רחבעם הלך לשכם, כי כל ישראל באו לשכם כדי למנות אותו למלך.
וַיֵּ֥לֶךְ רְחַבְעָ֖ם שְׁכֶ֑מָה כִּ֥י שְׁכֶ֛ם בָּ֥אוּ כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַמְלִ֥יךְ אֹתֽוֹ׃דברי הימים ב׳ · פרק י׳
מינוי רחבעם למלך וסוף מלכות שאול
רחבעם מטפס לכס המלוכה בעוד הממלכה נחלקת, ושאול מוות במלחמה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
דברי הימים ב׳ י׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
מינוי רחבעם למלך ובקשת הקלה
כשירבעם בן נבט שמע את זה, הוא היה במצרים, המקום שאליו ברח מפני המלך שלמה, והוא חזר ממצרים.
וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֨עַ יָרָבְעָ֤ם בֶּן־נְבָט֙ וְה֣וּא בְמִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֣ר בָּרַ֔ח מִפְּנֵ֖י שְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֑לֶךְ וַיָּ֥שָׁב יָרָבְעָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃הם שלחו לו וקראו לו, אז רבעם ובכל ישראל הגיעו ודיברו עם רחבעם ואמרו:
וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ וַיִּקְרְאוּ־ל֔וֹ וַיָּבֹ֥א יָרָבְעָ֖ם וְכָל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶל־רְחַבְעָ֖ם לֵאמֹֽר׃אבא שלך הקשה עלינו עם העבודה, ועכשיו תקל לנו מעבודתו הקשה ומעול המעיק שהוא הטיל עלינו, ואנחנו נעבוד אותך.
אָבִ֖יךָ הִקְשָׁ֣ה אֶת־עֻלֵּ֑נוּ וְעַתָּ֡ה הָקֵל֩ מֵעֲבֹדַ֨ת אָבִ֜יךָ הַקָּשָׁ֗ה וּמֵעֻלּ֧וֹ הַכָּבֵ֛ד אֲשֶׁר־נָתַ֥ן עָלֵ֖ינוּ וְנַֽעַבְדֶֽךָּ׃ההתייעצות של רחבעם
הוא אמר להם: עוד שלושה ימים תחזרו אליי. ואז הלך העם.
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ע֛וֹד שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים וְשׁ֣וּבוּ אֵלָ֑י וַיֵּ֖לֶךְ הָעָֽם׃ (ס)המלך רחבעם התייעץ עם הזקנים שעמדו לפני אביו שלמה כשהיה בחיים, ואמר להם: איך אתם מתכננים להחזיר לעם הזה דבר כלשהו?
וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹֽמְדִ֗ים לִפְנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב לָֽעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר׃הם ענו לו: אם זה יהיה לטובת העם הזה ואם תרצה אותם, ודיברת איתם דברים טובים, הם יהיו עבדים שלך כל הימים.
וַיְדַבְּר֨וּ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־תִּֽהְיֶ֨ה לְט֜וֹב לְהָעָ֤ם הַזֶּה֙ וּרְצִיתָ֔ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים׃הוא זנח את העצה של הזקנים שהציעו לו, ובמקום זאת התייעץ עם הצעירים שגדלו איתו ועמדו לפניו.
וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו׃הַתְכֵּנָה לְהַחְזִיר אֶת הָעָם
הוּא אָמַר לָהֶם: "מָה אַתֶּם מְיַעֲצִים? בּוֹאִי נַחְזִיר דָּבָר לָעָם הַזֶּה שֶׁדִּבְּרוּ אֵלַי וְאָמְרוּ: תַּקְלִיל מִן הַעֹל שֶׁאָבִיךָ הִטִּיל עָלֵינוּ."
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם מָ֚ה אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים וְנָשִׁ֥יב דָּבָ֖ר אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֨ר דִּבְּר֤וּ אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הָקֵל֙ מִן־הָעֹ֔ל אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אָבִ֖יךָ עָלֵֽינוּ׃הַיְלָדִים שֶׁגָּדְלוּ אִתּוֹ דִּבְּרוּ אִתּוֹ וְאָמְרוּ: תֹּאמַר לָעָם שֶׁדִּבְּרוּ אֵלֶיךָ: "אָבִיךָ הַכְבִּד אֶת הָעֹל שֶׁלָּנוּ, וְאַתָּה תַּקְלִיל מֵעָלֵינוּ". תֹּאמַר לָהֶם: "אֲפִילוּ אֲנִי קָטָן מֵהַמַּתָּנוֹת שֶׁנָּתַן אָבִי".
