חזקיהו שלח שליחים לכל ישראל ויהודה, וגם כתב מכתבים לאפרים ומנשה, כדי שיבואו לבית יהוה בירושלים לחג פסח לאלהי ישראל.
וַיִּשְׁלַ֨ח יְחִזְקִיָּ֜הוּ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה וְגַֽם־אִגְּרוֹת֙ כָּתַב֙ עַל־אֶפְרַ֣יִם וּמְנַשֶּׁ֔ה לָב֥וֹא לְבֵית־יְהוָ֖ה בִּֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת פֶּ֔סַח לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃דברי הימים ב׳ · פרק ל׳
שינוי מועד חג הפסח והחזרה לשירות הַשֵּׁם
חזקת המלך יחזקיהו, קיום מצוות הפסח בנסיבות מיוחדות ותפילת המלך עבור העם
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברי הימים ב׳ ל׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
שינוי מועד חג הפסח
המלך, שריו וכל הקהל בירושלים החליטו לעשות את חג הפסח בחודש השני.
וַיִּוָּעַ֨ץ הַמֶּ֧לֶךְ וְשָׂרָ֛יו וְכָל־הַקָּהָ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֥וֹת הַפֶּ֖סַח בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִֽי׃כי הם לא יכלו לעשות אותו בזמן הזה, מכיוון שהכהנים לא התקדשו וגם העם לא התאסף לירושלים.
כִּ֣י לֹ֧א יָכְל֛וּ לַעֲשֹׂת֖וֹ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא כִּ֤י הַכֹּהֲנִים֙ לֹֽא־הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמַדַּ֔י וְהָעָ֖ם לֹא־נֶאֶסְפ֥וּ לִֽירוּשָׁלִָֽם׃הדבר נראה טוב בעיני המלך וגם בעיני כל הקהל.
וַיִּישַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּבְעֵינֵ֖י כָּל־הַקָּהָֽל׃קריאת התשובה והחזרה לפסח
הם קבעו תוכנית להפיץ הודעה בכל ישראל, מבער שבע ועד דן, כדי שכולם יבואו לחג פסח לה' אלוהי ישראל בירושלים, כי הם לא עשו את החג כפי שנכתב.
וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ דָבָ֗ר לְהַעֲבִ֨יר ק֤וֹל בְּכָל־יִשְׂרָאֵל֙ מִבְּאֵֽר־שֶׁ֣בַע וְעַד־דָּ֔ן לָב֞וֹא לַעֲשׂ֥וֹת פֶּ֛סַח לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י לֹ֥א לָרֹ֛ב עָשׂ֖וּ כַּכָּתֽוּב׃השליחים רצו עם מכתבים מיד המלך ושרדיו לכל ישראל ויהודה, ופעלו לפי פקודת המלך שאמרה: בני ישראל, שובו אל ה' אלוהי אברהם, יצחק וישראל, וחזרו אל השארית שנותרה לכם מידי מלכי אשור.
וַיֵּלְכוּ֩ הָרָצִ֨ים בָּֽאִגְּר֜וֹת מִיַּ֧ד הַמֶּ֣לֶךְ וְשָׂרָ֗יו בְּכָל־יִשְׂרָאֵל֙ וִֽיהוּדָ֔ה וּכְמִצְוַ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שׁ֚וּבוּ אֶל־יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָם֙ יִצְחָ֣ק וְיִשְׂרָאֵ֔ל וְיָשֹׁב֙ אֶל־הַפְּלֵיטָ֔ה הַנִּשְׁאֶ֣רֶת לָכֶ֔ם מִכַּ֖ף מַלְכֵ֥י אַשּֽׁוּר׃אל תהיו כמו אבותיכם ואחיכיכם שחטאו לה' אלוהי אבותיהם, והוא השאיר אותם להשמדה כפי שאתם רואים.
וְאַל־תִּֽהְי֗וּ כַּאֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְכַ֣אֲחֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר מָעֲל֔וּ בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבוֹתֵיהֶ֑ם וַיִּתְּנֵ֣ם לְשַׁמָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר אַתֶּ֥ם רֹאִֽים׃עכשיו, אל תעקשו את צוואכם כמו אבותיכם. תתחברו לה' ותבואו למקדשו שהוקדש לנצח, ותעבדו את ה' אלוהיכם, כדי שחמתו תפסק מכם.
עַתָּ֕ה אַל־תַּקְשׁ֥וּ עָרְפְּכֶ֖ם כַּאֲבוֹתֵיכֶ֑ם תְּנוּ־יָ֣ד לַיהוָ֗ה וּבֹ֤אוּ לְמִקְדָּשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְדִּ֣ישׁ לְעוֹלָ֔ם וְעִבְדוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וְיָשֹׁ֥ב מִכֶּ֖ם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃החזרה לירושלים והתעוררות הלב
כי כשתחזרו אל הַשֵּׁם, אחיכם ובניכם, כדי לרחם על השבויים שלהם ולחזור לארץ הזאת, כי הַשֵּׁם אלוהיכם רחום וחנון ולא יסיר פניו מכם אם תחזרו אליו.
