') בעשרים וחמש שנה לגלותינו: לא זכו לימנות לעצמן ימנו למלכיות אחרות שנ' (חגי א' א') בשנת שתים לדריוש: בשנת שלוש למלכות נבוכדנצר (דניאל ח' א') וכך לשטרות וכן הוא אומר (שה"ש א' ח') אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדותיך על משכנות הרועים: ואומר (ויקרא כ"ו מ"ג) יען וביען אין יען וביען אלא עין בעין מדה במדה: ביום הזה. מלמד שהוא ראש חדש נאמר כאן ביום הזה ונאמר להלן (י"ב ב') החדש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ראש חדש אף כאן ראש חדש: באו מדבר סיני. שבו ירדה שנאה לכל באי העולם שאינן מקיימין את התורה וכן היה ר' יוסי אומר לא בסתר דברתי אל בני ישראל לא במקום ארץ חשך (ע' ישע' מ"ה י"ט) כשנתתי תורה לישראל לא נתתיה לא בסתר ולא בארץ חשך: לא אמרתי לזרע יעקב (שם) שלכם היא: תוהו בקשונו (שם) לא עשיתיה הפותיקי אלא נתתי מתן שכרה בצדה: אני ה' דובר צדק (שם) דובר אני צדקתן של ישראל: מגיד מישרים (שם) מגיד אני מה שעשו לפני מאהבה: לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ"ו כ') מה יעשו אומות העולם והלא לא למדו תורה: ומשפטים בל ידעום (שם) שבע מצוות נתתי להם ולא היו יכולין לעמוד בהן:
״בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים שהיו מונין לחדשים ליציאתן ממצרים: אין לי אלא לחדשים לשנים מנין ת"ל (במדבר א' א') וידבר ה' אל״
Required text; 1–15000 characters.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי י״ט:א׳ ↗האחדות שבשירה ובמחצרה
״מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשׁוֹרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד״.״
הַגְּמָרָא בְּסוּכָה שׁוֹאֶלֶת מַדּוּעַ נֶחְשָׁב הַשִּׁירָה כָּכָּה חֲשׁוּבָה וּמֶרְכָזִית בְּפִיהֶם שֶׁל הַמְּדַבְּרִים. הַתּוֹרָה מְצַיֶּנת שֶׁבְּעֵת הַשִּׁירָה הָיָה קוֹל אֶחָד שֶׁמְּאַחֵד אֶת כֻּלָּם. הַסּוּכָה מְסַבֶּרֶת שֶׁהַמַּצָּב הַזֶּה, שֶׁבּוֹ הַמְּחַצְּרִים וְהַמְּשׁוֹרְרִים מְהַדִּיקִים אֶת הַקּוֹל, הוּא הַהוּכָחָה לְעִיקָּר הַשִּׁירָה. הַמַּטָּע הַתַּלְמוּדִי הוּא שֶׁהַיְּכֹלֶת לְהַגִּיעַ לְאַחְדּוּת בַּקּוֹל מְבַטֶּאת אֶת הַכֹּחַ הַבְּתִי-יְסוֹד שֶׁל הַשִּׁירָה.
סוכה נ״א א:י״ג ↗בעקבות המפרשים
כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בָּאָהֶל
״ואת כל כלי הקדש אשר באהל. אשר נתן (ס"א נטע) דוד לארון:״
הַפֶּסֶק מְתָפֵס אֶת הָרֶגַע שֶׁבּוֹ דָּוִד הַכִּי מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹב לַהַקֹּדֶשׁ. הַכְּתִיב שֶׁדָּוִד הָבִיא אֶל הָאָהֶל אֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיוּ בָּעֶרֶב שֶׁל הָאָהֶל. הַכְּתִיב כְּלָלִי שֶׁהַכֵּלִים הָיוּ מֵהַכֵּלִים שֶׁדָּוִד נָתַן לָאָרוֹן. רָשִׁי, בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפֶּסֶק, מַסְבִּיר שֶׁהַכֵּלִים הָיוּ מֵאֵלּוּ הַכֵּלִים שֶׁדָּוִד הָבִיא וְהִנְחִיל לָאָרוֹן. הַפֵּרוּשׁ מַדְגִּישׁ אֶת הַקֶּשר הַיּוֹתֵר חָזָק בֵּין הַמַּטְרָה שֶׁל דָּוִד לְהַשְׁלֵם אֶת הַמִּצְוָה לְהַעֲמִיד אֶת כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּמְקוֹמָם הָרָאוּי.
רש״י על דברי הימים ב׳ 5:5:2 ↗ההקדשה של הכהנים
״כי כל הכהנים הנמצאים התקדשו. לדבר זה:״
הפסוק מתאר רגע של הקדשה משמעותית עבור הכהנים. בטקסט כתוב שכל הכהנים שהיו נוכחים התקדשו למשימה זו. זהו תיאור של פעולה שכל הקבוצה המוגדרת השתתפה בה יחד. רש"י מסביר את המשמעות של המילים "כל הכהנים הנמצאים התקדשו". לפי פירושו, ההקדשה התרחשה בגלל הדבר הספציפי הזה שהוזכר בסיפור. רש"י מתמקד בקשר שבין האירוע לבין מעמד ההקדשה של הכהנים.
רש״י על דברי הימים ב׳ 5:11:2 ↗ההבחנה בין הכהנים ללוים
״וישאו הלוים את הארון. ובספר מלכים: "וישאו הכהנים את הארון" (מ"א ח,ג)! הכהנים נשאוהו; ומה שאמ' "הלוים" – הם הכהנים. כי הכהנים לויים היו; ואמרו״
בפסוק זה נאמר שהלוים נשאו את ארון הברית. הרד״ק מסביר כי הכוונה כאן היא לכהנים עצמם, שכן כל הכהנים הם חלק משבט לוי. הוא מציין כי קיימים עשרים וארבעה מקומות בתנ״ך שבהם מכנים את הכהנים בשם "לווים". עם זאת, הרד״ק מבחין בין שני מושגים. כאשר הטקסט מציין "הכהנים הלוים", הכוונה היא לשני קבוצות נפרדות: הכהנים והלוויים. לפי פירושו, הכהנים הם אלו שנשאו את הארון, בעוד שהלוויים נשאו את אוהל מועד.
רד״ק על דברי הימים ב׳ 5:4:1 ↗עבודת הכהנים והלוים בגלות
״אין לשמור למחלקות. כי כבר נחלקו הכהנים והלוים למשמרות, ועתה היו כל כך הזבחים לרב והקהל לרב כי כל הכהנים והלוים היו מצטרכים כלם לעבוד״
הפסוק מתאר את רשימת הכהנים שהחזרו מגלות בבבל, שהתמקמו מחדש במקומותיהם. לפי הרד״ק, חלוקת הכהנים והלוים למשמרות הייתה כבר קיימת, אך בגלות נוצר מצב שבו כמות הזבחים והצורך בשירה ובהלל היו כל כך גדולים, שכל הכהנים והלוים היו זקוקים לעבוד ולשיר יחד. הפרשן מסביר שהעומס על העבודה בבית המקדש דרש את כל כוח האדם הזמין. הוא מדגיש כי הצורך הגדול בתפילה ובהודיה הפך את כל המעמד של הכהנים והלוים למעורבות מאוד בעבודת הַשֵּׁם.
רד״ק על דברי הימים ב׳ 5:11:1 ↗