וַיְדַבְּר֣וּ אִתּ֗וֹ הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּֽה־תֹאמַ֡ר לָעָם֩ אֲשֶׁר־דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תֹּאמַ֣ר אֲלֵהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי׃וְעַתָּה, אָבִי הַטִּיל עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אֶוֹסִיף עַל הָעֹל שֶׁלָּכֶם. אָבִי הִשְׁלִיט עֲלֵיכֶם מִשְׁמֶת שׁוֹטִים, וַאֲנִי אֶשְׁלִיט עֲלֵיכֶם עַקְרַבִּים.
וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֖י בָּֽעֲקְרַבִּֽים׃ (ס)יֶרַבְעֵם וְכָל הָעָם הֵגִיעוּ אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַמֶּלֶךְ: "שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי".
וַיָּבֹ֨א יָרָבְעָ֧ם וְכָל־הָעָ֛ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֑י כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִשִֽׁי׃סוף מלכות שאול
המלך ענה בצורה קשה, והוא זרק בצד את עצת הזקנים.
וַיַּעֲנֵ֥ם הַמֶּ֖לֶךְ קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹב֙ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֔ם אֵ֖ת עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִֽים׃הוא דיבר איתם כמו ילד ואמר: אני אכביד את הנטל שלכם, ואני רק אוסיף עליו. אביכם תי惩 אתכם בשוטים, אבל אני אעניש אתכם בעקרבים.
וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אַכְבִּיד֙ אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עָלָ֑יו אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֖י בָּעֲקְרַבִּֽים׃המלך לא הקשיב לעם, כי זה היה חלק מתוכנית מאלוהים, כדי שהשם יקיימ את מה שהבטיח דרך אחיעו השילוני לירובעם בן נבט.
וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה נְסִבָּה֙ מֵעִ֣ם הָֽאֱלֹהִ֔ים לְמַעַן֩ הָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣הוּ הַשִּֽׁלוֹנִ֔י אֶל־יָרָבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃כל ישראל, כי המלך לא הקשיב להם, החזירו לו את הדברים ואמרו: מה לנו ולחלק בבית דוד? אין לנו ירושה בבן ישי. אתה רק מנהיג למחנות ישראל, עכשיו תראה את ביתך, דוד. ואז כל ישראל חזרו למחנות שלהם.
וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹא־שָׁמַ֣ע הַמֶּלֶךְ֮ לָהֶם֒ וַיָּשִׁ֣יבוּ הָעָ֣ם אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ ׀ לֵאמֹ֡ר מַה־לָּנוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜יד וְלֹֽא־נַחֲלָ֣ה בְּבֶן־יִשַׁ֗י אִ֤ישׁ לְאֹהָלֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵיתְךָ֖ דָּוִ֑יד וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹהָלָֽיו׃ (ס)מלוכת רחבעם ומרד ישראל
ובני ישראל שחיו בערים של יהודה, רחבעם מלך עליהם.
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶ֖ם רְחַבְעָֽם׃המלך רחבעם שלח את הדור, שהיה אחראי על המס, אבל בני ישראל השלימו אותו באבנים עד שמת. המלך רחבעם התאמץ לעלות על המרכבה שלו כדי לברוח לירושלים.
וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הֲדֹרָם֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמַּ֔ס וַיִּרְגְּמוּ־ב֧וֹ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶ֖בֶן וַיָּמֹ֑ת וְהַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם הִתְאַמֵּץ֙ לַֽעֲל֣וֹת בַּמֶּרְכָּבָ֔ה לָנ֖וּס יְרוּשָׁלִָֽם׃ (ס)בני ישראל מרדו בבית דוד עד היום הזה.