כִּ֣י בְשׁוּבְכֶ֞ם עַל־יְהוָ֗ה אֲחֵיכֶ֨ם וּבְנֵיכֶ֤ם לְרַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י שֽׁוֹבֵיהֶ֔ם וְלָשׁ֖וּב לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וְלֹא־יָסִ֤יר פָּנִים֙ מִכֶּ֔ם אִם־תָּשׁ֖וּבוּ אֵלָֽיו׃ (פ)והרץים עברו מעיר לעיר בארץ אפרים, מנשה ועד זבולון, והם צחקו עליהם ולעגו להם.
וַיִּֽהְי֨וּ הָרָצִ֜ים עֹבְרִ֨ים מֵעִ֧יר ׀ לָעִ֛יר בְּאֶֽרֶץ־אֶפְרַ֥יִם וּמְנַשֶּׁ֖ה וְעַד־זְבֻל֑וּן וַיִּֽהְיוּ֙ מַשְׂחִיקִ֣ים עֲלֵיהֶ֔ם וּמַלְעִגִ֖ים בָּֽם׃אבל אנשים מאשר, מנשה ומזבולון נכנעו ובאו לירושלים.
אַךְ־אֲנָשִׁ֛ים מֵאָשֵׁ֥ר וּמְנַשֶּׁ֖ה וּמִזְּבֻל֑וּן נִֽכְנְע֔וּ וַיָּבֹ֖אוּ לִירוּשָׁלִָֽם׃גם ביהודה הייתה יד הַשֵּׁם כדי לתת להם לב אחד, לעשות את מצוות המלך והשרים לפי דברי הַשֵּׁם.
גַּ֣ם בִּיהוּדָ֗ה הָֽיְתָה֙ יַ֣ד הָאֱלֹהִ֔ים לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לֵ֣ב אֶחָ֑ד לַעֲשׂ֞וֹת מִצְוַ֥ת הַמֶּ֛לֶךְ וְהַשָּׂרִ֖ים בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃חג המצות בירושלים
אנשים רבים התאספו בירושלים כדי לחגוג את חג המצות בחודש השני, קהל גדול מאוד.
וַיֵּֽאָסְפ֤וּ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עַם־רָ֔ב לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת בַּחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י קָהָ֖ל לָרֹ֥ב מְאֹֽד׃הם קמו והסרו את המזבחות שהיו בירושלים ואת כל המקטרות, והשליכו אותם לנחל קדרון.
וַיָּקֻ֕מוּ וַיָּסִ֙ירוּ֙ אֶת־הַֽמִּזְבְּח֔וֹת אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַֽמְקַטְּרוֹת֙ הֵסִ֔ירוּ וַיַּשְׁלִ֖יכוּ לְנַ֥חַל קִדְרֽוֹן׃הם שחטו את הפסח בfour-ten (ארבעה עשר) ביום של החודש השני, והכהנים והלוויים התביישו ואז התקדשו והביאו קרבנות עולה לבית יהוה.
וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י וְהַכֹּהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֤ם נִכְלְמוּ֙ וַיִּֽתְקַדְּשׁ֔וּ וַיָּבִ֥יאוּ עֹל֖וֹת בֵּ֥ית יְהוָֽה׃הכהנים עמדו בתפקידם לפי המנהג והתורה של משה איש האלוהים, וזרקו את הדם מידי הלוויים.
וַיַּֽעַמְד֤וּ עַל־עָמְדָם֙ כְּמִשְׁפָּטָ֔ם כְּתוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֑ים הַכֹּֽהֲנִים֙ זֹרְקִ֣ים אֶת־הַדָּ֔ם מִיַּ֖ד הַלְוִיִּֽם׃תפילת יחזקיהו עבור העם הלא טהור
כי קהל גדול מאוד לא התקדש, והלוויים שעסקו בשחיטת הפסחים לא היו טהורים מספיק כדי להקדיש אותו להשם.
כִּי־רַבַּ֥ת בַּקָּהָ֖ל אֲשֶׁ֣ר לֹא־הִתְקַדָּ֑שׁוּ וְהַלְוִיִּ֞ם עַל־שְׁחִיטַ֣ת הַפְּסָחִ֗ים לְכֹל֙ לֹ֣א טָה֔וֹר לְהַקְדִּ֖ישׁ לַיהוָֽה׃כי חלק גדול מהעם, מאפרים ומנשה, יששכר וזבולון, לא טהרו, כי הם אכלו את הפסח בניגוד לכתוב. יחזקיהו התפלל עבורם ואמר: השם הטוב יסלח בשבילם.
כִּ֣י מַרְבִּ֣ית הָעָ֡ם רַ֠בַּת מֵֽאֶפְרַ֨יִם וּמְנַשֶּׁ֜ה יִשָּׂשכָ֤ר וּזְבֻלוּן֙ לֹ֣א הִטֶּהָ֔רוּ כִּֽי־אָכְל֥וּ אֶת־הַפֶּ֖סַח בְּלֹ֣א כַכָּת֑וּב כִּי֩ הִתְפַּלֵּ֨ל יְחִזְקִיָּ֤הוּ עֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָ֥ה הַטּ֖וֹב יְכַפֵּ֥ר בְּעַֽד׃בכל ליבו הוא התכונן לבקש את השם, אלוהי אבותיו, אבל זה לא היה בטהרת הקודש.
כָּל־לְבָב֣וֹ הֵכִ֔ין לִדְר֛וֹשׁ הָאֱלֹהִ֥ים ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבוֹתָ֑יו וְלֹ֖א כְּטָהֳרַ֥ת הַקֹּֽדֶשׁ׃ (ס)והשם שמע לתפילת יחזקיהו וריפא את העם.
וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶל־יְחִזְקִיָּ֔הוּ וַיִּרְפָּ֖א אֶת־הָעָֽם׃ (ס)חגיגת חג המצות בירושלים
בני ישראל שהיו בירושלים חגגו את חג המצות במשך שבעה ימים בשמחה גדולה, והלויים והכהנים, שהחזיקו בכלי הנגינה של ה', הללו את ה' יום אחר יום.
וַיַּעֲשׂ֣וּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִ֨ים בִּירוּשָׁלִַ֜ם אֶת־חַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בְּשִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וּֽמְהַלְלִ֣ים לַ֠יהוָה י֣וֹם ׀ בְּי֞וֹם הַלְוִיִּ֧ם וְהַכֹּהֲנִ֛ים בִּכְלֵי־עֹ֖ז לַיהוָֽה׃ (ס)חיזקיהו דיבר בלב כל הלוויים שהיו חכמים ובעלי בינה לעבודת ה', והם אכלו את חג המועד במשך שבעה ימים, זבחו זבחי שלמים והתודו לה' אלוהי אבותיהם.
וַיְדַבֵּ֣ר יְחִזְקִיָּ֗הוּ עַל־לֵב֙ כָּל־הַלְוִיִּ֔ם הַמַּשְׂכִּילִ֥ים שֵֽׂכֶל־ט֖וֹב לַיהוָ֑ה וַיֹּאכְל֤וּ אֶת־הַמּוֹעֵד֙ שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֔ים מְזַבְּחִים֙ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֔ים וּמִ֨תְוַדִּ֔ים לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם׃ (ס)כל הקהל התייעץ לעשות שבעה ימים נוספים של חג, ואכן הם חגגו שבעה ימים נוספים בשמחה.
וַיִּוָּֽעֲצוּ֙ כָּל־הַקָּהָ֔ל לַעֲשׂ֕וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֥וּ שִׁבְעַת־יָמִ֖ים שִׂמְחָֽה׃כי המלך חיזקיהו מלך יהודה תרם לקהל אלף פרים ושבעה אלף כבשים, והשרים תרמו לקהל אלף פרים ועשרת אלפים כבשים, והכהנים התקדשו ברוב.
כִּ֣י חִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְ֠הוּדָה הֵרִ֨ים לַקָּהָ֜ל אֶ֣לֶף פָּרִים֮ וְשִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֣ים צֹאן֒ (ס) וְהַשָּׂרִ֞ים הֵרִ֤ימוּ לַקָּהָל֙ פָּרִ֣ים אֶ֔לֶף וְצֹ֖אן עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֑ים וַיִּֽתְקַדְּשׁ֥וּ כֹהֲנִ֖ים לָרֹֽב׃השמחה הגדולה בירושלים
כל קהל יהודה, הכהנים, הלויים וכל הקהל שבאה מישראל, וגם הזרים שבאו מארץ ישראל והיו גרים ביהודה, שמחו.
וַֽיִּשְׂמְח֣וּ ׀ כָּל־קְהַ֣ל יְהוּדָ֗ה וְהַכֹּהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם וְכָל־הַקָּהָ֖ל הַבָּאִ֣ים מִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְהַגֵּרִ֗ים הַבָּאִים֙ מֵאֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֔ל וְהַיּוֹשְׁבִ֖ים בִּיהוּדָֽה׃הייתה שמחה גדולה בירושלים, כי לא הייתה שמחה כזו בירושלים מימי שלמה בן דוד, מלך ישראל.