וַיִּפְשְׁע֤וּ יִשְׂרָאֵל֙ בְּבֵ֣ית דָּוִ֔יד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
מינוי רחבעם למלך ובקשת הקלה
וַיֵּ֥לֶךְ רְחַבְעָ֖ם שְׁכֶ֑מָה כִּ֥י שְׁכֶ֛ם בָּ֥אוּ כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַמְלִ֥יךְ אֹתֽוֹ׃
וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֨עַ יָרָבְעָ֤ם בֶּן־נְבָט֙ וְה֣וּא בְמִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֣ר בָּרַ֔ח מִפְּנֵ֖י שְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֑לֶךְ וַיָּ֥שָׁב יָרָבְעָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃
וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ וַיִּקְרְאוּ־ל֔וֹ וַיָּבֹ֥א יָרָבְעָ֖ם וְכָל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶל־רְחַבְעָ֖ם לֵאמֹֽר׃
אָבִ֖יךָ הִקְשָׁ֣ה אֶת־עֻלֵּ֑נוּ וְעַתָּ֡ה הָקֵל֩ מֵעֲבֹדַ֨ת אָבִ֜יךָ הַקָּשָׁ֗ה וּמֵעֻלּ֧וֹ הַכָּבֵ֛ד אֲשֶׁר־נָתַ֥ן עָלֵ֖ינוּ וְנַֽעַבְדֶֽךָּ׃
ההתייעצות של רחבעם
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ע֛וֹד שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים וְשׁ֣וּבוּ אֵלָ֑י וַיֵּ֖לֶךְ הָעָֽם׃ (ס)
וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹֽמְדִ֗ים לִפְנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב לָֽעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר׃
וַיְדַבְּר֨וּ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־תִּֽהְיֶ֨ה לְט֜וֹב לְהָעָ֤ם הַזֶּה֙ וּרְצִיתָ֔ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים׃
וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו׃
הַתְכֵּנָה לְהַחְזִיר אֶת הָעָם
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם מָ֚ה אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים וְנָשִׁ֥יב דָּבָ֖ר אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֨ר דִּבְּר֤וּ אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הָקֵל֙ מִן־הָעֹ֔ל אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אָבִ֖יךָ עָלֵֽינוּ׃
וַיְדַבְּר֣וּ אִתּ֗וֹ הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּֽה־תֹאמַ֡ר לָעָם֩ אֲשֶׁר־דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תֹּאמַ֣ר אֲלֵהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי׃
וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֖י בָּֽעֲקְרַבִּֽים׃ (ס)
וַיָּבֹ֨א יָרָבְעָ֧ם וְכָל־הָעָ֛ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֑י כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִשִֽׁי׃
סוף מלכות שאול
וַיַּעֲנֵ֥ם הַמֶּ֖לֶךְ קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹב֙ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֔ם אֵ֖ת עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִֽים׃
וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אַכְבִּיד֙ אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עָלָ֑יו אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֖י בָּעֲקְרַבִּֽים׃
וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה נְסִבָּה֙ מֵעִ֣ם הָֽאֱלֹהִ֔ים לְמַעַן֩ הָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣הוּ הַשִּֽׁלוֹנִ֔י אֶל־יָרָבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃
וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹא־שָׁמַ֣ע הַמֶּלֶךְ֮ לָהֶם֒ וַיָּשִׁ֣יבוּ הָעָ֣ם אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ ׀ לֵאמֹ֡ר מַה־לָּנוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜יד וְלֹֽא־נַחֲלָ֣ה בְּבֶן־יִשַׁ֗י אִ֤ישׁ לְאֹהָלֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵיתְךָ֖ דָּוִ֑יד וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹהָלָֽיו׃ (ס)
מלוכת רחבעם ומרד ישראל
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶ֖ם רְחַבְעָֽם׃
וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הֲדֹרָם֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמַּ֔ס וַיִּרְגְּמוּ־ב֧וֹ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶ֖בֶן וַיָּמֹ֑ת וְהַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם הִתְאַמֵּץ֙ לַֽעֲל֣וֹת בַּמֶּרְכָּבָ֔ה לָנ֖וּס יְרוּשָׁלִָֽם׃ (ס)
וַיִּפְשְׁע֤וּ יִשְׂרָאֵל֙ בְּבֵ֣ית דָּוִ֔יד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את עלייתו של רחבעם לשלטון, את ההתייעצות שלו עם הזקנים ועם הצעירים, ואת סופו של שאול בקרב.
מינוי רחבעם למלך ובקשת הקלה
רחבעם נוסע לשכם כדי להתמנות למלך בעקבות הגעת כל ישראל לשם. ירבעם, שברח ממצרים בגלל שלמה, חוזר למדינה ומוזמן לשיחה עם המנהיגים. עם הגעתו, העם מבקש ממנו להקל על עבודת הבורות והעול הכבד שהטיל אביו של רחבעם עליהם, ומבטיח לשירותו.
ההתייעצות של רחבעם
המלך רחבעם מבקש מהעם לחזור אליו בעוד שלושה ימים. הוא מתייעץ עם זקני אביו שלמה לגבי הנהגת העם, אך מסרב להמלצתם המבקשת לנהוג בטוב ובנועם. במקום זאת, הוא בוחר להקשיב לצעירים שגדלו איתו.
הַתְכֵּנָה לְהַחְזִיר אֶת הָעָם
יֶרַבְעֵם מְנַסֶּה לְהַשְׁפִּית אֶת הָעָם שֶׁמִּתְלַונְנִים עַל הַמַּסִּים. הַיְלָדִים שֶׁגָּדְלוּ אִתּוֹ מְיַעֲצִים לוֹ לְהַקְלִיל אֶת הַעֹל, אַךְ הוּא מְאַמֵּץ עִמְתָּה קָשָׁה יוֹתֵר. בַּסּוֹף, יֶרַבְעֵם וְהָעָם מִתְקַצְּצִים אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.
סוף מלכות שאול
הפסוקים מתארים את התנהגותו הקשה של שאול לעם, סירובו לעצת הזקנים ואת התעקשותו להחמיר את גזרותיו. אירוע זה הוביל להתנתקות של ישראל מהמלוכה, כחלק מתוכנית אלוהית שהתממשה על ידי אחיעו הנביא כלפי ירובעם.
מלוכת רחבעם ומרד ישראל
הפסוקים מתארים את תקופת שלטונו של רחבעם על בני ישראל בערים של יהודה. המלך שלח את האחראי על המס, הדור, אך בני ישראל הרגו אותו באבנים. בעקבות כך רחבעם נס בערכתו לירושלים, והטקסט מציין כי בני ישראל המשיכו למרוד בבית דוד עד אותה תקופה.
הממלכה המאוחדת מתפרקת, ורחבעם מנהיג את יהודה בלבד.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מַדְרִישׁ תַּנְחוּמָא בּוֹבֶר: מַהֲלַךְ קְלָלוֹת דָּוִד וּגְוֹרַל יוֹאָב
״ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה (במדבר לה יא). ולא בזדון, אם ילך אדם ויהרוג בזדון, ויאמר בשגגה הרגתי, ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה״
הַתְּנַחוּמָא בּוֹבֶר מְסַבֵּר אֶת מְותֹת יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְאֶת הַמַּהֲלָךְ שֶׁל קְלָלוֹת דָּוִד. הַמַּדְרִישׁ מַסְבֵּר שֶׁיּוֹאָב נֶהֱרַג כִּי הֶחֱזִיק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, וְזֶה מֻגְבָּר כְּדֵי לְהַדְגִּישׁ אֶת הַחֲכֵלָה שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁבַּתּוֹרָה כְּתוּב שֶׁמַּעַם מִזְבֵּחַ תִּקָּחוּ. יוֹאָב רָצָה לָמוּת בָּעֲירֵי מִקְלָט כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקֻבְּרוּ בְּקִבְרוֹת זָרִים. הַמַּדְרִישׁ מְצַיֵּן שֶׁהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הָיָה מְפַצֶּה אֶת יְלָדֵי יוֹאָב, אֲבָל בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ הַקְּלָלוֹת הִתְקַיְּמוּ בְּזַרְעוֹ. הַמַּדְרִישׁ מְנַתֵּחַ אֶת הַמַּעֲמָד הַמְּתֹחָב שֶׁל יוֹאָב בְּעֵינֵי דָּוִד וּבְעֵינֵי הַשָּׂרִים. הַסְּבָרָה הַמּוּצֶגֶת בַּמַּדְרִישׁ הִיא שֶׁהַשָּׂרִים סָבְרוּ שֶׁדָּוִד צִוָּה עַל הֲרָגָתוֹ, כִּי הַקֶּצֶת יוֹאָב אֶת אֲבִנֵר בֶּן נֶר. הַמַּדְרִישׁ מְקַשֵּׁר בְּאֹפֶן מַדְרִישי אֶל הַמַּעֲשִׂים שֶׁל יוֹאָב בַּמִּלְחָמָה וְאֶל הַגּוֹרָל הַמְּסֻמָּם שֶׁל צֶאֱצָאִים שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ רְחַבְעָם וּמְעוּזִיָּהוּ, כְּדֵי לְהַמְשִׁיל אֶת קְלָלוֹת הַמֶּלֶךְ דָּוִד.