וַתְּהִ֥י שִׂמְחָֽה־גְדוֹלָ֖ה בִּֽירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֠י מִימֵ֞י שְׁלֹמֹ֤ה בֶן־דָּוִיד֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א כָזֹ֖את בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (ס)הכהנים והלויים קמו ובירכו את העם, והקול שלהם נשמע, ותפילתם עלתה למקום הקדוש בשמים.
וַיָּקֻ֜מוּ הַכֹּהֲנִ֤ים הַלְוִיִּם֙ וַיְבָרֲכ֣וּ אֶת־הָעָ֔ם וַיִּשָּׁמַ֖ע בְּקוֹלָ֑ם וַתָּב֧וֹא תְפִלָּתָ֛ם לִמְע֥וֹן קָדְשׁ֖וֹ לַשָּׁמָֽיִם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
שינוי מועד חג הפסח
וַיִּשְׁלַ֨ח יְחִזְקִיָּ֜הוּ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה וְגַֽם־אִגְּרוֹת֙ כָּתַב֙ עַל־אֶפְרַ֣יִם וּמְנַשֶּׁ֔ה לָב֥וֹא לְבֵית־יְהוָ֖ה בִּֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת פֶּ֔סַח לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיִּוָּעַ֨ץ הַמֶּ֧לֶךְ וְשָׂרָ֛יו וְכָל־הַקָּהָ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֥וֹת הַפֶּ֖סַח בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִֽי׃
כִּ֣י לֹ֧א יָכְל֛וּ לַעֲשֹׂת֖וֹ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא כִּ֤י הַכֹּהֲנִים֙ לֹֽא־הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמַדַּ֔י וְהָעָ֖ם לֹא־נֶאֶסְפ֥וּ לִֽירוּשָׁלִָֽם׃
וַיִּישַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּבְעֵינֵ֖י כָּל־הַקָּהָֽל׃
קריאת התשובה והחזרה לפסח
וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ דָבָ֗ר לְהַעֲבִ֨יר ק֤וֹל בְּכָל־יִשְׂרָאֵל֙ מִבְּאֵֽר־שֶׁ֣בַע וְעַד־דָּ֔ן לָב֞וֹא לַעֲשׂ֥וֹת פֶּ֛סַח לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י לֹ֥א לָרֹ֛ב עָשׂ֖וּ כַּכָּתֽוּב׃
וַיֵּלְכוּ֩ הָרָצִ֨ים בָּֽאִגְּר֜וֹת מִיַּ֧ד הַמֶּ֣לֶךְ וְשָׂרָ֗יו בְּכָל־יִשְׂרָאֵל֙ וִֽיהוּדָ֔ה וּכְמִצְוַ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שׁ֚וּבוּ אֶל־יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָם֙ יִצְחָ֣ק וְיִשְׂרָאֵ֔ל וְיָשֹׁב֙ אֶל־הַפְּלֵיטָ֔ה הַנִּשְׁאֶ֣רֶת לָכֶ֔ם מִכַּ֖ף מַלְכֵ֥י אַשּֽׁוּר׃
וְאַל־תִּֽהְי֗וּ כַּאֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְכַ֣אֲחֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר מָעֲל֔וּ בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבוֹתֵיהֶ֑ם וַיִּתְּנֵ֣ם לְשַׁמָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר אַתֶּ֥ם רֹאִֽים׃
עַתָּ֕ה אַל־תַּקְשׁ֥וּ עָרְפְּכֶ֖ם כַּאֲבוֹתֵיכֶ֑ם תְּנוּ־יָ֣ד לַיהוָ֗ה וּבֹ֤אוּ לְמִקְדָּשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְדִּ֣ישׁ לְעוֹלָ֔ם וְעִבְדוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וְיָשֹׁ֥ב מִכֶּ֖ם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃
החזרה לירושלים והתעוררות הלב
כִּ֣י בְשׁוּבְכֶ֞ם עַל־יְהוָ֗ה אֲחֵיכֶ֨ם וּבְנֵיכֶ֤ם לְרַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י שֽׁוֹבֵיהֶ֔ם וְלָשׁ֖וּב לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וְלֹא־יָסִ֤יר פָּנִים֙ מִכֶּ֔ם אִם־תָּשׁ֖וּבוּ אֵלָֽיו׃ (פ)