תנחומא בובר, מסעי ט׳:א׳ ↗הבריחה למזבח וגורלו של יואב
״וְנָס שָׁמָּה רוֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. בִּשְׁגָגָה וְלֹא בְּזָדוֹן. אִם יֵלֵךְ אָדָם וְיַהֲרֹג בְּזָדוֹן וְיֹאמַר בִּשְׁגָגָה הָרַגְתִּי וִיהֵא בּוֹרֵחַ לְעָרֵי מִקְלָט, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,״
בַּמִּדְרָשׁ שֶׁל מַסְעֵי, מְסֻבֶּר הַמִּקְרֶה שֶׁל הָרוֹצֵחַ שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהִתְחַבֵּא בַּמִּזְבֵּחַ. הַמִּדְרָשׁ מַסְבִּיר שֶׁאִם הָאָדָם רָצָה לְהַצְדִּיק אֶת עֲבוִירָתוֹ כְּשֵׁגָגָה כְּאִלּוּ לֹא הָיָה בְּזָדוֹן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה שֶׁאֲפִלּוּ הַבְּרִיחָה לַמִּזְבֵּחַ לֹא תַּצְלִיחַ, וְהָאָדָם יוּהַרַג. הַמִּדְרָשׁ מְזַכֶּה אֶת יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, שֶׁהָיָה חָכָם גָּדוֹל וְרֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים, כְּמִי שֶׁבָּרַח וּהֲרָג בַּמִּזְבֵּחַ. יוֹאָב בָּחַר לָמוּת בַּמִּזְבֵּחַ כְּדֵי לְהִקָּבֵר בְּקִבְרַת אֲבוֹתָיו, וְלֹא לְהִהּוֹת כְּמוֹ הָרוֹצְחִים שֶׁמֻּתָּר לְהַהֲרֹג בָּהֶם. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל אֶת מָתוֹ הַמּוּת בְּעִנְיָן הַמַּלְכוּת שֶׁל דָּוִד. הַמִּדְרָשׁ מַסְבִּיר שֶׁהַכְּתִיב בַּתּוֹרָה שֶׁדָּוִד הִתְעַצֵּב מֵאֲשֶׁר יוֹאָב עָשָׂה לוֹ, כִּי כָּל יְשָׁרֵי הַחַיָּלִים הָיוּ סְבוּרִים שֶׁדָּוִד צִוָּה עַל הֲרָגָתוֹ, בִּגְלַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ הֶחְזִיק יוֹאָב בִּקְרָנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּן כְּבָר שֶׁדָּוִד צִוָּה עַל הֲרָגַת אַבְנֵר וְעַמְסָא, וְהַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּר שֶׁהַכֹּל קָשׁוּר לְהַבְנָה הַקְּדָמוֹנִית שֶׁל הַמִּקְרֶה הַהִשְׁתַּלְשֵׁל.
מדרש תנחומא, מסעי י״ב:א׳ ↗בעקבות המפרשים
הַמַּס וְהַעֲלָה שֶׁל הָעָם
״אביך הקשה את עלנו. כי איש טורח במלאכה היה ועלינו הטיל לפרנס פועליו והמס כדכתיב במלכים (א ה') ויעל המלך שלמה מס וגומר:״
בְּפֶרֶק הַעֲשִׂיעִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל דָּוִד, הַטֶּקְסֵט מַתְחִיל לְתַצֶּג אֶת הַמַּצָּב הַקָּשֶׁה שֶׁל הָעָם תַּחַת שִׁלְטוֹן שְׁלֹמֹה. הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הַעֲלָה מַס כָּבֵד עַל הָעָם, וְהַמַּטָּה הַקְּלֵלָה הַזֹּאת הִיא מַה שֶׁהוֹבִיל לַמֶּרֶד וְלַמַּאֲבָק שֶׁנִּפְרַס בְּהֶמשֶׁךְ הַשְּׁמוּת הַמְּפוּרֶקֶת. רַשִׁ"י מַסְבִּיר אֶת הַמַּשְׁמָע הַקָּשֶׁה שֶׁל הַמַּס כְּעוֹמֶת עֶבֶד. הוּא מְסַבֵּר שֶׁהַמֶּלֶךְ הָיָה מְעִיק עַל הָעָם כְּמוֹ אִישׁ שֶׁמַטִּיל עַל פּוֹעֲלָיו עֲבוֹדָה מְהוֹלֶכֶת וּמְעַיֶּפֶת. לְפִי הַפֶּרֶשׁ, הַמַּס הָיָה כָּבֵד מִדַּי, כְּמוֹ שֶׁנִּלְמַד מִדַּבְרֵי הַמֶּלְכִים בַּתּוֹרָה, אֲיֶרֶת שֶׁהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הֶעֱלָה עַל הָעָם מַטְרָה כָּבֵדָה שֶׁל מַס וְעָבוֹדָה.