וַיִּֽהְי֨וּ הָרָצִ֜ים עֹבְרִ֨ים מֵעִ֧יר ׀ לָעִ֛יר בְּאֶֽרֶץ־אֶפְרַ֥יִם וּמְנַשֶּׁ֖ה וְעַד־זְבֻל֑וּן וַיִּֽהְיוּ֙ מַשְׂחִיקִ֣ים עֲלֵיהֶ֔ם וּמַלְעִגִ֖ים בָּֽם׃
אַךְ־אֲנָשִׁ֛ים מֵאָשֵׁ֥ר וּמְנַשֶּׁ֖ה וּמִזְּבֻל֑וּן נִֽכְנְע֔וּ וַיָּבֹ֖אוּ לִירוּשָׁלִָֽם׃
גַּ֣ם בִּיהוּדָ֗ה הָֽיְתָה֙ יַ֣ד הָאֱלֹהִ֔ים לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לֵ֣ב אֶחָ֑ד לַעֲשׂ֞וֹת מִצְוַ֥ת הַמֶּ֛לֶךְ וְהַשָּׂרִ֖ים בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃
חג המצות בירושלים
וַיֵּֽאָסְפ֤וּ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עַם־רָ֔ב לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת בַּחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י קָהָ֖ל לָרֹ֥ב מְאֹֽד׃
וַיָּקֻ֕מוּ וַיָּסִ֙ירוּ֙ אֶת־הַֽמִּזְבְּח֔וֹת אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַֽמְקַטְּרוֹת֙ הֵסִ֔ירוּ וַיַּשְׁלִ֖יכוּ לְנַ֥חַל קִדְרֽוֹן׃
וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י וְהַכֹּהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֤ם נִכְלְמוּ֙ וַיִּֽתְקַדְּשׁ֔וּ וַיָּבִ֥יאוּ עֹל֖וֹת בֵּ֥ית יְהוָֽה׃
וַיַּֽעַמְד֤וּ עַל־עָמְדָם֙ כְּמִשְׁפָּטָ֔ם כְּתוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֑ים הַכֹּֽהֲנִים֙ זֹרְקִ֣ים אֶת־הַדָּ֔ם מִיַּ֖ד הַלְוִיִּֽם׃
תפילת יחזקיהו עבור העם הלא טהור
כִּי־רַבַּ֥ת בַּקָּהָ֖ל אֲשֶׁ֣ר לֹא־הִתְקַדָּ֑שׁוּ וְהַלְוִיִּ֞ם עַל־שְׁחִיטַ֣ת הַפְּסָחִ֗ים לְכֹל֙ לֹ֣א טָה֔וֹר לְהַקְדִּ֖ישׁ לַיהוָֽה׃
כִּ֣י מַרְבִּ֣ית הָעָ֡ם רַ֠בַּת מֵֽאֶפְרַ֨יִם וּמְנַשֶּׁ֜ה יִשָּׂשכָ֤ר וּזְבֻלוּן֙ לֹ֣א הִטֶּהָ֔רוּ כִּֽי־אָכְל֥וּ אֶת־הַפֶּ֖סַח בְּלֹ֣א כַכָּת֑וּב כִּי֩ הִתְפַּלֵּ֨ל יְחִזְקִיָּ֤הוּ עֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָ֥ה הַטּ֖וֹב יְכַפֵּ֥ר בְּעַֽד׃
כָּל־לְבָב֣וֹ הֵכִ֔ין לִדְר֛וֹשׁ הָאֱלֹהִ֥ים ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבוֹתָ֑יו וְלֹ֖א כְּטָהֳרַ֥ת הַקֹּֽדֶשׁ׃ (ס)
וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶל־יְחִזְקִיָּ֔הוּ וַיִּרְפָּ֖א אֶת־הָעָֽם׃ (ס)
חגיגת חג המצות בירושלים
וַיַּעֲשׂ֣וּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִ֨ים בִּירוּשָׁלִַ֜ם אֶת־חַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בְּשִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וּֽמְהַלְלִ֣ים לַ֠יהוָה י֣וֹם ׀ בְּי֞וֹם הַלְוִיִּ֧ם וְהַכֹּהֲנִ֛ים בִּכְלֵי־עֹ֖ז לַיהוָֽה׃ (ס)
וַיְדַבֵּ֣ר יְחִזְקִיָּ֗הוּ עַל־לֵב֙ כָּל־הַלְוִיִּ֔ם הַמַּשְׂכִּילִ֥ים שֵֽׂכֶל־ט֖וֹב לַיהוָ֑ה וַיֹּאכְל֤וּ אֶת־הַמּוֹעֵד֙ שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֔ים מְזַבְּחִים֙ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֔ים וּמִ֨תְוַדִּ֔ים לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם׃ (ס)
וַיִּוָּֽעֲצוּ֙ כָּל־הַקָּהָ֔ל לַעֲשׂ֕וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֥וּ שִׁבְעַת־יָמִ֖ים שִׂמְחָֽה׃
כִּ֣י חִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְ֠הוּדָה הֵרִ֨ים לַקָּהָ֜ל אֶ֣לֶף פָּרִים֮ וְשִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֣ים צֹאן֒ (ס) וְהַשָּׂרִ֞ים הֵרִ֤ימוּ לַקָּהָל֙ פָּרִ֣ים אֶ֔לֶף וְצֹ֖אן עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֑ים וַיִּֽתְקַדְּשׁ֥וּ כֹהֲנִ֖ים לָרֹֽב׃
השמחה הגדולה בירושלים
וַֽיִּשְׂמְח֣וּ ׀ כָּל־קְהַ֣ל יְהוּדָ֗ה וְהַכֹּהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם וְכָל־הַקָּהָ֖ל הַבָּאִ֣ים מִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְהַגֵּרִ֗ים הַבָּאִים֙ מֵאֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֔ל וְהַיּוֹשְׁבִ֖ים בִּיהוּדָֽה׃
וַתְּהִ֥י שִׂמְחָֽה־גְדוֹלָ֖ה בִּֽירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֠י מִימֵ֞י שְׁלֹמֹ֤ה בֶן־דָּוִיד֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א כָזֹ֖את בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (ס)
וַיָּקֻ֜מוּ הַכֹּהֲנִ֤ים הַלְוִיִּם֙ וַיְבָרֲכ֣וּ אֶת־הָעָ֔ם וַיִּשָּׁמַ֖ע בְּקוֹלָ֑ם וַתָּב֧וֹא תְפִלָּתָ֛ם לִמְע֥וֹן קָדְשׁ֖וֹ לַשָּׁמָֽיִם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הקטע מתאר את תכנון המלך יחזקיהו לחג הפסח לאחר חזרת המלך מהמלחמה, את קריאת התשובה לכל ישראל ויהודה, ואת חגיגת חג המצות בירושלים למרות חוסר בטהרה.
שינוי מועד חג הפסח
המלך חזקיהו שלח הודעה לעמי ישראל וליהודה לקבוע את חג הפסח בירושלים. בשל כך שהכהנים לא הספיקו להתקדש והעם לא התאסף בזמן המועד המקורי, הוחלט על דעת המלך והקהל לחגוג את הפסח בחודש השני.
קריאת התשובה והחזרה לפסח
המלך ושרדיו שולחים מכתבים לכל יהודה וישראל, מבר שבע ועד דן, כדי לקרוא להם לשוב לה' ולחגוג פסח בירושלים. המכתבים מזהירים מפני חטאת האבות שגרמה לחורבן, וקוראים לחזור למקדש ולעבוד את ה' כדי להרגיע את חמתו.
החזרה לירושלים והתעוררות הלב
הפסוקים מתארים את הקריאה לאחי ישראל לחזור אל הַשֵּׁם ולחזור לארץ לאחר השבי. בעוד שהרץים עברו בארבעת השבטים בלעג, אנשים מאשר, מנשה וזבולון הגיעו לירושלים. גם ביהודה הַשֵּׁם נתן להם לב אחד כדי לציית למלך ולשרים לפי רצון הַשֵּׁם.
חג המצות בירושלים
אנשים רבים התאספו בירושלים לחג המצות בחודש השני. במהלך האירוע הסרו המזבחות והמקטרות לנחל קדרון. הכהנים והלוויים התקדשו ושחטו את הפסח ביום ארבעה עשר בחודש, תוך ביצוע עבודת הקרבנות על פי תורת משה, כשהם זורקים את הדם מידי הלוויים.
תפילת יחזקיהו עבור העם הלא טהור
חלק גדול מהעם לא היה טהור כראוי למצוות הפסח, ויראו שעסקו בשחיטה ללא טהרה מלאה. יחזקיהו המלך התפלל עבורם בלב שלם לבקש רחמי השם, והשם נענה לתפילתו וריפא את העם.
חגיגת חג המצות בירושלים
בני ישראל והמנהיגים חגגו את חג המצות בירושלים בשמחה גדולה ובתרומות רבות. המלך חיזקיהו והשרים תרמו כמות עצומה של פרים וצאן לקהל ולכהנים, וכל הקהל החליט להוסיף שבעה ימי חג נוספים של שמחה ותודה לה'.
השמחה הגדולה בירושלים
לאחר החגיגה, כל העם, כולל הכהנים, הלויים, ישראל והגרים ביהודה, חגגו בשמחה עצומה. השמחה בירושלים הייתה חסרת תקדים, כזו שלא נראתה מאז ימי שלמה המלך. הכהנים והלויים קמו לברך את העם, ותפילתם הגיעה לפני אלוהים.