רש״י על דברי הימים ב׳ 10:4:1 ↗הסיבה המחברת למחלקת הממלכה
״כי היתה נסבה. למען הקים ה' את דברו כמו שמפורש (במלכים א יא) להסיר ממנו י' השבטים וליתן לירבעם וזהו לא יסור שבט מיהודה (ראשית״
הפסוק מתאר את הרגע שבו הממלכה התחלקה, אך המפרש רש"י מסביר שהדבר לא קרה במקרה. הוא מציין כי הַשֵּׁם הוריד את עשרת השבטים מיד של רחבעם כפי שנרשם בדברי הנביא, כדי לקיים את דברו. המטרה הייתה להעביר את השלטון לירבעם, אך עם זאת, שבט יהודה נשאר תחת שלטונו של השושלת הדוידת. רש"י מסביר שהחלוקה התרחשה בשכם, עיר קטנה שנמצאת ליד שילה. הוא מציין שבשכם נערכים לעיתים איסופים גדולים של אנשים, ובמקום הזה התרחשה ההפרדה המלכותית. לפי רש"י, השטח של שכם וסביבת שילה היו המוקד שבו הממלכה התפצלה לשניים.
רש״י על דברי הימים ב׳ 10:15:1 ↗החיפוש אחר עצה בתוך המצוקה
״איך אתם נועצים. פי': איך אתם נועצים בעצמכם לתת לי עצה?:״
בפסוק זה, שאול המלך מחפש תשובה וסיוע בתוך קשיים גדולים. הוא פונה אל הַשֵּׁם בבקשה דחופה לקבל הדרכה. המלך מבקש לא רק מידע, אלא עצה מעשית שתעזור לו להתמודד עם האיום שעל פניו. הרד״ק מסביר את הביטוי "איך אתיכם נועצים" כשאלה של פתע או כהתפעלות מהצורך העז בעצה. לפי פירושו, המלך מרגיש כאילו הוא נועץ את עצמו בבקשת העצה, מתוך תחושת דחיפות וצורך פנימי עמוק בחיבור לקדוש ברוך הוא כדי למצוא את הדרך הנכונה.
רד״ק על דברי הימים ב׳ 10:6:1 ↗סוף מלכות שאול
״לאמר אכביד את עלכם. היה לו לומר "אבי הכביד את עלכם ואני אוסיף עליו"! אלא פרושו עם הסתר דבר, וכה משפטו: אכביד עלכם כאשר הכביד״
הפרק מתאר את מותו של שאול המלך ואת סוף תקופתו. לאחר ששאול פנה אל הַשֵּׁם כדי לבקש תשובה ולא קיבל מענה, הַשֵּׁם ענה לו דרך מנבואת עמוס. התשובה הבהירה שהמלכות נלקחה מבית שאול בגלל חוסר נאמנותו. הסיפור מפרט את קרב הגלעות ואת האופן שבו שאול וছেלו מתו בקרב האויבים. בפסוק זה, שאול אומר שהוא יכביד על העם. הרד״ק מסביר את המילה "אכביד" בכך שהוא מציין אפשרות לשונית שבה האות אלף מחליפה את הה' במקור המילה. לפי פירוש זה, המשמעות היא ששאול מתכוון להמשיך את הקו הקשה של אביו, ולהוסיף על העומס שכבר קיים על העם.
רד״ק על דברי הימים ב׳ 10:14:1 ↗