התקופה מסתיימת בשמחה גדולה ובתפילה שחג הזה יחזור בכל שנה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
שש המעשים של חזקיה המלך
״שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתֵּת נְחַשׁ״
הַמִשְׁנָה בְּפֶסַחְ דַּף דַּ׳ הַקְּרָאת הַמַּעֲשִׂים שֶׁל הַמֶּלֶק חִזְקִיָּה וּמְבַדֶּלֶת בֵּין מַעֲשִׂים שֶׁהוֹדוּ לוֹ לְאֵלּוּ שֶׁלֹּא הוֹדוּ לוֹ. שְׁלוֹשָׁה מַעֲשִׂים הָיוּ מוּצְלָחִים: הַמֶּלֶךְ הֶעֱבִיר אֶת עַצְמוֹת אָבִיו מִמְּקוֹמָן, הִשְׁמִיד אֶת נֶחֶשׁ הַנֶּחֹשֶׁת וְגָנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת. אֶל הַשְׁלֹשָׁה הַתְּחִלְּוֹנִים הָיָה כָּבוֹד וְהַכָּרָה. עוֹד שְׁלֹשָׁה מַעֲשִׂים לֹא הִלְאוּ אֶת הַמֶּלֶךְ: הַפְּגִיעָה בְּדְלָתוֹת הַהֵיכָל שֶׁנִּגְזְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, סִטְם הַמֶּלֶךְ אֶת מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וְהַקְדָּמַת חַג הַפֶּסַח מְנִיסָן לְנִיסָן. הַמִּשְׁנָה מְצַוֶּה עַל הַמַּעֲשִׂים כְּפִי שֶׁהֵם, לְלֹא לְהוֹסִיף הֶסְפֵּר פְּתִיחָה עַל הַמּוֹטִיבִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ אוֹ הַתְּגִיבָה הַשְּׁכֵנִית.
משנה פסחים ד׳:ט׳ ↗ההבדל בין זריקה לשפיכה של הדם
״הלכה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קוֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר״
הַהֲלָכָה בְּדִין הַזִּרְקוּן וְהַשְׁפִּיכָה שֶׁל הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ מִתְבָּסֶסֶת עַל סְתָרִים בַּכְּתובִים. הַכְּתובִים הָאַחַד מְדַבֵּר עַל בְּכֹרִים שֶׁאֵינָם קְדֹשִׁים וְעַל הַדָּם שֶׁצָּרִיךְ לִזְרוֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְהַכְּתובִים הַשֵּׁנִי מְדַבֵּר עַל דְּמֵי זֶבַח שֶׁיִּשָּׁפְּכוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ. הַשְּׁאֵלָה הִיא מַה הַהֶבְדֵּל בֵּין שְׁפִיכָה לְבֵין זְרִיקָה? הַתַּלְמוּד הַיְרוּשָׁלְמִי מְבַקֵּשׁ לְהַבְחִין בֵּין הַפְּעֻלּוֹת, וּמַסְבֵּר שֶׁהַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְּוִיִּים. הַכֹּל מַכִּיר בְּכָךְ שֶׁהַדָּם מֻכָּן לַשְּׁפִיכָה וְגַם לַהַזָּאָה. בַּמַּעֲמָד זֶה מַעֲמַדִּים הָרַבּוֹת אֶת הַדִּין. רַבִּי מָנָא סוֹבֵר שֶׁזְּרִיקָה הִיא כְּאִלּוּ שֶׁפַּכְתָּ דָּם, אַךְ רַבִּי חֲנַנְיָה טוֹעֵן שֶׁזְּרִיקָה הִיא רַק כְּאִלּוּ הַזָּאָה. רַבִּי קְרַיָּא תּוֹמֵךְ בְּדִין רַבִּי חֲנַנְיָה, כִּי בְּמִקְרֶה שֶׁל מַיִם נִדָּה הַדָּם לֹא זֹרְקִים עָלָיו, וְדָכָךְ הַזָּאָה בְּעַצְמָהּ אֵינָהּ מַסְפִּיקָה לְצֹרֶךְ הַהֲלָכָה כְּמוֹ שֶׁהַשְּׁפִּיכָה מַסְפִּיקָה. (הַהֶסְפֵּר מִתְבָּסֵס עַל הַתַּלְמוּד הַיְרוּשָׁלְמִי, הַמַּבְחִין בֵּין הַפְּעֻלּוֹת הַתַּקְשִׁיעוֹת בְּדִין הַזִּרְקוּן).
תלמוד ירושלמי פסחים ה׳:ו׳:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
הזהירות ממהעברת כישלונות העבר
״ואל תהיו כאבותיכם וכאחיכם. פתרון וא"ת עדיין בוטחים אנו שיעלה מעלינו מלך אשור אל תהיו כאבותיכם כל דור ודור שהיה לפניכם, ומה אירע להם כשעזבו״
בקטע זה, חזקיהו המלך פונה אל העם וקורא להם לא לחזור על טעויותיהם של אבותיהם ואחיהם. הוא מזהיר אותם שלא להתרשל בביטחון, כי קיימת סכנה שצבא אשור יעלה על הממלכה. המטרה היא לשמור על נאמנות להשם כדי למנוע חזרה של גזירות קשות. רש"י מפרש את האזהרה של חזקיהו כקריאה להימנע מביטחון עצמי שגוי. לדעתו, חזקיהו מזהיר את הדור הנוכחי לא להיות כמו הדורות הקודמים שעזבו את השם. הוא מזכיר להם שמה שקרה לאבותיהם – שהאויב ניצח אותם בגלל חוסר הנאמנות – עלול לקרות גם להם אם לא ישתנו.
רש״י על דברי הימים ב׳ 30:7:1 ↗כלי העוז של הכהנים
״והכהנים בכלי עוז. בחצוצרות:״
הפסוק מתאר את הכהנים המשרתים בבית המקדש עם כלי עוז מיוחדים. הכהנים השתמשו בחצוצרות כחלק מהעבודה המקדשית. לפי רש"י, הכוונה היא לכלי נגינה חזקים ומרשימים שנועדו להשמיע קול גדול. רש"י מסביר שהשימוש בחצוצרות היה חלק בלתי נפרד מהשירות הכהנים. הוא מדגיש את עוצמת הקול של הכלים הללו בתיאור הכהנים בכלי עוז.
רש״י על דברי הימים ב׳ 30:21:1 ↗הצורך בהתקדשות הכהנים
״כי הכהנים לא התקדשו למדי. כמו "למן די", והמ"ם פתוחה כמ"ם "כי למבראשונה" (דה"א טו,יג). ופי': כי לא התקדשו כל כך הכהנים שיהיה די בהם״
הפירוש של רד"ק על דברי הילימים מתמקד בביאור חוסר הכשירות של הכהנים בשנה זו. לפי רד"ק, הכוהנים לא עברו תהליך של התקדשות מספיק כדי שיוכלו לבצע את עבודת המקדש בצורה המתאימה. הוא מסביר שהמילים במקרא מצביעות על כך שהקדשת הכהנים לא הייתה מספיקה לתפקיד הקרבת הקרבנות. רד"ק משתמש בשיטתו הלשונית כדי להבהיר שהבעיה הייתה בדרגת ההתקדשות עצמה, ולא בחוסר הימצאותם של הכהנים.
רד״ק על דברי הימים ב׳ 30:3:1 ↗ריפוי הנפש דרך סליחה
״וירפא את העם. שסלח להם עונם. וכן בענין הסליחה: "רפאה נפשי כי חטאתי לך" (תה' מא,ה):״
הַפסוק מְתָאֵר אֶת הַשֵּׁם כְּמִי שֶׁרָפָא אֶת הָעָם וְסָלַח לָהֶם עַל עֲווֹנָם. הַמְשמעוּת הַבְּרוּרָה הִיא שֶׁהַסְּלִיחָה הַמַּתְחִילָה אֶת הַתְּהוּלָה וְהַרְפּוּאָה הִיא הַתוֹצָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. הַרְדַּק, בְּפִרְשׁוּתוֹ עַל הַפָּסוּק, מְקַשֵּׁר בֵּין הַמִּלָּה רָפָא בֵּין הַסְּלִיחָה לְבֵין הַתְּחוּשָׁה הַפְּניּמִית שֶׁל הָאָדָם. הוּא מְצַטֵּט אֶת הַתְּהִלָּה מִתְּהִלֵּי הַשִּׁירִים שֶׁבְּתוֹךְ הַמִּקְרָא, בְּמַטָּרָה לְהַדְגִּישׁ כְּבָר שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְרַפֵּאת כְּשֶׁהִיא מַתְעָרֶת אֶת הַשֵּׁם בְּהַכְרָאָה עַל הַחֵטְא. הַרְדַּק מֵסֵב אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין הַמַּעֲשֶׂה הַמַּלְכוּתִי שֶׁל הַסְּלִיחָה לַעָם לְבֵין הַמָּסָל הַקְּלָסִי שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הַמְּקִימָה אֶת הַנֶּפֶשׁ. הַסְּבָרָתוֹ הִיא שֶׁמִּלַּת הָרִפְאוּת בַּתּוֹרָה מְכַלָּה אֶת הַמָּסָה הַכְּבֵדָה שֶׁל הָעֲווֹן, וְהַסְּלִיחָה הִיא הַמָּקָור לְחַיוּת הַתְּחוּשָׁה הַדַּתִּית וְהַנֶּפְשִׁית.
רד״ק על דברי הימים ב׳ 30:20:1 ↗